בית

בבל , , 21/9/2019

                           

 

אילנה ברנשטיין פנטזמה

על קרן מסוננת נתבהרו ובאו פנים רבות, מסודרות בתור, לבנות את גופי ליפעה מאין כמוה. היה לי צורך בכל היופי הזה, נהייתי משוגעת ליופי. כל הלילה הייתי משוגעת, ובכול לילה. נבקעו בי פתחי קול, נפרצו בי מיני ריחות, ניתבו בי טעמים כאלה ואחרים. בשמלת חושים הסתובבתי בין כתלי הבית לרחרח מבקרים חדשים.
הדלתות נפתחו ממבואה למבואה, מחדר המתנה אחד לאחר, הושגה השהייה, ואף-על-פי-כן לא יכולתי לקבל את כולם. זאת האמת. התעייפתי מהר מכפי שיכולתי לחשוב. גופי היה קטן, לא ידעתי אם בחלום אני חושבת, שילחתי אותם כלעומת שבאו ובידם הזמנה למועד אחר.
אבל הבור עוד העמיק. גופי פעפע ככברה ולא הייתה לי כל ברירה. נזקקתי לביקורים תכופים, עייפה או לא, ולא שינה לי כלל מה היה להם לזרוק, העיקר שייסתמו החורים. ככה זה נמשך זמן מה. הם זרקו מה שזרקו ואני לא הצלחתי לאצור טיפה.

לילה בלילה נקלעו לחוט אחד, אי אפשר היה לראות את הסוף. ובלי ששמתי לב התמצק אצלי איזה דבר. לא היה לו שם וגם כותרת לא הייתה לו. לא ניתן לדעת אם הדבר אינו אלא סימפטום או שהוא הדבר עצמו. אבי לקחני מרופא לרופא, מיטב המוחות שיקפו אותי לפני ולפנים.
אוסמוזה מצויה הצעתי, היה לי חשוב לתת לדבר שם, אבל התופעה לא הייתה מוכרת להם. טפטפתי כמו שלא טפטפתי מעודי, הייתי מחוררת לגמרי. לא היה צורך בעיניים להבחין בנֶגֶר, אפשר היה לדשדש בו. והיו לא מעט שדשדשו. 
הדבר הלך וקיבל חיים משל עצמו. היו לו השיגעונות שלו, ואי אפשר היה להאכיל אותו אלא חלבונים. הוא גדל וגדל. במקום בו היה חור אחד נפערו שניים תחתיו, בחלוקה מואצת כתא עוברי, וכולם רצו אוכל. לא היה לי מה לתת.
נזקקתי לאספקה מתמדת. מה שהספיק לשבוע נגמר עכשיו ביום אחד. לא עברו חודשיים וכבר הייתי כולי שלו, לעובדו בימים ובלילות. ככה זה נמשך שנתיים.
בזמן שגופי נמלא חלבונים נמנמתי בפינת החדר, הייתי צריכה להתחזק, אבל הפְּרוֹטוֹפְּלַזְמָה לא נחה. שוליותיו נכנסו ויצאו בתנועה מתמדת. הנוזלים התנודדו, פכפכו בעמימות קודרת, ולא יכולתי להירדם. לא ידעתי איך לשים לזה סוף.
ככל שהסתכלתי בספרים חמק ממני הלחש. ואף-על-פי שנבחשתי בסודותיו לא יכולתי לעצור. הייתי עלובה לגמרי. מנופצת כדמעה.

לא יכולתי אלא לחכות לבואו, כי ידעתי בוא יבוא, והגעגוע נפתל מאין כמותו. הייתי אנושה. גם הפֶּסַע בין שתיקה לדיבור לא היה ברור.
בשתיקתו התבהרה בי ערוגת שמים, שמעתי קולות, ניבטו בי עיניים, מכל מקום כך נדמַה לי. נחשבו בי מחשבות, וכבר לא ידעתי אם הדבר מֵרֵעַ או מטיב. שמעתי את קולו בשפתיי, את צעדיו בחדרי, את זיעתו ניגרת בדעתי.
התקפל בי זיכרון חד זווית, הרגשתי אותו בבטן, עֻבָּר של החודש החמישי, בועט מתוכי לצאת. בזה אחר זה ניכרו כל הסימנים. לילה בלילה הייתי משוגעת. מה שנבעט בתוכי היה מנוון לגמרי, ואף-על-פי שנֶהֱרָה בי לא רציתי לחיות בשבילו. אבל גם להיפטר ממנו לא יכולתי. לא ידעתי אם תינוק אנושי הוא, אולי חיה נכלאה בי. לא ידעתי עד מתי. ורק דבר אחד ידעתי, מבשרו הוא.
להקיאו מתוכי לא יכולתי, אבל גם לא לכלכלו. הוא התייסר בי, ובזה אחר זה הטיל בי מומים שלא נראו מבחוץ. פני שתקו יותר מכל חושך, הייתי צריכה למות אז. מבושה לא מַתי, מאשמה לא מתי, וגם הכאב היה נסבל. לא נשארה לי סיבה למות.

ולא נקנתה בי משמעת מלים. לא הייתה לי תקנה. קראתי לו בכל האמצעים. רציתי שיציף אותי. פשוטו כמשמעו. סמכתי עליו שלא יעשה בי שימוש לרעה. דיברתי בשנתי ובעוּרי, מלא מלים היו לי, מלים שאי אפשר לסכור באצבע המורה. נדרשו המוני אצבעות. פרחתי כשיר באוזנו. וכמטפורה מַתי.
ואז הוא חזר. אף-על-פי-שחיכיתי לבואו נאחזתי בפחד. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא טיבע בי. הייתי צריכה להתמלא איכשהו. וכשצלו המְעוֹנֵן חצה את מפתן הדלת נשתררה דממה. גם בתוכי נשתררה. סדנתו שנדמתה לשדה קטל לא נדמתה עוד. בכנף אדרתו סוכך עלי מפני השוליות. ובלחשיו נגנזו כמטאטאים בארון המרפסת.
דבר לא השתנה, עודני ועודו, וגם השתנה דבר, עודני ועודו, מים למים, וכלי איין לתת נפח וצורה. המים יורדים, והשפכים מקבילים, וחוק ההגבלים, ורישיונות היצוא, ואיסור היבוא, והמסים, הו המסים. עייפים הנְמֵלים.
החיים זורמים בינתיים, נשפכים אל הסטיכס השופע, ועולים בחזרה, אלוהים יודע מאין ולאן, אין זה משנה כלל, זה חוק המים, מים נשפכים למים, זה כוח המים, לא משנה מה, המים זורמים.

המלים גם הן נשפכות, וכלי איין, לתת נפח וצורה. התמונה מלים, הריח מלים, הנגיסה מלים, החצוצרה מלים, והגוף מים. עודי הים כתב לי פעם, ועודו נהר הקסת.
אחר-כך הושיבני בחיקו והאכילני אומצה, והשקני חומצה אמינית בכול הטעמים. רק כך אוכל לחזור לעצמי. חסרים לי חלבונים אמר, כאילו שלא הבחנתי בכך. הוא לעס בשיניו החדות, וטפטף לי לתוך הווריד כמו באינפוזיה. הייתה לו השפעה מרגיעה. ואני רציתי להירגע.
היו לי שנתיים מתישות. מודברת מלים. מוחרבת לשון. חשבתי מטבוליזם סדיר לנערה בת גילי. נעצמתי תכלת מלמטה ותכלת מעל, לא יותר.
סיפרתי לו את הקורות בהעדרו, הצגתי בפניו את הכניסות החדשות שנקבעו בגופי, את סדר יומי. אבל בסיכום כללי לא נדרשתי להכביר מלים. כפות רגליו דשדשו בנֶגֶר. הוא הבין ולא כעס בכלל.
נקנתה בינינו הבנה מהרגע הראשון. לו רק יכולתי לוותר על כל אותם חיתוכי נפש, אף כי יאים הם לאישה צעירה, לו רק חדלתי לצייר בגופי.

וכשכינה אותי אישה צעירה הוצפתי דמעות. הנשיות קסמה לי. בגופו קרץ ממני אישה, נלושה בלחיצה והיפוך למלא את רצונו. החלפתי צורה בצורה, וכשהלך נשארתי פתוחה, לא ידעתי איך להירכס.
לילה בלילה פועלים אלמונים נשפכו בי ולא התמלאתי. לילה בלילה פועלים אלמונים נשאבו בי ולא התרוקנתי. לא יכולתי לראות שגופי נעזב וגם אני לא בתוכו. גם אבי לא ראה. רק את פצעי הגוף ראה. חלפו שנתיים.
אבל על הציורים לא יכולתי לוותר, גם אם השפעתם רעה, בעת ההיא הציורים היו כל עולמי. ליקקתי אותם מרוב צימאון. נחשקתי בהם. נצמדתי אליהם בפִתחי רִיק. אפשר לומר שהתכסיתי בהם. לא יכולתי להימנע מעונג. ובלי לשים לב נתבעו בי יצרים. נזקקתי לאצבעות מכול הסוגים, גם לכמה חפצים, בלבד שיהיו קהים, שיבלמו אותי. הייתי מינית מאוד.
חייתית במובנים רבים, לא ניכרה בי תמימות כזאת או אחרת. למה לי להשלות את עצמי. לא במקרה קרה מה שקרה. יכולתי להבין לבד.
הידע האנושי חיבל בי. פרויד בעצמו התעלל בי. הסכמים בינלאומיים פעלו לרעתי, יצירות מופת, מחקרים אקדמיים, הביבליוגרפיה של המאה העשרים. נפעלתי כמובן מאליו. אי הידיעה לא פתרה אותי. בעצמי הרגשתי. יכולתי לבחור ונבחרתי. בעצמי הפכתי למה שהפכתי.
יצרים המו בי מִנֵיהּ וּבֵיהּ. נתקפתי דחף עז ללטף יונקים ימיים. היה לי צורך בלחלוח מתמיד. דולפינים יפי תואר שחו אלי ממרחקים להחליק על גבי. עצמתי עיניים.
חרטום חלקלק  דגדג לי בכפות הרגליים. נבלעתי בחיוך. שם בחשכת הבטן ראיתי את השֶמֶש הגדול, מבזיק בין פיהוק לפיהוק. ולא זרח בתוכי. נשכבתי על מצע אדרות, ליחכתי אצות ירקרקות,  חייתי חיית מים.

טרטור החיים שתק לגווע. משיכות שמים נקרעו לדמוע. מכווצים כפני תינוק. ביכתה בי תשוקה להתעבר בבטן אמי. מושלכת בעומק הרחום, שם החשכה אינה יודעת ילדות קטנות. זלגתי מתיקות מסחררת. הייתה התחלה. האם הגדולה קעקעה בי תמונה ראשונה, לא נפתחו עוד תמונות, ופי הקעור לטפטוף התרפה, נחתך בקו רוחב, ושכך, ונשכח. עברו כך וכך שנים.

הרומן "פנטזמה" יראה אור עם הרומן "מושבת אהבה" בכרך אחד בשם "מושבת אהבה" שיצא בסדרה בבל (דרום).    

עורך: פביאנה חפץ

 

hair.jpg

שיער / מריאלה מוסלר

ימי ראשית

היא ילדה, הוא ילד, ואלה ימי ראשית האהבה. בהמשך היא אישה, הנשים כולן, והוא הגבר שלא יהיה לה לעולם. כל הגברים כולם. לפעמים הוא חוקר ספרות. גם הוא ברבים. ובעבר. אף כי בראשה נחשבות מחשבות על עתיד. אולי בגלל היותה סופרת. לפעמים הוא אישה. ילדה פגועה מינית. >>>

עכשיו זה כתוב

"נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע היתה בעלי, ולא ידעתי מה להרגיש. הייתי די רגועה, אפילו עייפה קצת. רציתי לעשן סיגריה. בעלי לא הרשה לי לעשן. הרגשתי את הכוח שלי בכפות הידיים. הוורידים היו מלאים דם. התחשק לי לדבר עם מישהו. רציתי לספר מה עשיתי. >>>

מושבת האהבה

שני סיפורי אהבה עזי מבע, בהירים ומבהירים: "פנטזמה" ו"מושבת האהבה".
גיבורת הסיפור "פנטזמה" היא אישה צעירה, לא הרבה יותר מילדה, שידעה הפקרה, שימוש, הונאה רגשית ומגע פיזי ממכר לאהבת שווא. >>>

 

נקודת האפס

עכשיו אני ילדה. ילדה שאוהבת ילד. אלה הם ימי ראשית האהבה. אני אוהבת רק ילד אחד, ואני רבים. רבות יש לומר. כפולת פנים כמו פרוטו–חיה. ואלה רק הימים הראשונים. מתוך הלילה אני אוהבת אותו, אהבתי רגישה לאור, אין לה ימים, רק ימים ראשונים. >>>

עכשיו זה כתוב: ההתחלה

נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע היתה בעלי, ולא ידעתי מה להרגיש. הייתי די רגועה, אפילו עייפה קצת. רציתי לעשן סיגריה >>>

מושבת האהבה: תמונה ראשונה

אני מהללת את עצמי, שרה וולט ויטמן לחיי הגברים. אני כותבת את עצמי מבעדךָ וחושבת על נשים שלא אהבתי די. מקדמת את פניךָ כמו סדק אור על כרית נוצות. גָּוֶן שאין לו בעלים. אני ניחוח הבוקר, חלב וחמאה. >>>

פנטזמה: מחזור ראשון

נדרשתי למשמעת מלים, לקוצב שפתיים. רוחות הזמן לא נשאו לי חסד. נכשלתי בלשוני, טבעתי במים מוכים, אלוהים לא מרחם על ילדות. זה היה שיעורי הראשון, למדתי את יסוד המים. חיפשתי משפט להתחיל בו את היום, אבל המשפטים הטובים היו תפוסים. >>>

 

דורית אברמוביץ' המלך עירום

כל אישה שלישית וכל גבר שביעי הם קורבנות של תקיפה מינית.
אחת משש ואחד מעשרה הם קורבנות של גילוי עריות.
אלה הנתונים. לגודל הזוועה, מרבית הקורבנות חוו אימים אלה בחיק במשפחה הגרעינית. >>>

הדס מאור לפני שבוע, ביום שני, אתמול

לפני שבוע, ביום שני, אתמול, תערוכה שהתקיימה בגלריה עמי שטייניץ וביקשה להתמודד עם נושא האלימות נגד נשים בחברה. שם התערוכה נלקח מכותרת עיתון מעריב מיום ה- 14.12.00, שהתייחסה לרציחתן של 3 נשים בשבוע אחד. אוצרי התערוכה עמי שטייניץ, אפרת שלם והדס מאור. >>>

אינגבורג באכמן תמרון סתיו

אֵינֶנִּי אוֹמֶרֶת, זֶה הָיָה אֶתְמוֹל, בְּכַסְפּוֹ חֲסַר-הָעֶרֶךְ
שֶׁל הַקַּיִץ בְּכִיסֵנוּ אֲנַחְנוּ שׁוּב שׁוֹכְבִים
עַל גְּבָבַת הַלַּעַג, בְּתִמְרוֹן הַסְּתָיו שֶׁל הַזְּמָן. >>>

יגאל שם טוב מוצג מספר 2

יגאל שם טוב מתוך התערוכה "לפני שבוע ביום שני אתמול" בנושא אלימות נגד נשים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית