![]() |
![]() |
בבל , , 25/2/2021 |
![]() |
![]() | ||
![]() |
|
![]() |
![]() |
אלה שוחט
על חיקוי ואמנות החטיפה
עתירת רבדים, העבודה טייגר של יגאל נזרי נוגעת במספר נושאים הקשורים בהיסטוריה מזרחית, בגוף ובזהות בישראל. בגווני חום, חתוכה בגיזרה של נמר שהופשט מעורו ותחומה בקצותיה בסרט תכלת - העבודה עשויה משמיכת ילדות של האמן שעליה מופיע דימוי של נמר חי הפורץ מתוך רקע של ג'ונגל. השמיכה היא חתיכה - פשוטה כמשמעה - של התנסות מזרחית. שמיכה זו ודומות לה יוצרו במתפרות מקומיות, ושווקו באופנים שעקפו את מעגלי ההפצה של מוצרי הכחול-לבן של המשביר והשקם. במעין כלכלה חלופית, בדוכנים בשוק או מדלת לדלת, השמיכות נצרכו בכמויות, בעיקר על ידי מזרחים ופלסטינים. כחלק מתרבות של קיטש, השמיכות הכילו נושאים "אקזוטיים" שיש בהם תועפות של זמנים ומקומות אחרים. הן עשויות מחומרים זולים, בגוונים ובצבעים שרק מאירים את חיוורונו של ההעתק, ויחד עם זאת הן עדות למנגנון צריכה שאינו מוטרד מאיבוד ההילה של המקור. תרבות הקיטש מארגנת עדיין את הכלכלה האסתטית בבתי הצווארון-הכחול המזרחי. כך מוכנס ממד של עליזות הבולטת על רקע של דירות קטנות ועמוסות, בתוך שיכונים צפופים. הארכיטקטורה המינימליסטית של השיכונים בעלי החזות האחידה, ואמצעיהם המוגבלים של הדיירים, מכתיבים חיים "בתוך-התחום". במשך כמה עשורים ייצג צו "ידיעת הארץ", שבא לידי ביטוי בסיסמאות כמו "סע וטייל ברחבי ישראל", ייצג עבור רבים מהמזרחים מעין תרבות זרה שזוהתה עם הווי הקיבוצים, עם תנועות הנוער ועם ההחברה להגנת הטבע. מעבר לכך, יציאה את גבולות המדינה - אותם הרגלי ניעות של הבורגנות העירונית שיכלה לדמיין את עצמה בעולם חסר גבולות - נתפסה כהרפתקה עוברת כל גבול. אפילו עבור המשכילים מבין אותם מהגרים או פליטים שהגיעו מארצות ערב והאסלאם, אלה שחוו את עצמם כאזרחים גם של "עולמות אחרים", הרדימו החיים בשכונה את התחושת הקוסמופוליטיות של להרגיש בבית בכל העולם. תיירות של המעמד הבינוני-נמוך המזרחי הופיעה כאפשרות אחרת רק לקראת אמצע-סוף שנות השמונים, והייתה מוגבלת, בעיקר בראשיתה, למצרים ולתורכיה - ארצות שהיו נגישות יותר כלכלית ותרבותית. על רקע זה, תימת "המרחב האחר" (elsewhere) שמופיעה כדימוי נפוץ על חפצים שימושיים, רק מעלה אל פני השטח את התשוקה הסמויה להימלט ממציאות קלאסטרופובית - במובן האדריכלי, החברתי, התרבותי והגיאופוליטי. ב"טייגר", תחושת המרחב האחר (elsewherness) שמספק דימוי הנמר בג'ונגל שעל השמיכה, נוכחת גם בגיאוגרפיה מרומזת נוספת, על גבי "עורו" של שטיח הנמר. כאובייקט תלת-ממדי המעוצב כחיקוי לצורה של גוויית נמר, השטיח מוביל את הצופה למסע בנבכי בית קולוניאלי מדומיין, כזה המקושט בעורות ובראשים של חיות המסמנים את רהב הצייד. גופן של החיות הנפרש תחת רגליו הופך לאלגוריה על עמדת עודף-האונים שמקנה השליטה הגיאוגרפית - אדנותו של הקולוניאליסט על המרחב ה"אחר". עם "החדירה" הקולוניאלית לתוככי "היבשת השחורה", "נדדו" דרך הים אובייקטים אפריקאים, טובין, צמחים, בעלי חיים ואנשים - אשר הוצגו והוצעדו בסך לנגד עיניים מערביות משועשעות. במין רדוקציה טופוגרפית, אפריקה דומיינה כמעין ג'ונגל עצום, כאשר למעשה הג'ונגל הנו חלק קטן יחסית של היבשת, בעוד הספארי - אותו בידור תמים לכאורה שעוצב במסגרת הפרוייקט הקולוניאלי - עד היום מושך עולי רגל הכמהים להרפתקה מרוסנת ונטולת סכנות. לפני מלחמת העולם השנייה, נסיעה ברחבי האימפריה שאפיינה את המעמד הגבוה האירופאי, נחוותה אך בעקיפין על ידי המעמדות הבינוני והפועלי, דרך צריכה פטישיסטית ומציצנית של אובייקטים "אותנטיים", וכן דרך רישומים, ציורים, יומנים, רומנים, תצלומים, ומאוחר יותר סרטים. מוסדות כמו המוזיאון, הגן הבוטני, גן החיות, היריד ומופעי הפריק-שואו, היו מבוססים כולם על איסוף אובססיבי של "האקזוטי", אשר מכוח הגדרתו בלבד (- ex), הוא מה שנותר בחוץ, ויחד עם זאת, מה שאינו מאיים, מה שהוא מבוית ומקסים ב"אחרות" שלו. ב"טייגר", אותו חומר ממש שממנו עשויה עבודה פוסטמודרנית זו - השמיכה - מיוצר איפוא בשיטה מודרנית של סרט נע. העבודה משחקת עם היחסים המורכבים בין מוצר של פס-ייצור לבין פעולה אמנותית, ומפרקת מושגים של "גבוה" מול "נמוך" באמנות. השמיכה היא גם תוצר של אחידות סדרתית וגם מוצר של תופרת אנונימית שמלאכתה נעדרת את ההילה הזוהרת של "האמן". במובן זה, נראה כי בין שמיכת המפעל לבין הייחודיות האמנותית של השטיח הגזור נותר רק קשר מועט - מעתה היא נצרכת בחללה של גלריה לאמנות ומשועבדת לכללי המשחק של כלכלת האמנות. נוסף על כך, העבודה מאירה גם את סבך היחסים שבין האמן-התופר לבין הפועלת-התופרת. שמיכת פס-ייצור הופכת לעבודת אמנות אשר נוהלי הכנתה מחקים בחלקם תהליך זהה המופעל בייצור השמיכה עצמה: גזירה ותפירה. החדרתה של פיסת חיים של צווארון כחול מזרחי אל חלל אמנות של צווארון לבן אשכנזי, כופה מפגש בין שתי גיאוגרפיות תרבותיות מנותקות. באופן רפלקסיבי, מעשה זה מצביע על שיירים של הוויה מזרחית בבטן הממסד. תחת שתטבען את הימצאותה של אמנות מזרחית בשדה אמנות אירופו-ישראלי, "טייגר" חוטפת את החלל הזה, כמו על פי עקרון הג'יוג'יטסו, כדי לחשוף את הסימנים הכחולים ואת הפציעות הסמויות והגלויות של אתניות ומעמד. [2] כעדות לפער הקיומי שבין הפועלת-התופרת לבין האמן-התופר, טייגר מרמזת על אינטימיות בינהם כמו גם על מרחק. במעין מחווה של בן אלגורי לאם אלגורית, העבודה מרמזת גם על המילכוד המשותף להם בתוככי המנגנון המוסדי, שנדמה שאין בכוחם לשנותו. מטאפורה ומטונימיה של היסטוריה מזרחית, העבודה מעלה את שאלת התנהלותן של זהויות מזרחיות במסגרות החזון האירופוצנטרי של ישראל כמין שוויץ של המזרח התיכון המאוכלסת בצברים חסונים ותכולי עיניים - האגו אידיאל של היהודי החדש. עם השבירה מהמרחב הערבי-מוסלמי, "יהודי המזרח" מצאו עצמם מול מציאות חדשה בשטח, כפויים להחליף את הגדרותיהם העצמיות במונחים חדשים שלא היה להם הרבה משותף עם תחושת ההשתייכות הקודמת. התפיסה של הגוף עצמו הופקרה מעתה למבט בוחן שסימן את המזרחים כלא-מתורבתים, כפראים, כברבריים, וכן - כמו בכינוי הדופי הידוע "שווארצע חאייעס" - כחייתיים. קשה להתבונן בנמר שב"טייגר" מבלי לקשר אותו עם מילה (חיה) נרדפת - הפנתר - עם כוח ההתנגדות הסימבולי שבו. כשהם שואלים את שמם מהתנועה האפרו-אמריקאית, תנועת "הפנתרים השחורים" הישראלית ייצגה חזית סירוב - לא עוד כבשים לעולה שהיו דור הוריהם, אלא סוכניה של מחאה בעלת שיניים חדות. "טייגר" (2001) נוצרה על ידי מי שנולד אל שנות ההתנגדות של "הפנתרים השחורים", ויש בכוחה להציע התבוננות רפלקסיבית על רציפות ואי-רציפות בין דורית (בפרט בימים שבהם האריה שואג על "עטרה" אבודה). כמו עם השם "הפנתרים השחורים", הכותרת והדימוי של "נמר חום", יכולים להיתפס כמחטף של ביטויי הגנאי, שמוחזרים כמו בומרנג לעבר אלה המשתמשים בהם. אכן, הג'ונגל הוא כאן, אך לא כמו מודל הספארי של העולם, אלא כביטוי של התנערות והתרת רסן. העיצוב הוויזואלי של הנמר, שהוא בעת ובעונה אחת, צד וניצוד, טורף ונטרף, דורס ונדרס, עם שני ראשים הפונים לכיוונים מנוגדים, יוצר פרדוקס בין "דימוי" החייתיות (שמיכה דו-ממדית) לבין "מציאות" של יצור רמוס (השטיח התלת-ממדי). "טייגר" אינה רק הד לרומנטיציזם של ארוס וטנאטוס, או לאבסורד הקיומי של האקזיסטנציאליזם – היא מציעה גם מבט מלנכולי על גבריות מזרחית הלכודה בין דימויים של אונות וסירוס. במצאי הדימויים של חייתות, הגבר המזרחי מזוהה עם שעירות ומקורזלות, המובילים אותו - כמו אצל האישה - אל הפנמתם של דימויים מבזים. מודעות פרסומיות להסרת שיער לגברים בישראל הם עוד ממד לחיקוי של הלבנות (whiteness). מחוות הגוף הפנתרית הקשוחה, "הפוזה הקולית" (cool pose) [3] מסמנת היפר-זכריות שרק חושפת את שבריריותו של הגוף הנכבש וחיפושיו אחר זהות. בעבודה "טייגר", החומר עצמו שממנו עשוי הנמר הוא צמר כבשים, כלומר, השעירות של חיית הטרף היא, פשוטה כמשמעה, גופה של הכבשה. מרד וכניעה משמשים כאן בערבוביה, ומזינים ביחסים דיאלקטיים זה את זה.
[2] לקריאה נוספת על האופן שבו אסתטיקת הג'יוגיטסו "חוטפת" את המיינסטרים על מנת להפעיל אותו כנגד עצמו, ראו: [3] על המושג "cool pose" בתרבות הגברית האפרו-אמריקאית ראו: המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "פעמים", רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, (גליון 94-95, חורף-אביב תשס"ג) |
![]() |
טייגר / יגאל נזרי יוסי סוכרי אמיליה ומלח הארץ, וידוי אמיליה היא אישה מזרחית שלא פגשנו כמותה בספרות העברית עד כה. לא מתחנחנת, אינה "חמה" ורגשנית, מתעבת בישול ואינה מנסה "להיקלט" בהוויה הישראלית האשכנזית. והגרוע מכל - היא מפקיעה מהזהות האשכנזית את היקר לה מכל: היא ניצולת שואה. >>> ב-26 באפריל 1986 הותכה ליבת הכור הגרעיני של צ'רנוביל שבברית המועצות לשעבר, וגרמה לתאונה הגרעינית והסביבתית החמורה ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים. כמה חודשים אחר כך, ב-5 באוקטובר 1986 פרסם הסאנדיי טיימס הלונדוני כתבה על תוכנית החימוש הגרעיני של ישראל. >>> הזוכה בתואר המלכה אסתר בעדלאידע בתל אביב, 1927. >>> יום אחד, ארטמיו, אולי תרצה לספר למישהו שפעם ראית טיגריס...סיפור קצר של אנה וגנר. >>>
|
![]() |
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved