בית

בבל , , 20/11/2017

                           

 

צבי אלחייני "קו" וההיסטוריה של הכתיבה על אדריכלות בישראל (טיוטה לקראת מחקר)

באמצע המיתון של שנות ה- 1960, אולי בגללו, התרחבה באופן משמעותי זירת השיח על אדריכלות בישראל. בתוך שנה הופיעו בסמיכות שלושה כתבי-עת חדשים – ק ו, א ר כ י ט ק ט ו ר ה, ת ו י – שעסקו, כל אחד בדרכו, באדריכלות, אמנות ומה שביניהן. המיתון (1965-1967) בלם את תנופת הבנייה והפריד למעשה בין התקופה הראשונה של האדריכלות בישראל מאז 1948 לבין המציאות הכלכלית, הפוליטית והמרחבית אחרי 1967. הקיפאון הפתאומי בענף הבנייה המקומי, שמאז תחילת שנות ה-1950 צמח בהיקף מסחרר בכל בקנה מידה, פינה זמן לדיבור חדש על ארכיטקטורה ולהתבוננות ועיון בפרויקט האדריכלי הישראלי.

  
ק ו האינטלקטואלי,  א ר כ י ט ק ט ו ר ה  האקטואלי  ות ו י  הלוחמני ראו אור בסדר זה בשנים 1966-1965. ק ו, שבהגדרתו עסק ב"אמנות וספרות – צורות ותכנים חדשים", כלל לראשונה דרך קבע חומרים אדריכליים עיוניים מהשדה המקומי והבינלאומי בתוך הקשר תרבותי-אמנותי רחב. הוא לא טען לבלעדיות על דיסציפלינות התכנון ודווקא משום כך נראה כיום סוכן חלוץ בהפצה של תרבות-אדריכלית בישראל. כמעט בכל תריסר חוברות ק ו מהסדרה המוקדמת (1965-1970) נכללו פרויקטים בנויים ותכניות אדריכליות ואורבניות של אדריכלים ישראליים; רעיונות אדריכליים אוונגרדיים בני-הזמן; ותרגומי מנשרים של המודרניזם האדריכלי המוקדם. בכל חוברות הסדרה המאוחרת של ק ו (1980-1990) הופיעו רשימות היסטוריות וביקורתיות על האדריכלות המודרנית המוקדמת בישראל ועל הזרם האדריכלי הפוסט-מודרני בישראל ובעולם.
כמו ההופעה החיצונית המוקפדת של ק ו המוקדם – המראה הבנאלי המודע, העימוד המודרניסטי הגנרי, פורמט המחברת הרזה – גם הבחירות האדריכליות בתוכו היו חלק מדיון פורמליסטי הרמטי תוך-אמנותי וקובע טעם, שהגיב לרוח הזמן ובה במידה גם היה שותף לגיבושה. עיון מחודש בחוברות ק ו לא מלווה באותה מבוכה המאפיינת לעתים דפדוף בכתבי-עת ישנים, במיוחד כאלה שביקשו בזמנם לתפוס את הרגע. ק ו זיהה את תוצרי התרבות העל-זמניים של זמנו. הוא נמנע מה"אופנתי" וזוכה משום כך כיום למעמד של "תקופתי".
חוברת ק ו האחרונה בסדרה המאוחרת הופיעה ב-1990. שנה קודם לכן נוסד כתב-העת לאמנות  ס ט ו ד י ו, שבשנותיו הראשונות פרסם פה ושם גם מאמרים על אדריכלות. ב-1994, עם חילופי עורכים ופורמט, נוסד בו מדור אדריכלות קבוע שהופיע בסדירות עד 2002 והיה גורם משפיע על השיח האדריכלי בישראל בעשור האחרון. בזמן כתיבת שורות אלה, אין בישראל במה רצינית לשיח כתוב על אדריכלות. מדור האדריכלות בס ט ו ד י ו הפסיק להופיע ועתידו לא ברור. הניסיון המובא להלן הוא קצה טיוטה לקראת מחקר היסטורי הכרחי על הכתיבה האדריכלית בישראל, מחקר שק ו לוקח בו חלק מרכזי.


[כתיבה אדריכלית בישראל לפני 1965]
מדף ספרי המקור והתרגום על אדריכלות בישראל או אדריכלות בכלל דל והטקסטים הקנוניים בהיסטוריה של האדריכלות לא נגישים לארכיטקט הישראלי בעברית. שלא כמו אמנות ישראל, האדריכלות – הישראלית והארץ-ישראלית – לא כונסה גם אחרי מאה שנה לחיבור קנוני רציני, אפילו לקסיקלי, שאמור היה לפתח סביבו שיח קוהרנטי סדור ולהעמיד כנגדו דורות של היסטוריונים ומבקרים.  בלא כתב-עת ממוקד, בלא ארכיון ממוסד ובעיקר ללא מסלול אקדמי מוערך למחקר היסטורי ותיאורטי של האדריכלות – ההיסטוריוגראפיה של האדריכלות בישראל מלוקטת ממקורות מקריים ועד העשור האחרון התקיימה כמעט ללא היסטוריונים ביקורתיים. כך מתגבש בישראל בשנים האחרונות דור חדש של מבקרים-חוקרים שאינו נסמך על מחקר אדריכלי היסטורי סדור מהסוג "הישן" והביקורת מקדימה את תשתית הידע.
אבל טענות כאילו האדריכלות בישראל מתקיימת בלי מילים אינן מדויקות. הטקסטים של האדריכלות הישראלית נמצאים שם, ממתינים לחוקרים שיחלצו מתוכם את השיח, או לפחות את התשתית שלו. הם בכתבי-העת המקצועיים הרואים אור מאז שנות ה-1920 כמעט ברציפות (חסרת תקדים, אגב, בהשוואה לתחומים אחרים); בגנזכים ובארכיונים הממשלתיים והמוניציפאליים; באוספים פרטיים; במערכות העיתונים.
רשימות על אדריכלות או מאת אדריכלים התפרסמו עד אמצע שנות ה-1960 בישראל בעיתונות היומית, בשבועונים פופולאריים (ב מ ח נ ה, למשל) ובכתבי-עת ספרותיים (כמו  ג ז י ת  או  ע ו נ ו ת  ה ש נ ה). אולם עיקר הפרסומים בנושאי אדריכלות ותכנון הופיעו עד אז בירחון  ה נ ד ס ה   ו א ד ר י כ ל ו ת, הביטאון המקצועי של אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים, הגילדה המקצועית ההגמונית של מתכנני ישראל.  כרכי הביטאון, במיוחד אלה שבין שנות ה-1940 ושנות ה-1960, הם אוצר עלום ועד לאחרונה כמעט לא-מצוטט של חומר גלם למחקר היסטורי-ביקורתי על הבנייה והפיתוח בישראל לפני 1948 ואחריה.   
מאות הרשימות בנושאי אדריכלות שהופיעו בירחון בשנות ה-1950 וה-1960 – ותפסו רק נתח קטן לצד מאמרים טכניים בענייני הנדסה, מכונאות, חשמל ותעשייה – משקפים את היקף הבנייה והפיתוח בישראל בשני העשורים הראשונים. רשימות אלה כללו בעיקר דיווחים שוטפים על בנייה למגורים, בנייה ציבורית, תכנון הערים החדשות והתחרויות אדריכליות. מדי כמה חודשים הוקדש המדור או הגיליון כולו לנושא יחיד (כמו השיכון הציבורי, הבנייה של מ.ע.צ, פיתוח הנגב או תכנון מוסדות להשכלה גבוהה) ולא אחת התפרסמו בו סימפוזיונים על בעיות השעה ומספר לא-קטן של מאמרים מאת "אדריכלים כותבים", קבועים ואורחים, ביניהם יוחנן רטנר, מיכאל קון, אברהם ארליק, יעקב בן-סירה, דוד טנה ואבא אלחנני.
גוף הידע שנצבר עם השנים בכתב-העת של האגודה מאז הופעתו הראשונה ב-1923 ביטא את החיפוש המתמיד אחר קוים לדמותה של "אדריכלות ישראלית" ואת השאיפה ליצור בסיס היסטורי-תיאורטי לתולדותיה. הפרסומים הללו, גם אם נכתבו על ידי אנשי מקצוע ולא חוקרים, על ידי מבקרים לא "ביקורתיים" או היסטוריונים חובבים – הם כתבי היסוד של האדריכלות והבנייה בישראל. אפילו שמעולם לא נאספו לחיבור אחד, אלה היו הטקסטים שהניחו את התשתית לקראת החלוקה ההיסטורית הקנונית של האדריכלות הארץ-ישראלית והישראלית במאה העשרים ושסביבם התפתח שיח בתחום.
באמצע שנות ה-1960 גברה הביקורת על הבניה בישראל. כביטאון מגויס של אגודה מקצועית, לא סיפק כבר ה נ ד ס ה  ו א ד ר י כ ל ו ת מסגרת לדיון משוחרר ממחויבות והתעורר צורך אמיתי בבמה אלטרנטיבית-עצמאית לשיח עיוני רחב טווח על תחומי האדריכלות והתכנון.

[קו-ארכיטקטורה-תוי]
הופעתם של ק ו בשנת  1965 (עורכים מייסדים: דן עומר, יונה פישר, רחל שפירא) ושנה לאחר מכן של הרבעונים  א ר כ י ט ק ט ו ר ה  (ע' לוני גרשוני) ות ו י  (ע' אבא אלחנני) – ערערה את הבלעדיות של ירחון האגודה וביטאה את הניסיונות התקופתיים לכונן את השיח על מקצועות התכנון, האדריכלות, בינוי הערים ועיצוב המוצר בהקשרים תרבותיים רחבים – ספרותיים, אמנותיים והגותיים. 
כתבי-העת החדשים ביקשו לחלץ את האדריכלות ממעמדה הטכנוקרטי ולמקמה ברצף של עשייה תרבותית רב-תחומית רחבה ככל שניתן. א ר כ י ט ק ט ו ר ה  "רבעון לענייני ארכיטקטורה, בנין ערים, הנדסה עיצוב פנים ואמנות בבנין" הצטיין בענייניות נטולת יומרות וכמעט נטולת מילים. למרות מה שהיה מתבקש מכתב-העת האוטונומי הראשון החדש בשדה, גיליון הבכורה שלו מינואר 1966 נפתח בלי מניפסט ובלי הקדמה אלא בסדרת תצלומים בגודל עמוד של בית אל-על בתל-אביב (1958-1962, כרמי-מלצר-כרמי), הנציג הישראלי של "הברוטליזם החדש", הייבוא האחרון מאנגליה, ובשיחה עם רם כרמי.
גם זה היה סוג של מניפסט. גיליונות  א ר כ י ט ק ט ו ר ה  הראשונים שימשו למעשה במה עדכנית וזריזת תגובה לאדריכלי דור הבטון החשוף של שנות ה-1960.   על פי מודלים של כתבי-עת דומים מחו"ל (אבל בלי הטקסטים) התפרסמו בהם פרויקטים בנויים או כאלה שבבנייה, סימפוזיונים והתחרויות אדריכליות. גם פורמט הכרום הקודר הזכיר ז'ורנלים זרים, בעיקר מיפן, שוויץ או צרפת: תצלומים מונו כרומטיים גדולים, כמו-אמנותיים, בשחור, לבן והרבה אפור. ולמרות הפרגמאטיות שאפיינה את הנושאים הבנאליים כביכול שלהם נדרש, א ר כ י ט ק ט ו ר ה  לא חמק מהשיח התקופתי על שילוב אמנות בבניין. את גיליונו הראשון, שעסק בתכנון בתי-ספר מקצועיים; בתי-הבראה; בתי אבות; בנייני משרדים; והוסטלים – חתמה רשימה מאת יגאל תומרקין על "האינטגרציה בין האמנות הפלסטית והארכיטקטורה".
גם ת ו י, "רבעון לאדריכלות, בנין ערים, והאמנויות הפלסטיות", שהופיע לראשונה באפריל 1966   הקדיש חלק ניכר מגיליונותיו המוקדמים לאמנות מקומית ובינלאומית ולדיון בשילוב אמנות בבנין. ת ו י סיפק לקהילת הארכיטקטים והאמנים בישראל תמהיל עריכה חדשני ומקורי של אדריכלות, תכנון ערים, אדריכלות נוף, אמנות פלסטית, עיצוב מוצר, תערוכות, ענייני בנייה, שירה, סאטירה, תיאוריה, מחקר אדריכלי, עיצוב פנים, היסטוריה והומור.  הכוונות התרבותיות של העורך אבא אלחנני, מהדוברים העיקריים של האדריכלות בישראל בשנות ה-1950 ה-1960 וה-1970, מצאו מקום בין הפורמט הדווחני של  א ר כ י ט ק ט ו ר ה  לבין הנוכחות האניגמאטית של ק ו.
בפתח הגיליון הראשון של ת ו י מנה אותן אלחנני בטון מנשרי: "רבעון זה בא לעורר את היוצרים בארץ לחיפושים כנים[...] לתבוע התעמקות יותר של האמן בתוך עצמו והתעמקות במורשת האמנותית של העם, של הארץ, של האזור[...] רבעון זה בא להילחם לאדריכלות ולאמנות עצמיים ועצמאיים, בא להילחם ב'ייבוא' ללא הבחנה[...] הוא בא לדרוש מאמני הארץ, אדריכלים כציירים, משוררים כפסלים, לגבש דפוסי תרבות חדשה-נושנה במדינה הצעירה-עתיקה[...] הוא בא לתבוע את גורל האדריכלות הישראלית[...] הוא בא לשרת ציבור גדול של אדריכלים, בוני ערים, מהנדסים, אמנים[...]". 
השאיפה לחיבור הרנסנסי בין אדריכלות ואמנות הייתה עצמה ייבוא של רוח זמן קוסמופוליטית. א ר כ י ט ק ט ו ר ה  ות ו י עסקו בהרחבה בשיח התקופתי הרב-תחומי ועוצבו, בעצם, על ידיו.  ק ו, שהקדים את שניהם בשנה, לא דן, עסק, או דיווח על אדריכלות אלא היה בעצמו סוג של אובייקט אדריכלי בשיח שהוא עצמו ייצר. השיח האופייני לתקופה על אדריכלות באמנות ואמנות באדריכלות, למשל, הודגש בהרחבה בק ו, בת ו י  וב א ר כ י ט ק ט ו ר ה,  אבל רק בק ו הוא נכח ממש לא רק כנושא אלא כמוצר סופי שאיחה את שני התחומים.
מלאכת עריכתו הייתה יישום הלכה למעשה של החיבור האדריכלי-האמנותי בן-הזמן. ב"מילים לקו", דברי ההקדמה בגיליון הביכורים מינואר 1965, נקטו העורכים עמדה מופשטת רחבת-טווח כשהגדירו את עיסוקו ב"אמנות וספרות, צורות ותכנים חדשים". השאיפה התרבותית של ק ו, על פיהם, הייתה "להעיד על הנעשה בסוגי האמנות השונים בארץ ובעולם מבלי להתיימר לקבוע את ערכם ומשמעותם המוחלטים" . ק ו הגיש לקוראיו דיון "בין-תחומי" – בטרם היות האינטרדיסציפלינאריות –  בין "צורות אמנות שונות, זרות זו לזו לחלוטין".  
ק ו נפתח בארכיטקטורה, בדברים שכתב הפילוסוף מרטין בובר על האדריכל-הרשם לאופולד קרקואר (1890-1954) ובניתוח של בית בונם (1935) בתכנונו של קרקואר מאת האדריכלית רות מלמד.  בית ד"ר בונם, מבתיה הראשונים של שכונת רחביה, נבנה על מגרש פינתי משופע באמצע רחוב רמב"ן, אחד מהצירים הראשיים של העיר המערבית ונחשב לאחת היצירות הקנוניות של אדריכלות הסגנון הבינלאומי בארץ-ישראל ובירושלים בפרט. כמו אדריכלים אירופאים אחרים בני דורו שבאו אז לפלשתינה, גם קרקואר, יליד וינה, התרשם מהמורפולוגיה המפורקת של הכפר הערבי ושאף לסינתזה בין נוף מקומי וסגנון בינלאומי.  בשנות ה-1950 נמכר הבית לבנק לאומי ונפתח בו סניף בנק שכונתי שפעיל גם כיום. למרות מחאות חוזרות ונשנות הושחתה מאז צורתו ללא הכר.
הופעתו של ק ו התבססה פחות או יותר במקביל לתהליכי דחיקתו של המודרניזם וניסוח הביקורת עליו.  העלאתו לדיון של קרקואר, המודרניסט הירושלמי, בדפיו הראשונים של ק ו החדש, הייתה מחווה מהחלוצות מסוגה אחרי 1948 למודרניזם הארץ-ישראלי המוקדם ונראית בדיעבד כבחירת מערכת מודעת. יתכן שהתירוץ לכך היא העין הארכיטקטונית של העורך יונה פישר והרגישות שלו לבית בונם המאבד את צלמו. הדיון ביצירתו של אדריכל ירושלמי שאינו בן הזמן היה הצעד הראשון במהלך שעתיד להוביל ק ו המוקדם ובעיקר המאוחר: זיהוי המורשת האדריכלית המודרנית בארץ-ישראל – זו שלימים תיכתב כאדריכלות "הבאוהאוס" או "האדריכלות הלבנה" – כנכס האדריכלי-התרבותי העיקרי של המקום. 
המוחשות המודרניסטית של בית בונם, האובייקט הבנוי הבוהק בהרי ירושלים של שנות ה-1930, כפי שהובא בפתח חוברת ק ו הראשונה, ביטאה יותר מכל "צורות האמנות השונות" את הבשורה המודרנית המאוחרת של כתב-העת החדש, הלבן, שיצא מירושלים הקטנה של אמצע שנות ה-1960.

[אדריכלות בק ו המוקדם 1970-1965] 
בתריסר חוברות הסדרה הראשונה של ק ו (1970-1965) התפרסמו כמעט בקביעות רשימות על אדריכלות ומאת אדריכלים ומאמרים בנושאים שעל קו התפר בין אדריכלות ואמנות. בק ו 1 , כאמור, בובר ומלמד על קרקואר; בק ו  2, שהוקדש ברובו לתזות על צורות בחלל, נכללו, לצד הערות של יגאל תומרקין לשלושה מונומנטים (לים, לנופלים ולמדע) מאמרים מאת אנרי פוסיון FOCILLON 1881-1943, היסטוריון ופילוסוף של תולדות האמנות על "הצורות בחלל" ומאמר מאת אטיין-מארטן ETIENNE-MARTIN המתאר את רעיונותיו לקראת הגדרה של חללים פנימיים בפסלים, אותם כינה "מגורים".
המעבר מהאדריכלות הלבנה של קרקואר אל אדריכלות הבטון והביקורת על ה"לבן" התרחשה ב ק ו תוך שני גיליונות. ב ק ו 3 (ספטמבר 1965) פרסם רם כרמי טקסט, דגמים ותצלומי יציקות הבטון של מבנן מרכז הנגב בבאר-שבע ברשימה "אדריכלות של צל: הרהורים על צורת חיים עירוניים חדשה, בהקשרו של בניין הנבנה בבאר-שבע החדשה בין השכונות ב' ו-ד'". 
מרכז הנגב, מגה-סטרוקטורה למגורים, משרדים ומסחר נועד לתת מענה לאדריכלות השיכונים שאותה ראה כרמי "חסרת כל משמעות חברתית ואנושית[...] שיממון עירוני בו אין האדם יכול למצוא את מקומו[...] יצרנו אנטי-מקום ואנטי-חלל". מרכז הנגב נבנה רק בחלקו וספינת הבטון המפוארת שלו נטרפה במדבר של מרכז באר שבע. למרות איכויותיו החומריות, שנשמרו הודות לאקלים היבש של הנגב, שיממונו הנוכחי מעלה היום תהיות על מה כשל יותר: האדריכלות הגנרית של השיכונים או הווריאנטים הריאקציונריים שחתרו מתחתיה.  
אולי בגלל התחרות מול ת ו י  וא ר כ י ט ק ט ו ר ה  החדשים שראו אז אור במקביל, בשלושת גיליונות ק ו הבאים מ-1966 התפרסם רק טקסט אחד שנגע לאדריכלות, "הסימפוזיון על שיקום יפו העתיקה" (קו 4 ינואר 1966, עמ' 29-44). הטקסט, שיחה בין המתכננים הצעירים סעדיה מנדל, יעקב פרנקל ויעקב יער, משקמי אזור "השטח הגדול" ביפו באמצע שנות ה-1960, הוא חומר גלם ראשוני מרתק למחקר על תפקיד המפתח הבעייתי של האדריכלות בנסיונות להמציא זהות לאומית חדשה-ישנה על ידי מפעלי פיתוח, שימור וניכוס של אדריכלות מקומית ושל רקמות אורבניות ורנקולריות.
השלושה משוחחים על אודות סגנונות הבנייה ההיסטוריים בישראל בכלל וביפו בפרט. לגיטימי ככל שיהיה, הדיון המקצועי הזה נקרא כיום כטקסט הסברה תעמולתי, בשם מדיניות הממשלה אז ל"חיסול משכנות העוני". הוא אינו נדרש לביקורת משום סוג, אתית, חברתית, או דמוגרפית, על המנגנונים הפוליטיים שמניעים את מפעלי ה"שיקום" הממשלתיים. העדר ביקורת גם מדברי ההקדמה של ק ו לדיון רומז עוד יותר מכך על השניות המוסרית של הקהילה התרבותית-האמנותית בישראל, ובה גם לא מעט אדריכלים, שנמשכה לחורבות ילידיות והשתמשה בטיעונים תרבותיים-אסתטיים להצדקת האכלוס של נכסי נפקדים (ר' גם מרסל ינקו בעין הוד; אליעזר פרנקל בצפת; וכפרים כמו עין כרם או מלחה על יד ירושלים). לא כאן המקום להתעכב על הפורמליזם ההיסטוריציסטי של "אדריכלות השיקום", היבט אחר של התופעה, שיגיע לשיאים חדשים כעבור שנה כאשר אותם מנדל, פרנקל ויער יחלו בשיקום הרובע היהודי ושכונת ימין משה בירושלים שאחרי 1967.
באותה רוח התפרסמה בהמשך חוברת ק ו 4 רשימה על המוזיאון לעתיקות תל-אביב-יפו. ק ו 5  דילג על ארכיטקטורה, ובק ו 6 התפרסם תרגום של המניפסט הפוטוריסטי מאת אנטוניו סנטאלייה מתחילת המאה ה-20, טקסט יסוד בהיסטוריה הקנונית של התרבות והאדריכלות המודרנית. בק ו 7 מתחילת 1967 התפרסמה הצעתם של האדריכלים אילנה ודן אלרוד ומשה אשכנזי להתחרות רעיונית פומבית שהכריזה עיריית ירושלים ב-1965 ל"תכנית בנין עיר לעיצוב מרכז העסקים הראשי בירושלים המערבית". ברוח הזמן, גם תכנית זו הושפעה מהרעיונות המגה-סטרוקטורליים מאירופה, ארצות הברית ויפן ועשתה שימוש בבלוקים ליניאריים ענקיים שאפיינה הצעות רבות בהתחרויות אורבניות בינלאומיות גדולות שהתקיימו בישראל באותה שנה כמו זו לתכנון שטח שכונת מנשיה בין תל-אביב ליפו או התחרות לתכנון מרכז העיר אשדוד. 
