בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

צבי אלחייני אנארכיטקט: על גורדון מאטה-קלארק

  
   האניגמה והכריזמה שנקשרים בשמו של גורדון מאטה-קלארק (Matta-Clark, 1943-1978) לא מפסיקים לעורר עניין מאז מותו החטוף מסרטן, ורק במהלך השנתיים האחרונות הוצגו עבודות ותיעודי עבודות שלו בגלאזגו, מקסיקו-סיטי, לונדון, ברלין, ניו-יורק ומונטריאול. בתחילת השנה הושלם שחזור גוף העבודות הקולנועי שלו (כעשרים סרטים שאורכם בין תשע דקות לשעה) ועזבונו כונס בארכיון החשוב של המכון לארכיטקטורה במונטריאול, CCA, שם מוצג עד ספטמבר שחזור המיצב "קיר האשפה" מ-1970. [1] 
   במקביל, התפרסמו בשנים האחרונות שורה של מחקרים היסטוריוגרפיים-אנליטיים על עבודתו של מאטה-קלארק, שיחד עם שלושת ספרי האמן שהוא עצמו הוציא בשנות השבעים מניחים תשתית תיאורטית-היסטורית רחבה לפענוח כולל של גוף העבודה הריזומאטי שלו (פיסול, אלכימיה, אדריכלות, צילום, קולנוע, מיצב, כתיבה, בישול, רכישת נדל"ן) ולדיון ברלוונטיות שלו לדיונים עכשוויים ועתידיים באמנות ובאדריכלות. [2]
   מאטה-קלארק איתגר לקראת סוף שנות השישים את דיסציפלינות התכנון (האורבני, הבנייני, הדומסטי) באקטים פסבדו-אלימים, מתוכננים בקפידה, של הריסה ובפירוק מרכיבים חומריים ומבניים לקראת קריסה של קומפוזיציות קנוניות. הוא ניסר דרך חזיתות, קירות ורצפות של מבנים ארכיטיפיים גנריים – מבתי פרוורים ועד מבנים תעשייתיים נטושים או משרדים שהתרוקנו מהפרוגרמה המקורית שלהם ועמדו בפני הריסה – והשתמש בהם כאובייקטים לחקירות של יומיומיות, זמניות, עירוניות, פרווריות, רכוש, מיחזור, שאריות חללים, ארכיטקטורה אלטרנטיבית וסדר חברתי.
   הזיהוי המקובל של מאטה-קלארק כאמן הריסה שיישם בארכיטקטורה את התיזות האנטרופיות של קודמיו באמנות, והתיוג השטחי שלו כמי שניבא את המחשבה הדקונסטרוקטיביסטית באדריכלות [3] עומדים ברקע המחקרים האחרונים עליו. אלה גם לא מבחינים מספיק בביקורת האוטופיסטית-פרגמטית החריפה של מאטה-קלארק  על המודרניזם: אובססיית החיתוך וההתערבות הפיזית שלו בסטרוקטורות קיימות ביקשו לחלץ מתוך הבינוי היעיל של המודרניזם התאגידי – המכניסטי, הוולגרי והמעוות, כדבריו - את ההבטחה האוטופית המקורית של החלל המודרניסטי המורכב.
   הג'סטות האנטי-ארכיטקטוניות של מאטה-קלארק ניסחו עמדות ברורות נגד המפגעים הסביבתיים והחברתיים של האדריכלות המודרנית. מתוך הבנה שבנייה חדשה לא תוכל לעשות שום שינוי חברתי משמעותי, מאטה-קלארק ניסח גישה רדיקלית לחקירה ולניתוח של סביבות בנויות. בכך הוא הקדים את הדיון על הדקונסטרוקציה באדריכלות בשני עשורים, והיה הראשון שעשה דה-קומפוזיציה ל"טקסטים הקנוניים", הארכיטיפים הבנויים של חיי היומיום. בניגוד לדקונסטרוקטיביסטים של שנות השמונים והתשעים (פיטר אייזנמן, ברנרד צ'ומי, זאהה האדיד, דניאל ליבסקינד, פרנק גרי) הוא לא ביקש להפיק כל תועלת מהפעולה שלו. בפרפרזה על המטפורה הקורבוזיאנית, הוא תפס את המבנה כ"מכונה לא-למגורים", ככלי לניגוח ארכיטיפים אדריכליים.
   את ההתנגדות  לתפיסות המקובלות של צורה ומשטח מאטה-קלארק גיבש כבר בתקופת לימודיו במחלקה לארכיטקטורה באוניברסיטת קורנל, בשנות השישים, עשור שבו שלטה במוסד המיתולוגי טרמינולוגיה פורמליסטית שהתעלמה, לטענתו, מהאיכויות המורכבות של כל מבנה ואתר. הוא סיים את המחלקה לארכיטקטורה עם שלושה ציוני  "מספיק בקושי" בקורסים לסטרוקטורה וקונסטרוקציה, ונשאר בקורנל לעבוד עם כמה מהאמנים שפעלו בסביבות הקמפוס על התערוכה  "Land Art" - שנחשבה נקודת מפנה בהתפתחות של האמנות המושגית, האמנות התהליכית והאמנות תלוית-האתר.[4] כך, עוד לפני הפגישה המכרעת שלו בקורנל עם רוברט סמית'סון ב-1969, מאטה-קלארק סייע לדניס אופנהיים בניסור הנהר הקפוא של איתקה.
  

לאחר כמה שנים הוא השתמש ברובה של אופנהיים בעבודה "Window Blow-Out" מ- 1976, כשירה בשלוש לפנות בוקר בכל חלונות המכון לארכיטקטורה וללימודים אורבניים בניו-יורק, שבראשו עמד אז האדריכל פיטר אייזנמן - מורה של מאטה-קלארק בקורנל בשנות השישים, חמישית מקבוצת האדריכלים ה"לבנים" New York Five בשנות השבעים, וממובילי הזרם האדריכלי הדקונסטרוקטיביסטי בשנות השמונים. במכון תלו באותו לילה את התערוכה "רעיון כמודל", עם עבודות של ריצ'רד מאייר (Meier) ומייקל גרייבס (Graves), שניהם מה- "Five"; "אלה האנשים שלמדתי איתם בקורנל. אני שונא את מה שהם מייצגים", סיפר מאטה-קלארק על אותו לילה.[5]
   בשלב השני של העבודה הוא תכנן להציב מאחורי הזגוגיות המנופצות תצלומים של שיכוני עוני בדרום ברונקס - שגם חלונותיהם היו מנופצים, אבל כתוצאה מאלימות "אותנטית". זגוגיות המכון הוחלפו תוך שעות ספורות, ונגנזה פעולת ההתקה הביקורתית של המודרניזם המנוון אל חזית המוסד הקנוני האדריכלי של מנהטן.
  

עבור מאטה-קלארק, "Land Art"  היתה לא רק אלטרנטיבה לפורמליזם האדוק של המחלקה לארכיטקטורה בקורנל והמשך טבעי למיצבים האקסצנטריים שלו כסטודנט לארכיטקטורה, אלא גם כרטיס כניסה לזירת האמנות של ניו-יורק. בסוף 1969 הוא עבר לסוהו המתעורר של מנהטן והתחבר לסמית'סון, שניסח אז את האנטרופיה כקונצפט באמנות. בהשפעתו, מאטה-קלארק התחיל קריירה אינטנסיבית קצרה של אמן, עד מותו בגיל 35. 
   האמנות התהליכית של סמית'סון, שהיתה המשך טבעי לתפיסות האנטרופיות האפוקליפטיות שלו על ארעיות (או שינוי בלתי-הפיך), שימשה בסיס תיאורטי לכמה מהעבודות המוקדמות של מאטה-קלארק, כמו עבודות הבישול והתמחוי[6] או הניסויים האלכימיים.[7] מאטה-קלארק ראה אמנם הבדל מהותי בינו לבין אמני האדמה, שהתבטא בבחירה שלו לעסוק בשדה התייחסות אחר מזה שלהם - סביבה אורבנית בכלל, ובניינים בפרט,  אבל אי אפשר שלא לקשר את ההתערבויות הארכיטקטוניות המאוחרות יותר שלו עם ה"ארכיטקטורה האנטרופית" של סמית'סון, כפי שנוסחה בראיון עם אליסון סקיי, "האנטרופיה נעשית גלויה לעין" ב"מחסן עצים קבור חלקית" (1970) , התהליך האיטי של הערמת עפר עד לרגע סדיקת הקורה המרכזית של המבנה הביא למה שסמית'סון כינה "דה-ארכיטקטוריזציה", הרגע שבו העבודה הושלמה.[8] 


   Splitting ("פיצול"), העבודה המזוהה ביותר עם מאטה-קלארק, היתה גם הפעולה הראשונה של חבורת "אנארכיטקטורה" שייסד ב-1973: קבוצת אמנים ואדריכלים שנמנעו מניסוח מניפסט רשמי וביקשו לייצר אלטרנטיבות ביקורתיות על סביבות אורבניות ובניינים.9 באביב 1974 ביקש מאטה-קלארק מהוראס והולי סולומון, בעלי הגלריה שייצגה אותו, לחתוך לשניים בית שעמד על מגרש שבבעלותם באנגלווד, פרוור של ניו ג'רזי, ועמד לפני הריסה.
   הבית, חורבה של מעמד הביניים, היה בית משפחה דו-קומתי פרוורי טיפוסי מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מאטה-קלארק רוקן את הבית משאריות תכולתו, התקין תמיכות משני צדדיו, סימן במסור חתך אנכי באמצע החזית הסימטרית והחל לחתוך דרך הבית. אחרי הניסור החיצוני והפנימי הוא שיחרר את התמיכות, והבית נבקע לשניים. בראיונות סיפר שלא היתה בעבודה הזו שום אשליה, אסוציאציה או סמל. זו היתה, לדבריו, עבודה פיזית מחושבת מאוד; כמו עבודת קונסטרוקציה, אבל להפך.  
  

בהשאלה מסמית'סון, Splitting עשתה דה-ארכיטקטוריזציה לפרוור (הארכיטיפ האורבני האמריקאי) ולהתפשטות הבלתי ניתנת לריסון שלו, ויותר מכך ליחידה הפרוורית הבודדת, בהקשר המשוכפל והמנוכר שלה: המרחב המשפחתי האבסולוטי. קריאה ביוגרפית של   Splittingתציע גם  אירוניה עצמית של מאטה-קלארק על הבית הסוריאליסטי הלא-ביתי שהוא ואחיו התאום ג'ון סבסטיאן נולדו לתוכו בתחילת שנות הארבעים.[10]
   אחרי Splitting מאטה-קלארק המשיך לחתוך בניינים וחזיתות עד מותו.[11] בהתחלה חיתוך של מקטעים אלמנטריים ריבועיים, ומאוחר יותר חיתוכים מורכבים חסרי צורה שנועדו לעמת את הבניינים עם מעברים ומבטים שלא התאפשרו בסטרוקטורה הנוקשה שלהם. החיתוכים גם חשפו את הסטרוקטורה הפיזית הלא-נראית של המבנה הנראה לעין. הם הגדירו מחדש חללים ארכיטקטוניים סטנדרטיים, וסתרו הנחות יסוד של יציבות טקטונית על ידי דה-קומפוזיציה של המרכיבים המבניים.[12]
   התיאורטיקן של האדריכלות המודרנית מארק וויגלי (Wigley), אוצר התערוכה "אדריכלות דקונסטרוקטיביסטית" במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק (1988), ניסח את הנטייה הפורמליסטית של שנות השמונים: "הסטרוקטורה מזדעזעת אבל לא מתמוטטת. היא רק נדחפת עד לנקודה שבה היא נעשית מטרידה". הניסוח הזה של האוונגרד הדקונסטרוקטיביסטי – שהתפשט כמנייריזם היפר-ארכיטקטוני והתנתק מהאטימולוגיה הביקורתית שלו – הוא נקודת ההשקה היחידה של זרם זה עם ביקורת הבניין האנטי-תועלתנית של מאטה-קלארק. חיתוך הבניינים של מאטה-קלארק הוא תרגיל בהמחשה של התעצמות אנטרופית: מבנים ארכיטיפיים שהחיתוך שלהם הופסק רגע לפני שנחשף הפוטנציאל האנטרופי של הסטרוקטורה שלהם.

(המאמר התפרסם בכתב העת סטודיו, גליון 154 יולי-אוגוסט 2004)

הערות


[1] מאטה-קלארק הציב את תבנית "קיר האשפה" ב"יום כדור הארץ" הראשון, ב-1970, בכנסיית סנט מרקס במנהטן; תבנית הקיר מולאה במשך שלושה ימים בפסולת, בטון ודבקים בידי עוברים ושבים ומאטה-קלארק עצמו. מיצב קיר האשפה מוצג במונטריאול כחלק מהתערוכה "פרייס, רוסי, סטירלינג + מטא קלארק". הקשר בין שלושת האדריכלים הללו והאמן אינו מקרי: ארבעתם הובילו בשנות ה-70 מהלכים רדיקליים שנגעו בשאלות על המעמד, ההיסטוריה והמטרה של האדריכלות. 
[2] "Object to be Destroyed: The Work of Gordon Matta-Clark" מאת פמלה לי (MIT Press, 2001) הוא המחקר ההיסטוריוגרפי החשוב הראשון על חייו ועבודתו של מאטה-קלארק, ובשנה האחרונה הופיעה ביוגרפיה צילומית אלבומית ( Goron Matta-Clark (Corinne Discerens, ed., Phaidon, 2003) וכן ספרם של ג'יימס אטלי וליזה לה-פברה ( Gordon Matta-Clark: The Space Between" Nazraeli, 2003).
[3] הדקונסטרוקציה באדריכלות מיצתה בסוף שנות השמונים את המהלך האדריכלי הפוסט-מודרני (שהחל באמצע שנות השישים, שנות חניכותו האדריכלית של מאטה-קלארק), ובשנות התשעים היתה חזרה ביקורתית למודרניזם ולפורמליזם המינימליסטי.
[4] לתערוכה Land Art ב- 1969 היה חלק מהותי ביצירת המיתוס של אווירת האוונגרד באוניברסיטת קורנל באיתקה, ניו-יורק, בשנות השישים, לצד מחלקה לארכיטקטורה פרוגרסיבית שהיתה לה השפעה מכריעה על התיאוריה והפרקטיקה שלאחר לה-קורבוזיה, ומחלקה לאמנות שלמדו בה כמה מהאמנים החשובים של העשור הבא. ווילובי שארפ (Sharp), אז עורך כתב העת Avalanche, הזמין עשרה אמנים (בהם רוברט מוריס, האנס האקה, דניס אופנהיים, ורוברט סמית'סון) לפעול בתנאי הטופוגרפיה הקיצוניים של סביבות קורנל ולנצל את חומרי הגלם הטבעיים באזור לאקט נופי, חוץ-מוזיאלי, מתכלה. התערוכה ביססה את השינוי ביחסים המודרניסטיים המסורתיים בין אובייקט למשטח ותרמה למיקוד הדיון בקונטקסטואליות באמנות ובאדריכלות.
[5] Interview with Andrew MacNair, in Gordon Matta-Clark: A Retrospective, exhibition catalogue, Museum of Contemporary Art, Chicago 1985, p. 96.
[6] כמו Photo Fry מ- 1969,כרטיסי ברכה לחג המולד, עשויים מתצלומי פולארויד של עצי אשוח, שטוגנו בשמן עמוק עם עלי זהב (אחד מהם נשלח לסמית'סון ובת-זוגו); צליית חזיר תחת גשר ברוקלין וחלוקתו לנוכחים בתוך כריכים; או המסעדהFood  שמאטה-קלארק פתח ב-1971 עם דן גראהם בסוהו, שבו לא היו אז מקומות אוכל, והופעלה על ידי אמנים למען אמנים.
[7] ניסויים שנעשו בחומרים אורגניים וכימיים - סוגי שעווה, דבק, שמרים וג'לטין ששינו מצבי צבירה וריח בזמן התצוגה, כמו "מוזיאון"  מ-1970  אוIncendiary Wafers  מ- 1970-71. תומאס קרואו (Crow), בטקסט שהתפרסם במונוגרפיה בהוצאת פאידון על מאטה-קלארק (ר' הערה 2), מציע לקרוא את גוף העבודה השלם של מאטה-קלארק, מטיגון תצלומים עד ניסור בתים, דרך העיסוק האובססיבי שלו בסוף שנות השישים באלכימיה – ולמעשה, לראות בכל עבודתו ניסוי בטרנספורמציה של חומרים כימיים או אדריכליים.
[8] מילון מטאפוליס לארכיטקטורה מתקדמת (הוצאתActar , ברצלונה, 2003) מגדיר אנטרופיה כך: "אנרגיה לא נוצרת או נהרסת, היא עוברת טרנספורמציה [...] אנטרופיה תמיד גדלה. משמעות הדבר היא שמערכות עוברות ממצב של סדר רב למצב של פחות סדר. הן נעות מאי-יציבות למצבים של סטטיות אפשרית רבה יותר, עד גבול מסוים: מצב נייח, לא משתנה. אנטרופיה מודדת רפיון [...] באמנות כל שלב חייב לחפש איזון חדש, מורכב יותר [...] ארכיטקטורה חייבת ליצור מתח בחלל. סדר בארכיטקטורה הוא שיווי-המשקל של מתחים מנוגדים. כוח משיכה מול קלות. מהירות מול יציבות. קנה מידה עם מידה. יציבות עם דינאמיות. איזון אינו דבר יציב; הוא עמוק יותר [...] כשהאנטרופיה היא מינימלית. ארכיטקטורה מונעת היווצרות של סביבות אנטרופיות מכיוון שהיא מערכת פתוחה לא-ליניארית. כשהיא מרחיקה את עצמה מנקודה של איזון, היא נוטשת את הליניאריות שלה. [...] אי-המשכיות מופיעה. סדר נוצר על ידי תנודות. הוא קופץ, וגורר את עצמו למצבים חדשים בלתי צפויים".  
[9] פעולות המחאה האוטופיות-אורבניות של הקבוצה כללו בין היתר קטלוג ותיעוד של מגרשים אורבניים זעירים ולא שימושיים שהועמדו למכירה על ידי עיריית מנהטן (1973), חלוקת חמצן לעוברים ולשבים (1972), והחרמת הביינאלה בסאו-פאולו בגלל מעצרם של שלושים אדריכלים צעירים בברזיל. קודם ל-Splitting התנסה מאטה-קלארק, בלי הקבוצה, בכמה עבודות חיתוך ממוקדות יחסית, כמו סדרת העבודות "Bronx Floors" בבניין נטוש ברובע ברונקס (1972), או העבודה  "A W-Hole House" מ- 1973, שבה פער פתח כמו-פנתיאוני בגג רעפים של מחסן נטוש בגנואה, איטליה, ושיסף את הקירות הפנימיים של המבנה בחיתוכים אופקיים.
[10] הצייר רוברטו מאטה,  יליד צ'ילה (1912), היגר בשנות השלושים לפריס ועבד במשך שנתיים כשרטט במשרדו של לה-קורבוזייה, על התכנית האולטרה-מודרניסטית של "העיר הקורנת" (Ville Radieuse). בעקבות הצגתו בפני חוג הסוריאליסטי של פריס על ידי סלבדור דאלי, הוא פרסם בכתב-העת הסוריאליסטי מינוטאור, ב-1938, מאמר נגד האנתרופומורפיזם המתמטי של לה-קורבוזייה ותרשים לחלל מגורים "נוזלי", מרובד, רב-משמעי ומשתנה-תמיד, שתוכנן על בסיס סוריאליסטי תת-הכרתי, בהתרסה ברורה נגד הפרופורציות המתמטיות של ה"מודול" של לה-קורבוזייה. פמלה לי מנתחת את הרישום הזה בספרה (ר' הערה 2) דרך התיזה הפרוידיאנית של התיאורטיקן אנתוני וידלרVidler) ) על ה"מאיים" (uncanny) האדריכלי. לדיון נוסף במאטה-קלארק, אנטרופיה וה"מאיים", ר' ספרם של רוזלינד קראוס ואיב-אלן בואה, ( Formless: A User's Guide (Zone Books, 2000 .
[11] הוא חתך עוד בתי פרוור (כמו "בינגו", 1974), הנגארים נטושים על נהר הדסון  (Day's End, 1975), בנייני מגורים שנועדו להריסה ליד אתר הבנייה של מרכז פומפידו בפריס (Conical Intersect, 1975), ובנייני משרדים נטושים באנטוורפן(Office Baroque, 1977) ; כל העבודות האלה נהרסו.
[12] תפיסה הפוכה מזו של מאטה-קלארק, תוך פעולה באותו הקשר פרוורי, מתבטאת בעבודת הביכורים של האדריכל פרנק גרי, מי שנחשב אחד מאבות הדקונסטרוקטיביזם באדריכלות. ב-1978, שנת מותו של מאטה-קלארק, שיפץ גרי את ביתו בסנטה-מוניקה, קליפורניה, כמניפסט פוזיטיביסטי על בית הפרוור האמריקני. הבית המקורי, "בית אילם קטן", כהגדרת גרי, היה בית פרוור דו-קומתי טיפוסי עם גג רעפים. גרי קרע ממנו את החזית האחורית, את התקרה, וחלקים מתוכו; הוא חשף את הסטרוקטורה המקורית של הבית, ובנה סביב גרעין הבית המקורי מבנה חדש מפח גלי. גרי הושפע, כדבריו, בעיקר מ"עירום יורד במדרגות" של דושאן ומהסוריאליזם בכלל: הוא ראה את עצמו כמי שחותר כנגד הדומסטיות המסורתית, הקונפורמיזם והשעמום של הפרוור.
ברשת מ-22/01/05

  Gordon Matta-Clark, Splitting, 1974

Splitting, 1974 / Gordon Matta-Clark

נפולת

צבי אלחייני במאמר מגליון מס' 2 של "מעין": בסוף שנות השישים הציע ספדיה לחפור את שרידי הכותל המערבי ולחשוף תשעה מטרים נוספים של אבן, אחרי כמעט ארבעים שנה, הוא יישם את הרעיון ברמת אביב. >>>

ארכיטקטורה יודאיקה

מחוסנים מפני ביקורת אדריכלות עקבית, שאיננה - תוכננו, נבנו ונחנכו השנה בישראל עשרות מבנים שמבטיחים את המשך הגזע הדפוק של האדריכלות הישראלית–יהודית. מתוך סטודיו 162 (אוקטובר-נובמבר 2005). >>>

כיבוש+באוהאוס

מתוך סטודיו 161. גם לתערוכות אדריכלות ובנייה בישראל היה חלק בהפיכתם של ישראלים למתנחלים. איך מכר משרד הבינוי והשיכון פרוורים בשטחים, בתערוכת ההתנחלויות "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון", מרכז הבנייה הישראלי, רמת אביב, 1983. תיעוד ראשון. >>>

הפרויקט הברזילאי

המודרניזם הברזילאי בשנות ה-40 וה-50 נחשב מקרה מאלף של "קניבליזם תרבותי" שהטמיע את העקרונות המודרניסטיים האירופוצנטריים, עד שהפרשנות הברזילאית היכתה באדריכלות של ארצות המקור כבומרנג של התבוללות צורנית. >>>

נימאייר בישראל

במרץ 1964 הגיע לישראל האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. נימאייר, קומוניסט מוצהר, גלה מברזיל על רקע ההפיכה הצבאית שהתחוללה בה באותה שנה ושהה בישראל שישה חודשים.
פרק מתוך "הפרויקט הישראלי" ומתוך ספר בכתובים. >>>

"קו" וההיסטוריה של הכתיבה על אדריכלות בישראל (טיוטה לקראת מחקר)

באמצע המיתון של שנות ה- 1960, אולי בגללו, התרחבה באופן משמעותי זירת השיח על אדריכלות בישראל. בתוך שנה הופיעו בסמיכות שלושה כתבי-עת חדשים – קו, ארכיטקטורה, תוי – שעסקו, כל אחד בדרכו, באדריכלות, אמנות ומה שביניהן. >>>

אחיזות החוף, אחוזי החוף

גם קו החוף של ישראל, לכאורה קו הגבול הקונסנזואלי היציב היחידי שלה, אחוז מאז שנות השישים, בעיקר באזור תל אביב, בתזזיות התפשטות ובתכניות פיתוח גרנדיוזיות לכיבוש הים: ייבוש פיסות ים; ביצור חזית הים ברצף בינוי מסיבי; השתלחויות ספקולטיביות לבניית טריטוריות >>>

הראשון בצמצום

האדריכלות הישראלית של העשורים האחרונים יכולה, אם לא חייבת, להיעזר בלוס כדי לנסח ואולי לתקן כמה מהבעיות העקרוניות של הפטפטת החזותית העודפת שלה. צבי אלחייני על אדולף לוס. >>>

יד לילד ביד ושם

אתר יד ושם הופך כעת לאגרוף קפוץ של פונדמנטליזם, במקום שביקש פעם, לפני השקיעה, להתריע מפניו. צבי אלחייני ב"סטודיו" על אדריכלות השואה של משה ספדי. >>>

סופרלנד

אדריכלות, אורבניזם ואדריכלות נוף עכשוויים בהולנד, מתוך סטודיו - גליון 121 >>>

 

נתי מרום עיר עם קונספציה

בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, תל אביב היא עיר מתוכננת מן היסוד, "עיר עם קונספציה", שמחשבה ומעשה תכנוניים עיצבו אותה מראשיתה.
תל אביב נוסדה והתפתחה מתוך תפיסה כי עיר טובה היא עיר שיש לתכנן מראש, בכוונה תחילה. >>>

איל ויצמן ארץ חלולה

בחצי המאה שחלפה מאז כבשה ישראל ב- 1967 את הגדה המערבית, את חצי האי סיני ורצועת עזה ואת רמת הגולן, כיסו דורות של אנשי צבא, מתיישבים, אדריכלים, מתכננים, פוליטיקאים ומשפטנים את מפות השטחים הכבושים בנקודות, בקווים ובשטחים. >>>

פול ויריליו הפונקציה האלכסונית

"...אנו נמצאים אל מול הצורך הדחוף לקבל כעובדה היסטורית את סופו של האנכי כציר מרחבי ואת סופו של האופקי כמשטח קבוע, שמפנים את מקומם לטובת הציר האלכסוני והמשטח המשופע... >>>

פול ויריליו עמדת תצפית קבורה בחוף ברטניי

>>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית