היא סופרת.
היא סופרת את מספר הפעמים שבני נכנס ויוצא (השיא שלו הוא חמישים ושמונה) עד שהוא גומר על הבטן ומורח טוב טוב על הבטן, החזה ושיפולי הצוואר, בגלל ש"זה בריא לעור."
היא סופרת את הנחירות של בני בלילה (בלילות שהוא נשאר לישון, פעמיים בשבוע), אבל לא את כולן בגלל שלפעמים היא לא מצליחה להחזיק את העניים פקוחות.
בבוקר היא סופרת את מספר פנסי הרחוב מהבית שלה לתחנת האוטובוס וכדי שזה לא יהיה תמיד אותו מספר היא הולכת כל פעם בדרך אחרת. הכי הרבה שיצא לה זה שמונים ושש והכי מעט, ארבעים ואחת.
היא סופרת את הילדים שמשחקים בכדור (שמונה) ואת מספר הפעמים שהכדור מקפץ על המדרכה אחרי שאחד הילדים זרק אותו רחוק מדי וילד אחר מתרעם "לך אתה תביא". אבל כאן, כך היא חושבת, צריך לשים לב, כיוון שלא פשוט להבחין מתי הכדור הכתום עוד מקפץ, ומתי הוא סתם מתגלגל. את מספר הפעמים שהוא משלים סיבוב שלם סביב צירו היא לא מספיקה לספור.
במשרד היא סופרת כמה פעמים מתקשרים לדנה שיושבת איתה בחדר, שלא בעניני עבודה (בין שתים עשרה לארבע עשרה) וכמה בסך הכל צילצל הטלפון שלה עד שהיא ענתה. אליה מתקשרים רק פעמיים: אמא שלה בבוקר וקצת אחרי הצהריים בני. הימים שבהם היא הכי נהנית בעבודה הם כשדנה חולה (היא חולה לפחוות בפעם בשבועיים) - לפעמים הטלפון שלה מצלצל עשרים פעמים ויותר עד שהוא מפסיק.
היא סופרת את מספר הפריטים בחלונות ראווה, את מספר הפסים במעברי החצייה, את מספר שקיות הסוכר בקופסת העץ הקטנה בבית הקפה, את מספר המושבים הריקים באולם בית הקולנוע לפני שמכבים את האור, את מספר המכוניות החונות ברחובות חד סטריים מצד ימין של המדרכה ומצד שמאל, בנפרד. היא סופרת כמה מפיות יש בחבילת מפיות ולפעמים המספר יוצא שונה במעט מהמספר שכתוב על האריזה, מאתיים.
בקיצור, היא סופרת. כשהייתה ילדה, ספרה את קוי היד בכף ידה הימנית של סבתא שלה. היו לה ארבעה קווים בולטים ושלושים ושישה או שבעה קווים דהויים, שבורים - היא חשבה שבטח היו לה חיים מעניניים.

יש רק יום אחד בשנה שהיא לא סופרת. זהו היום היחיד שהיא מרשה לעצמה להרפות. יש לה כבר דרך התנהגות קבועה לאורך כל היום הזה. מהבוקר היא רק מסתכלת על דברים ואומרת בליבה - אם עכשיו הייתי סופרת, היה יוצא לי לפחות שלושים. או ארבעים ושבע. או חמש. אבל היום אני לא סופרת! היום כולם סופרים בשבילי. (רק בערב, עם הישמע הצפירה, היא זוקפת גו וסופרת את פעימות ליבה במשך דקה. משנה משנה היא מגיעה למספר יותר נמוך.) היא שבויה בשלווה נפלאה. אחר כך, עד חצות, היא שוב לא סופרת כלום (אפילו לא את מספר הכותרות בעיתון על אותו נושא). רק פעם אחת באחד מאותם ימים היא איבדה משלוות רוחה - היא קראה באותו עיתון שמחקרים חדשים מוכיחים כי המספר שכולם ידעו עד עכשיו, הוא בכלל לא הנכון. המספר האמיתי גדול יותר במליון.
היא מיהרה לחשב. היא נוכחה לדעת כי עד עכשיו, בעשרים ושמונה שנות חייה, אם מחברים את כל המספרים שספרה מאז שהתחילה - מגיעים אולי למליון. מה שאומר שבעצם היא עוד לא השיגה כלום. מרוב אימה היא היא התחילה לספור את מספר מודעות האבל באותו גליון, את מספר השמות של הקרובים במודעות האבל, את מספר העמודות, את מספר סימני הפיסוק, יותר מדי, את מספר מודעות הפרסומת, מספר המכוניות במודעות הפרסומת, מוצרי ההיגיינה, הבשמים, המכשירים הסלולוריים, חפיסות הסיגריות, את מספר הנשים, הגברים, הילדים, החיות...
רק בערב, אחרי הצפירה, היא נרגעה. היא צפתה בתוכנית בטלוויזיה, שם מומחה ידוע בתחום הסביר שלא המספר האבסולוטי הוא שמשנה - אלא הזוועה עצמה.
היא ציינה לעצמה, בסיפוק, שבמילה "הזוועה" יש בדיוק שש אותיות.

פגישה עיוורת

מכל המבטים, שנואים עליה במיוחד המבטים שהיא מרגישה בהם רגע אחרי שהם כבר התיישבו לה על הצוואר. היא חושבת שלפני שהרגישה בהם, הם היו אולי דומים לפרפרים. >>>

מי מפחד מאיה

לא האמנתי לה. אבל אז היא קמה, כרעה, הורידה את התחתונים והוציאה מבין רגליה שיניים תותבות. >>>

צריך להרוג ערבי!

נועם אמר שצריך להרוג ערבי ואני אמרתי שזה בכלל לא פשוט רק בטלוויזיה זה נראה קל. >>>

הכוס השישי

כל היום היא מתלוננת - הכוס שלי מקולקל, הכוס שלי מקולקל. אני שואל אותה, מה זאת אומרת הכוס שלך מקולקל. רק אתמול קנינו לך כוס חדש. >>>

מוות בפיג'מה

המוות לבש פיג'מת פסים ומעליה מעיל עור.
הוא נכנס דרך החלון שלי דקה לפני תחילת מהדורת החדשות בערוץ 2. התיישב על הספה בחדר האורחים. בלי לומר מילה, לקח את השלט של הטלוויזיה ולחץ על off. >>>

פיצה-פיצוץ

הסקס היה פיצוץ. >>>

על יחסי מין אחרי פיגועי תופת

אחרי כל פיגוע קשה, ליאת ואני היינו ניצבים בפני בעיה קורעת לב. לשכב או לא לשכב? >>>

אלפרידה ילינק הפסנתרנית

האמא הזקנה של אריקה קוהוט רצתה בת פסנתרנית דגולה אבל קיבלה מורה לפסנתר. גם עכשיו, כשאריקה כבר בת 36 הן ישנות באותה המיטה. אריקה היא שפחה של אמה ושל המוסיקה, ובזמנה הפנוי היא משתעבדת לצרכנות של פורנו קשה. >>>

אנטונן ארטו הליוגבלוס

ביצירה פסבדו-היסטורית זו, שראתה אור ב- 1934, בחר ארטו להתעמק באחת האפיזודות השוליות והדקדנטיות בתולדות הקיסרות הרומית. הליוגבלוס היה כוהן פגני מן המזרח שנעשה קיסר רומא בגיל 14 ונשחט במחראות ארמונו 5 שנים אחר כך. >>>

אולגה הנדלמן בורוזינה תצלומים מ'פתוחה'

א. וא. בתצלומי משפחה אופייניים. אולגה הנדלמן בורוזינה מתוך הספר "פתוחה". >>>

גירסה להדפסה