לא האמנתי לה. אבל אז היא קמה, כרעה, הורידה את התחתונים והוציאה מבין רגליה שיניים תותבות. "אתה רואה?" איה הייתה על סף בכי. "אתה מבין עכשיו למה גברים מפחדים ממני?" היא הניחה את השיניים התותבות בתוך הכוס עם הקולה שלי. "זה של סבתא שלי," אמרה ושבה אל הכורסה. כל מה שהצלחתי להגיד בהתחלה היה: "הממ.. אני רואה... כן." זו כבר הייתה הפגישה הרביעית שלי עם איה. סוף סוף הייתה פריצת דרך. כדי להראות לה שאני לא נרתע, שתיתי בלגימה אחת את הקולה.
"תשמעי, איה," אמרתי לבסוף, "אני חושב שאני יודע איך לעזור לך. אבל זה קצת קיצוני, ככה ש..." איה הפסיקה אותי. "אני מוכנה לנסות כל דבר. רק שהסיוט הזה כבר יגמר. אתה מבין, כל פעם שמישהו רואה את זה-" "אני מבין. אין צורך לרדת לפרטים גרפיים. איך אמרת קוראים לסבתא שלך?" אחרי שכל המידע הדרוש היה בידי, לקחתי עמי את השיניים התותבות של הסבתא של איה ויצאתי לדרך. להיכנס היה מסובך. קודם ניסיתי עם היד. אחר כך עם הרגל. כל פעם נותרתי עם חצי גוף בחוץ. איה הציעה, "אולי תנסה עם הראש?" וזה באמת עבד. בפנים היה הרבה יותר קל. פתחתי את העיניים - הייתי בחדר מדרגות מוצף אור פלורוסנטי. הסתובבתי לאחור - הייתה שם דלת עם הכתובת "הכוס של איה." ירדתי במדרגות שלוש קומות למטה ויצאתי אל הרחוב. שמחתי שבכיס חולצתי היה פנקס ועט - ככה יכולתי לרשום לעצמי את הדרך, כדי שאדע איך לחזור.
הרחובות היו ישרים ורחבים. משני הצדדים צמחו עצי פיקוס עתיקים. באוויר עמד ניחוח פראי של פריחה. במהרה גיליתי שאין בעיה להתמצא בעיר הזו - לכל הרחובות היו שמות של עצים. על כל קירות הבתים, שכולם היו בני שלוש קומות, היו כתובות גרפיטי. על קיר של בית ברחוב הדקל 19 נכתב: "כאן איה התנשקה בפעם הראשונה!" על קיר (אדמדם) של בית ברחוב האורן 13 נכתב: "כאן איה קיבלה בפעם הראשונה מחזור!" ברחוב הזית 5 נכתב: "כאן איה נפלה וקיבלה מכה בירך!" ברחוב הארז 2 נכתב: "כאן איה חלמה שאמא שלה מתה! כאן ההורים שלה התגרשו! אבי מזרחי בן זונה! כאן עליך לקחת אוטובוס 73! הדרך לסבתא של איה עוד ארוכה! כאן איה נולדה! איזו תינוקת חמודה!" וכך הלאה.
כיוון שלא לקחתי עמי אפילו אגורה אחת, היה עלי למצוא דרך להתפרנס. ניצלתי את כישוריי כקורא חובב בכפות ידיים. נכנסתי לבית קפה אחד ופניתי לאישה עם שיער גלי-שטני. "תסלחי לי, אבל אני מאוד ממהר לפגוש את סבתא של איה. אין לי כסף לאוטובוס. תרצי שאקרא לך בכף ידך בעד... נאמר... עשרים שקלים?" האישה הסכימה בחפץ לב. בחיים שלי לא ראיתי כף יד שקו החיים בה כל כך קצר. אבל לא אמרתי על כך דבר. במקום, הכרזתי בבטחון: "היום, אני רואה את זה בברור, צפויה לך הפתעה אדירה!" זה כבר הפתיע אותה. היא אמרה שעד עכשיו חשבה שאי אפשר באמת לראות בכפות ידיים עתיד, ועוד עתיד קרוב. בעיקרון, חשבתי, את צודקת. אבל זה בעולם האמיתי. לעומת זאת, בכוס של איה... החרשתי ולא הוספתי מילה.
אחרי שקיבלתי את העשרים שקלים שלי, נסעתי בקו 73. שאלתי את הנהג היכן לרדת. הוא אמר לי שהכתובת שבידי שגויה. "אתה מבין, החליפו את שם הרחוב. עכשיו הרחוב נקרא שושנה. מה, אתה לא צופה בטלוויזיה? את כל העצים מחליפים לפרחים." העניין הזה הדאיג אותי. עתה כלל לא הייתי בטוח שאמצא את הדרך חזרה. הנהג הבטיח לי שיאמר לי מתי לרדת. התיישבתי על ספסל לצד פועל זר מרומניה. הוא דיבר עברית לא רע. הוא סיפר לי שבכוס של איה משלמים הרבה יותר טוב ממקום העבודה הקודם שלו. ירדתי ממש בפרברים. הייתי עוד צריך ללכת רבע שעה. כלבים שצצו מחצרות הבתים ריחרחו אותי בחשדנות.
כשהגעתי לבית של הסבתא של איה כבר התחיל להחשיך. עליתי במדרגות לקומה השלישית. הקירות הפנימיים היו מטוייחים ברישול. המדרגות היו מטונפות. דפקתי על הדלת שלוש פעמים. לא הייתה תשובה. נשענתי על הידית ונכנסתי. סבתא של איה הייתה דומה לאיה כמו שתי טיפות מים. רק מבוגרת בחמישים שנה. היא לא שמעה כל כך טוב. היא מייד התחילה לצעוק: "מנגלה! מנגלה! צא החוצה!" "אני לא מנגלה, סבתא של איה," אמרתי לסבתא של איה. "אתה באת לבקש את היד של איה?" שאלה סבתא של איה. "לא, לא," עניתי, "אני המטפל שלה. פסיכולוג. באתי להחזיר לך את השיניים התותבות שלך. את מבינה, הן עושות לה הרבה בעיות-" לא הספקתי לגמור את המשפט. איך שראתה את השיניים התותבות שלה, הזקנה זינקה עלי. היא חטפה לי אותן ואחר כך התחילה לרדוף אחרי בבית ולצעוק משהו בגרמנית. נמלטתי בעור שיני. בחוץ כבר דלקו כוכבי הליל ופנסי הרחוב. בתחנת האוטובוס ראיתי שהקו פועל רק עד שבע. הרחובות היו ריקים מהולכי רגל וגם מוניות לא עברו. שברתי חלון של אופל קורסה ירוקה. כמו בסרטים, הצלחתי להתניע בלי מפתח.
לקח לי המון זמן לחזור לבית שממנו יצאתי למסע שלי בכוס של איה. הרחובות, שקודם נראו כל כך ישרים, היו עתה מעוקלים כמו צינורות ביוב. גם כל השמות השתנו. המפה שהכנתי לעצמי כשנסעתי באוטובוס הייתה חסרת ערך. למשל, בכלל לא היה ברור לי מה עושה בפנקס שלי הכיתוב "כאן איה נכנסת". תלשתי את הדף מהפנקס, עשיתי מהמפה מטוס נייר זעיר וזרקתי אותו מחלון המכונית. באחד הרמזורים חציתי באדום ופגעתי באישה משונה עם שיער שטני-גלי. או להיפך: גלי-שטני. בכל מקרה פגעתי בה. והיא התעופפה באוויר כמו בובה מנופחת. קצת לפני הזריחה הגעתי לרחוב שנראה בדיוק כמו רחוב הדקל. ומשם הדרך כבר הייתה קצרה. במדרגות חזרה לדלת היציאה פגשתי את איה. מאוד הפליא אותי לראות אותה בתוך הכוס של עצמה. היא רק הספיקה לומר לי שהיא חייבת ללכת להאכיל את הסבתא שלה. עכשיו כשכבר יש לה שיניים, היא יכולה לאכול אפרסק. אני כבר מתתי לצאת החוצה. לעשן את הסיגריה שאחרי.
היא סופרת את מספר הפעמים שבני נכנס ויוצא (השיא שלו הוא חמישים ושמונה) עד שהוא גומר על הבטן ומורח טוב טוב על הבטן, החזה ושיפולי הצוואר, בגלל ש"זה בריא לעור".
>>>
מכל המבטים, שנואים עליה במיוחד המבטים שהיא מרגישה בהם רגע אחרי שהם כבר התיישבו לה על הצוואר. היא חושבת שלפני שהרגישה בהם, הם היו אולי דומים לפרפרים.
>>>
המוות לבש פיג'מת פסים ומעליה מעיל עור.
הוא נכנס דרך החלון שלי דקה לפני תחילת מהדורת החדשות בערוץ 2. התיישב על הספה בחדר האורחים. בלי לומר מילה, לקח את השלט של הטלוויזיה ולחץ על off.
>>>
שלושה חודשים לפני יום הולדתו ה-29 נתקף גיבור הספר חרדה שהוא מתקרב לתאריך הפקיעה.הוא לא רוצה להיות סתם אחד בן 30 מהמעמד הבינוני-נמוך שגר בחצר האחורית של אחותו וחי מעבודות זמניות או מדמי אבטלה, שזה מה שהוא עכשיו.
>>>
בחתך הוא מותחן ארוטי עוצר נשימה, המסופר בקולה האירוני של אישה משכילה, פיקחית וחדורת מודעות עצמית שחיה לבדה בניו-יורק. היא מורה לכתיבה ובלשנית שחוקרת את השפה על כל סטיותיה. רצח מבעית שמתרחש בשכונת מגוריה מוצא אותה לגמרי לא מוכנה לסכנות האורבות לה.
>>>