במובן מסוים, ק ו 7 ביטא רגע אחרון של ירושלמיות (וישראליות) חילונית, שפויה, בינלאומית. השאיפות של עיריית ירושלים ליישר קו עם תיזות עדכניות של תכנון אורבני נגנזו אחרי יוני 1967 ועיקר המשאבים הופנו לבנייה החדשה מסביב לעיר ולא לציפוף של המרכז הקיים. גם הפורמליזם העתידני בהצעתם של אלרוד-אשכנזי, בעייתי ככל שיהיה, נראה דמיוני מאי-פעם בעיר שגילתה מחדש את המרקם של העיר העתיקה וניסתה לשכפלו בסימטאות, בחצרות ובפרטי הבניין בשכונות החדשות כמו גילה או רמות אשכול.
השינויים הפוליטיים והמרחביים בירושלים השפיעו גם על ק ו, שגיליונו הבא, ק ו 8, הופיע רק ב-1968 בעיכוב של שנה וחצי, הפעם כ"כתב עת לאמנות", בלי הספרות.  את החוברת פתח מאמר מאת יצחק דנציגר על עבודות הנוף שלו וחתם תרגום מאנגלית של פרק מתוך "ארכיטקטורולגיה: דו"ח ביניים", ספר-היומן האישי של הארכיטקט ישראל גודוביץ' שראה אור בלונדון ב-1966. האוונגרד הצעיר של האדריכלות הישראלית נמשך גם בק ו 9, ברשימה "אדריכלות בתנועה" מאת הארכיטקט-האוטופיסט בוגר הטכניון יונה פרידמ.ן  באותו גיליון התפרסם גם תרגום מאמר מאת י.א. דה מאירה פנה על הקתדרלה של ברזיליה של האדריכל הברזילי אוסקר נימאייר. 
ק ו 10 התמקד כמעט כולו בנושאים שבין אמנות וארכיטקטורה: פיסול מרחבי-סביבתי, אמנות תלת-ממדית, האתיקה של הבטון וזרמים אמנותיים-אדריכליים (מינימליזם, פוריזם). הגיליון נפתח בשיחה עם הפסל עזרא אוריון על "עיר פסלים בנגב", המשיך ב"רשימות על המינימאלי" מאת ביל פירשיין (בתרגום יוכבד וינפלד) ובסקיצות של יעקב אגם ל"מגן-דוד חי". במרכז הגיליון התפרסמה רשימה על "פיקסו והבטון" ועל טכניקת ה"בטוגראב" (מהמילים בטון ו-gravure, ,  חקיקה, חריטה) ששימשה את הצייר והצלם קרל נסיאר בהעתקת רישומיו של פיקסו, עם פיקסו, לתלת-ממד בקנה-מידה מונומנטלי. בתיק מאמרים על הזרם הפוריסטי שחתם את הגיליון (בהמשך למדורים שהוקדשו לפוטוריזם וסוריאליזם בגיליונות קודמים) הובאו זיכרונותיו של הצייר אמדה אוזנפאן ("איך נוצר הפוריזם, או מ'אחרי הקוביזם' ל'רוח החדשה'"), ותרגום של שני טקסטים מאת אוזנפאן ואדואר ז'אנרה, הוא לה קורבוזיה: "אחרי הקוביזם" מ-1918 והמניפסט הפוריסטי מתוך כתב-העת nouveaul’esprit   (1920). 
בק ו 11 מסוף 1969 התפרסמו עבודות האדמה של דניס אופנהיים סמוך להצגתם הראשונה בניו יורק ב-1968; תרגום פרק מתוך הספר הקנוני "האדריכלות החדשה והבאוהאוס" (1935) מאת ואלטר גרופיוס, מייסד ומנהל בית-הספר "באוהאוס" בדסאו, גרמניה, שנפטר באותה שנה בארצות-הברית ; והמאמר "עיצוב באמצעות קרני השמש" על תוצאות ניסוייו של פול קונראד הניך בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון בחיפה בראשית שנות ה-1960 . בגיליון 12 (סתיו 1970), האחרון בסדרה הראשונה של ק ו, הוצגו עטיפות הבניינים המוקדמות של כריסטו מסוף שנות ה-1960; האור-נע-מטרים הקינטיים של עמי שביט שייצג אז את ישראל בביאנלה בונציה; ושיחה בין מרטין וייל עם הפסל ישראל הדני על פסל בירושלים שלאחר 1967 כיצירה סביבתית.
בק ו 13 היו אמורות להתפרסם רשימה מאת אגם על התזה של "אור וצליל, אש ומים" שתוליד את המזרקה בכיכר דיזנגוף המוגבהת; מאמר על מבנה בית-הכנסת בבית הספר לקצינים בה"ד 1 בנגב (1968-1970) בתכנון אלפרד ונעמי נוימן וצבי הקר ורשימה על עבודתו של אדריכל הנוף הברזילי המשפיע רוברטו בורלה-מרקס. אולם ק ו במתכונתו נסגר ב-1970 והגיליון לא ראה אור.   

[אדריכלות בקו המאוחר 1990-1980]
ק ו המוקדם הפסיק להופיע אחרי תריסר גיליונות. ב-1980 חודשה הופעתו, בצורה ובתוכן, ככתב-עת לאמנות שהופיע כאחת לשנה. בסדרה השנייה של ק ו משנות ה-1980 התפרסמו פחות טקסטים מאת אדריכלים ויותר מאמרים בהיסטוריה וביקורת מאת שני כותבים עיקריים, ההיסטוריון מיכאל לוין והאדריכל המבקר עמרי איתן. מאמריו של לוין על חלוץ התכנון העירוני והכפרי בארץ-ישראל האדריכל ריכרד קאופמן (1958-1877) בק ו 1 (יוני 1980) ועל "האדריכלים שהביאו את הבאוהאוס לישראל" (אריה שרון, שמואל מסטצ'קין, מוניו גיתאי-וינרויב) בק ו 2 (ינואר 1981) נכתבו בשנים שלוין עסק במחקר על המודרניזם הארץ-ישראלי המוקדם.
מסקנות המחקר הוצגו ב-1984 בתערוכה "עיר לבנה: אדריכלות הסגנון הבינלאומי בישראל" שאצר לוין במוזיאון תל-אביב לאמנות. התערוכה, פרק יסוד בהיסטוריה של האדריכלות הארץ-ישראלית והישראלית, העלתה לסדר היום המקצועי, האקדמי, הממסדי והציבורי את הנוכחות של הסגנון הבינלאומי בישראל והניחה את היסודות לקראת שימור ושחזור מסיבי של המרקמים ההיסטוריים של תל-אביב (כעיר בעלת הריכוז הגבוה בעולם של בניינים שנבנו בסגנון) כמו גם לתזות ביקורתיות מהעת האחרונה כנגד האופי הבורגני-האליטיסטי של מפעל השימור הזה.  
באותו גיליון של ק ו התפרסמה גם שיחה בין יגאל תומרקין ואריה שרון (1900-1984), מבכירי האדריכלים המודרנים בישראל, חניך בית-הספר "באוהאוס" בשנות ה-1930 והוגה תכנית-האב הארצית הראשונה עבור ממשלת ישראל ב-1950. להבדיל, התפרסם באותו גיליון תרגום של עמינדב דיקמן של רשימה מאת ג'ורג'ו וזארי על אדריכל הרנסנס הראשון פיליפו ברונלסקי (1377-1446).       
העיסוק במודרניזם הארץ-ישראלי המוקדם המשיך גם בק ו 3 (דצמבר 1981) במאמרו של עמרי איתן על העבודה ועל קשיי הקליטה של האדריכל הגרמני אריך מנדלסון (1887-1953) בפלשתינה בסוף שנות ה-1930. איתן המשיך לפרסם גם בחוברות ק ו הבאות. בק ו 4/5 (נובמבר 1982) פרסם את המאמר "פוסט-מודרניזם, צידוקה של אקלקטיקה", חיבור מבוא מקיף לזרם הפוסט-מודרני באדריכלות בעקבות התערוכה הראשונה במסגרת הביאנלה לאדריכלות בונציה, שהוצגה בסתיו 1980. התערוכה, תחת הכותרת "נוכחות העבר", שמה אצבע על מכלול המגמות – הציטוט האדריכלי-ההיסטוריציסטי, המורכבות והסתירה – באדריכלות הבינלאומית מאז ספרו המשפיע של המבקר הבריטי צ'רלס ג'נקס "השפה של האדריכלות הפוסט-מודרנית" (1975), מסמך שקבע את מותו הרשמי של המודרניזם.
הטקסט של איתן, הוא מהמוקדמים ומהבודדים שהתפרסמו בעברית על האדריכלות הפוסט-מודרנית, שתפסה נתחים ניכרים מעשייה האדריכלית בישראל בשנת ה-1980 וה-1990. בהיקפו, 30 עמודים, הוא גם היה החיבור האדריכלי המורכב והתיאורטי ביותר שהתפרסם בק ו והצליח להקיף זרם דומיננטי תוך כדי התגבשותו הבינלאומית ובזמן שעשה את צעדיו הראשונים אל תוך המציאות הכלכלית החדשה של ישראל בתחילת שנות ה-1980.          
איתן המשיך את העיסוק באדריכלות פוסט-מודרני ברשימה "חזרה לברלין 1984" מק ו 6/7 (יוני 1984) על שיקומם של אזורי המרכז ההרוסים למחצה בברלין המערבית והחייאתם מחדש כאזורי מגורים במסגרת תערוכת הבניה הבינלאומית IBA שהתקיימה בעיר בשנות ה-1980, קודם נפילת החומה. התחרות-תערוכה שהעסיקה משרדי אדריכלים מכל העולם, הייתה חלק ממסורת תחרויות בינלאומיות שנערכו בברלין במהלך המאה ה-1920 וביטאה את השינויים בתפיסות אדריכליות ובתכנון אורבאני בסוף המאה שעברה. במסגרת 84' IBA שימשה ברלין הקיימת תשתית לתערוכה חיה של התפיסות הפוסט-מודרניות באדריכלות והייתה מודל בינלאומי לשיקום אורבני.
אספקט פוסט-מודרני אחר הובא בק ו 9 (ינואר 1989) בחילופי רשימות בין איתן לבין האדריכלית נילי פורטוגלי, שהציגה את משנתו האנטי-מודרניסטית של הארכיטקט והתאורטיקן האנגלי כריסטופר אלכסנדר כמייצג של גישה הוליסטית לתכנון ולבניה ואת ביטויה בתכנון שני מבני ציבור שתכננה פורטוגלי בלב תל-אביב. בק ו 10 (יולי 1990), הגיליון האחרון של כתב-העת, התפרסם תרגום מאמרו העקרוני מ-1984 של מבקר הספרות והתאורטיקן הניאו-מרקסיסטי פרידריק ג'ימסון "פוסט-מודרניזם, או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר", טקסט יסוד בדיון הביקורתי על האדריכלות הפוסט-מודרנית ועל הפוסט-מודרניזם בכלל. 
ממודרניזם מוקדם דרך מודרניזם מאוחר ועד הפוסט-מודרני והביקורת עליו – כושר התגובה האדריכלי של ק ו נפרש על הטווח שבין בית בונם של קרקואר ברחביה, ערש המודרניזם הארץ-ישראלי (ק ו 1, 1965) לבין הניתוח המבריק של ג'ימסון את מלון בונאוונטורה של ג'ון פורטמן בדאון-טאון של לוס אנג'לס (ק ו 10, 1990). קץ האוטופיה המודרנית, כפי שראה אותו ג'ימסון, היה גם סופו של ק ו האליטיסיטי, הסגפני, הלבן. המחווה הנוכחית לק ו עשויה להיות מובנת על רקע ההערכה המחודשת המתמשכת של המודרני ועל רקע גילויו מחדש לאחרונה של המצאי האדריכלי והאורבני הפוסט-מודרני.
  
[ק ו והאדריכלותהישראלית]   
הבחירות האדריכליות בק ו עשויות להראות שרירותיות אבל חלוקה סכמטית שלהן מזהה שלושה תחומי עניין מובהקים עיקריים, הארץ-ישראלי, הישראלי והמקומי: המודרניזם הבינלאומי והארץ-ישראלי המוקדם (בית בונם, הבאוהאוס של גרופיוס, אוזנפאן ולה קורבוזיה, מנדלסון בפלשתינה, מאמריו של לוין); האוונגרד האדריכלי של המודרניזם הישראלי (האדריכלות הצברית של כרמי, היומנים של גודוביץ', יונה פרידמן, פ.ק. הניך, הקר-נוימן); והפנייה האוריינטליסטית הישראלית והבינלאומית אל ה"עבר" ושיקום אדריכלי של מרקמי חיים רומנטיים-ורנקולריים, עירוניים וכפריים (הסימפוזיון על יפו העתיקה וחלקים גדולים מרשימתו של איתן על התערוכה "הנוכחות של העבר" בביאנלה בונציה). בדיעבד, יונה פישר מספר שהעריכה של ק ו התבססה על "אינטואיציות, חיבור חומרים מהמעט הבא ליד". למעשה, במפוזר, בלי רצף סדור ובלא-מודע, ק ו פרש שורה אקלקטית של רפרנסים עיוניים שנקראים כיום כהצעה לדיון בשלושה מהיסודות של אדריכלות ישראל.
בנין מוזיאון ישראל שנחנך ב-1965, שנת הופעתו של ק ו, חיבר את שלושת המרכיבים האלה בארכיטקטורה ממש והביא לדרגת שיא את ההיתוך של הבינלאומי, הלאומי והמקומי שאליו שאפה האדריכלות הישראלית והתרבות הישראלית הצעירה. המוזיאון, שנבנה לפי הצעתם הזוכה של אל מנספלד ודורה גד בתחרות פומבית (1959), תוכנן בהשראת דימוי מנוכס של הכפר הערבי (במקרה זה הכפר מלחה הסמוך), ותוך התמקמות טופוגרפית מונומנטלית אקראית-כביכול של קוביות מודרניסטיות לבנות על גבי מערכת אדריכלית-סטרוקטורליסטית משוכללת פתוחה. מקובל לראות במוזיאון ישראל "יצירת מופת", אחד מההשגים הקנוניים של האדריכלות הישראלית, שהשכיל לחבר רוח מקום עם רוח זמן. 
ככתב "עת" (ולא ירחון או רבעון) הבחירות של ק ו שיקפו רוח זמן בזמן, ולא אחת גם קודם הזמן. כמעט כל הרשימות על אדריכלות בק ו נוגעות בשיח הקנוני-הקלאסי של האדריכלות המודרנית בישראל ובעולם. רבות מהן רלוונטיות לסוגיות אדריכליות שעל סדר היום המקצועי והאקדמי בישראל כיום. בחירת עורכים אנינה זיהתה את האדריכלות כמרכיב הכרחי במרקחת של ק ו, בדרך ליצירת קנון תרבותי-אמנותי חדש בישראל המודרנית הבינלאומית, ערב מלחמת ששת הימים.
משוחרר ממחויבות בלעדית כלפי המקצוע, ק ו לא ביקש ללחום את מלחמות הארכיטקטים וכמעט לא העלה לדיון סוגיות אתיות חברתיות-פוליטיות שנקשרו בעשייה האדריכלית בישראל: כמעט שלא נשמעו בו קולות ביקורתיים על הבנייה בישראל; הוא לא העלה לדיון את הביקורת הבינלאומית מסוף שנות ה-1960 על המודרניזם המוקדם; הוא לא הגיב להשפעות המיתון על הפרקטיקה האדריכלית בישראל; בהיותו כתב-עת שראה אור בירושלים הוא דווקא התעלם מהשינויים האדריכליים והאורבאניים הקיצוניים שחלו בעיר בעקבות הבנייה המסיבית מסביבה אחרי 1967.
יותר משביקש ליצור טיעון אדריכלי סדור, ק ו עשה שימוש באדריכלות כחלק ממיסוד סדר היום של המעמד צורך-התרבות בישראל. ק ו הציג לו את האופציה ובעצם את ההכרח להתעניין באדריכלות.

 
נכתב בחורף 2004
ברשת מ-18/02/05

negev.jpg

עמוד מתוך "קו" מס' 3 (סדרה ראשונה), ספטמבר 1965: רם כרמי, אתר הבניה של מרכז הנגב, באר שבע

נפולת

צבי אלחייני במאמר מגליון מס' 2 של "מעין": בסוף שנות השישים הציע ספדיה לחפור את שרידי הכותל המערבי ולחשוף תשעה מטרים נוספים של אבן, אחרי כמעט ארבעים שנה, הוא יישם את הרעיון ברמת אביב. >>>

ארכיטקטורה יודאיקה

מחוסנים מפני ביקורת אדריכלות עקבית, שאיננה - תוכננו, נבנו ונחנכו השנה בישראל עשרות מבנים שמבטיחים את המשך הגזע הדפוק של האדריכלות הישראלית–יהודית. מתוך סטודיו 162 (אוקטובר-נובמבר 2005). >>>

כיבוש+באוהאוס

מתוך סטודיו 161. גם לתערוכות אדריכלות ובנייה בישראל היה חלק בהפיכתם של ישראלים למתנחלים. איך מכר משרד הבינוי והשיכון פרוורים בשטחים, בתערוכת ההתנחלויות "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון", מרכז הבנייה הישראלי, רמת אביב, 1983. תיעוד ראשון. >>>

הפרויקט הברזילאי

המודרניזם הברזילאי בשנות ה-40 וה-50 נחשב מקרה מאלף של "קניבליזם תרבותי" שהטמיע את העקרונות המודרניסטיים האירופוצנטריים, עד שהפרשנות הברזילאית היכתה באדריכלות של ארצות המקור כבומרנג של התבוללות צורנית. >>>

נימאייר בישראל

במרץ 1964 הגיע לישראל האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. נימאייר, קומוניסט מוצהר, גלה מברזיל על רקע ההפיכה הצבאית שהתחוללה בה באותה שנה ושהה בישראל שישה חודשים.
פרק מתוך "הפרויקט הישראלי" ומתוך ספר בכתובים. >>>

אחיזות החוף, אחוזי החוף

גם קו החוף של ישראל, לכאורה קו הגבול הקונסנזואלי היציב היחידי שלה, אחוז מאז שנות השישים, בעיקר באזור תל אביב, בתזזיות התפשטות ובתכניות פיתוח גרנדיוזיות לכיבוש הים: ייבוש פיסות ים; ביצור חזית הים ברצף בינוי מסיבי; השתלחויות ספקולטיביות לבניית טריטוריות >>>

אנארכיטקט: על גורדון מאטה-קלארק

מתוך "סטודיו" 154: מאטה-קלארק איתגר לקראת סוף שנות השישים את דיסציפלינות התכנון באקטים פסבדו-אלימים, מתוכננים בקפידה, של הריסה ובפירוק מרכיבים חומריים ומבניים לקראת קריסה של קומפוזיציות קנוניות. >>>

הראשון בצמצום

האדריכלות הישראלית של העשורים האחרונים יכולה, אם לא חייבת, להיעזר בלוס כדי לנסח ואולי לתקן כמה מהבעיות העקרוניות של הפטפטת החזותית העודפת שלה. צבי אלחייני על אדולף לוס. >>>

יד לילד ביד ושם

אתר יד ושם הופך כעת לאגרוף קפוץ של פונדמנטליזם, במקום שביקש פעם, לפני השקיעה, להתריע מפניו. צבי אלחייני ב"סטודיו" על אדריכלות השואה של משה ספדי. >>>

סופרלנד

אדריכלות, אורבניזם ואדריכלות נוף עכשוויים בהולנד, מתוך סטודיו - גליון 121 >>>

 

גי דבור חברת הראווה

"כאשר הצורך נחלם בחברה, החלום הופך לצורך.
הראווה היא חלום הבלהות של החברה המודרנית הכבולה, שאינו מבטא בסופו של דבר, אלא את תשוקתה לישון. הראווה היא שומר הסף של השינה."

הראווה היא התוצאה והפרוייקט של תנאי הייצור המודרניים. >>>

רולאן בארת מיתולוגיות

בספר זה יצר רולאן בארת סוג חדש-שנון, חריף ומעמיק- של ביקורת תרבות. עיקר ביקורתו נשאר שריר ותקף גם אחרי 40 שנה: הזיהוי וההוקעה הבלתי נלאים של תהליכי המיתולוגיזציה המוליכים אותנו בשווא בתחומים רבים ושונים.

"... >>>

דרור בורשטיין פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז

פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו‏...‎‎ אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>>

יוסף אליהו שלוש פתח דבר

"התאמצתי כפי יכולתי לרשום את זיכרונותי למען יישארו לבני משפחתי אחרי, וגם להמעוניינים בתולדות ובהתפתחות היישוב העברי ביפו, ועל היחסים הטובים ששררו בינינו ובין שכנינו הערבים במשך תקופה של עשרות שנים עד בואם של 'גואלי' ארצנו האנגלים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית