בית

בבל , , 21/9/2019

                           

 

צבי אלחייני אחיזות החוף, אחוזי החוף

גם קו החוף של ישראל, לכאורה קו הגבול הקונסנזואלי היציב היחידי שלה, אחוז מאז שנות השישים, בעיקר באזור תל אביב, בתזזיות התפשטות ובתכניות פיתוח גרנדיוזיות לכיבוש הים: ייבוש פיסות ים; ביצור חזית הים ברצף בינוי מסיבי; השתלחויות ספקולטיביות לבניית טריטוריות מלאכותיות מול חופי הערים הגדולות; טשטוש, מחיקה ובנייה מחדש של חורבות, מ"גן העצמאות" ומלון הילטון על בית הקברות המוסלמי בצפון עד מוזיאון האצ"ל בואכה יפו בדרום. התוצאות הטריטוריאליות של מלחמת 1967 וההתפשטות הכפרית החדשה לכיוון מזרח, צפון ודרום, דחקו את המזימות הגדולות לכיוון מערב. אלה, כמו תכניות גדולות אחרות לקו החוף שנוספו מאז, נותרו ברובן על הנייר והדיון על האופציה הימית נדחה עד אמצע שנות התשעים, במקביל לתחזיות הקודרות של תכנית האב ישראל 2020 על עתיד הצפיפות ומצוקת הקרקעות.

התכניות הגדולות מתחילת שנות השישים לפיתוח מתחם מנשיה החרב שגבל בקטע החוף שבין יפו ותל אביב, סימנו את אחד הרגעים הראשונים שבו תל אביב התחילה לדמיין את עצמה כמטרופולין בעל מרכז פוסט-מודרני משוכלל. ההיסטוריה של המתחם, שהפך אחרי 1948 מבחינה אורבאנית למרכז הייעודי האולטימטיבי של הכרך, היא דווקא היסטוריה של פריפריה. שכונת מנשיה הוקמה בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה כשכונת פרוור מוסלמית של יפו. עם הקמתן של השכונות היהודיות החדשות צפונית ליפו נחשבה  מנשיה (למרות שגרו בה גם כמה משפחות יהודיות) לחצי-אי מוסלמי, שלוחה של יפו שהוקף בגוש התנחלות יהודי. המאזן המרחבי נשמר: לאורך הגבול המפותל שהפריד בין ריכוזי האוכלוסיות במרחב יפו תל אביב מנשיה מנעה את השאיפה של "אחוזת בית" ושל השכונות היהודיות שקדמו לה להגיע אל הים ואלה חסמו מנגד את הזדחלותהsprawl  של מנשיה, ובעצם של יפו, לכיוון צפון.

בסוף אפריל 1948 פתח האצ"ל את המתקפה על יפו – המבצע הצבאי העיקרי שלו במהלך המלחמה – בהפצצה של 20 טונות חומר נפץ על הפרוורים הערביים של יפו, בעיקר על מנשיה. עם תום הקרבות תכננה עיריית תל אביב להרוס את חורבות השכונה עד היסוד אלא שכבר בחודש יוני פלשו לעיי החורבות של השכונה (חלק מ 2,800 מבנים ששרדו את ההתקפה על אזור יפו) עולים חדשים, וכבר בקיץ 1948 חיו בחורבות מנשיה יותר מ 2,000 תושבים יהודים. ההחלטה הסופית להרוס את מנשיה, על רקע אי-הוודאות לגבי חזרתם של ערבים ליפו והחשש שהאזור יתפתח כשכונת עוני יהודית, התקבלה במועצת העיר ובגיבוי הממשלה בספטמבר 1948. בהעדר כל תכנית עירונית רשמית להתרחבותה של תל אביב לכיוון דרום, היה זה צעד ברור לקראת המזימה המוניציפלית להשתלט על המתחם הגדול שמזה חצי מאה מנע את הרצף בין השכונות היהודיות ההיסטוריות של תל אביב ובין הים. פעולות ההריסה נמשכו למעלה מחודש למחאתם של התושבים הפולשים ונפסקו רק בעקבות התגברות העלייה ופלישה יהודית מסיבית שקבעה מציאות יישובית חדשה במנשיה וביפו בכלל.

במאי 1949 סיפחה הממשלה לשטחה של תל אביב את שטח מנשיה והאזורים שמדרום לה עד השוק והעיר העתיקה של יפו. כבר אז דובר על "עיר אחת גדולה, מן הגדולות בים התיכון" ובמסורת ייבוא מתכננים מומחים הוזמן לתל אביב בסוף 1951 אהרן הורביץ – מומחה לתכנון ערים מארצות הברית והמהנדס הראשי של עיריית קליבלנד – לגבש תוכנית-אב עירונית חדשה. הורביץ התנגד לפיתוח מסחרי של רובע מנשיה ופנה לתושביו לנהל מאבק ציבורי על התכניות הגורפות למתחם. הוא קרא להגדרה "ציבורית" ברורה של כל קו החוף והמליץ לתכנן  גן-חוף גדול על קטע החוף שמול השכונה. רק מעט מתכנית הורביץ יושם ועם השנים היא נגנזה. כצפוי, וכתוצאה ממה שנראה כיום כהזנחה מוניציפלית מכוונת לקראת ה"פיתוח" העתידי הגדול – המשיכה מנשיה להיות אחד ממוקדי העוני וההזנחה בתל אביב של שנות החמישים.

לא רק היסטוריות פלסטיניות נמחקו אז בתל אביב. לקראת סוף שנות החמישים, מרחק כמה רחובות ממנשיה, נהרס בנין הגימנסיה הרצליה לטובת הקמת מגדל שלום מאיר והעיר עשתה את צעדיה הראשונים לקראת מיזמים גדולים, שלהם נדרשו מגרשים גדולים. אדריכל יצחק פרלשטיין, ממתכנני המגדל, תכנן אז במקביל תכנית רעיונית ראשונית לרובע העסקים על כפר מנשיה. במקביל לבנייה המסיבית לדיור, הסוגיות הבוערות על שולחנו של שר השיכון והפיתוח יוסף אלמוגי almogi בתחילת שנות השישים היו חיסולן הסופי של המעברות ופינוי משכנות העוני שתפסו שטחי קרקע גדולים ויקרים בלב הערים הגדולות. הבעיה ניכרה בעיקר בתל אביב, עיר ההון והיוזמה הפרטית היחידה אז בישראל, שתכנית עיר הגנים של גדס והפרצלציה הכמו-כפרית שלה הותירו בה מגרשים ספורים ליוזמות גדולות. נדירותם של אלה ליבתה חזונות נדל"ניים ואדריכליים באתרים הגדולים הספורים שתוכננו להתפנות ודרבנה את הרשויות ואת היזמים הפרטיים כאחד לנסות להמציא מחדש את העיר.

המבקר העיקרי של גל הספקולציה בקרקע בשנות השישים היה האדריכל-המבקר מיכאל קון kuhn , שזיהה את שורשי הגישה הספקולטיבית מיד בראשיתה והתייחס בהרחבה לגילוייה החדשים. במאמרו מ 1960 הנושא את הכותרת הבלתי-מתפשרת "תבוטל הגישה הספקולטיבית בבניין" – התייחס קון ישירות לתכניות הספקולטיביות הגדולות שעמדו אז על הפרק כמו מנשיה או מגדל שלום: "שטח מנשיה הנרחב, המצוי במרכז הגיאוגרפי של העיר, בין תל אביב ליפו, והגובל בחוף הים, נמסר לידיים פרטיות ולתכנון מקוטע שאינו כרוך בתכנון העיר כולה […] אם נצרף לזה את תכנון שטח הגימנסיה 'הרצליה' שלא העירייה קבעה את הפרוגראמה לתכנונו, אלא משקיעי ההון, שעיניהם, מטבע הדברים, לרווחים גדולים ככל האפשר – הרי לפנינו תמונה מזעזעת למדי […]ציבור האדריכלים חייב לדרוש רביזיה בפעולות האלו הסותמות את הגולל על תכנון רציני של עירם […] חייבים אנו לתבוע ביטול הגישה הספקולטיבית לתכנון חלקי העיר והנהגת יחס רציני יותר לבעיות התכנון".

במקביל להקמת מגדל שלום, דומיינו העתידים האורבניים של תל אביב במהלך שנות השישים בעיקר בשלושה אתרים: שכונת הצריפים נורדיה בלב העיר (כיום דיזנגוף סנטר); כיכר המדינה בצפון-מזרחה; והמתחם הגדול של חורבות מנשיה. על מגרשים אלה, שערכם הכלכלי והאורבאני נסק באותן שנים החלו בעלי עניין לרקום חלומות נדל"ניים על אחוזי בנייה פנטסטיים. עם כניסתו לתפקיד ב 1959 היה נחוש ראש העירייה החדש מרדכי נמיר לשנות את פניה של העיר. הוא מינה צוות של שלושים אדריכלים ומהנדסים בראשות האדריכל אביה השמשוני hashimshony לעיבוד תוכנית-אב חדשה שתתבסס על קודמותיה, תוכנית גדס משנות העשרים ותוכנית הורביץ משנות החמישים. על פי הנחייתו של נמיר, הצוות התמקד בתוכניות לפיתוח אזור עבר הירקון, קו החוף ופיתוח אזור מנשיה כמרכז העסקים הראשי העירוני (מע"ר) הראשי של תל אביב, ה"סיטי" של העיר.

בנובמבר 1962 הכריזה החברה הממשלתית-עירונית "אחוזות החוף", שהוקמה במיוחד לפיתוח מנשיה, על תחרות פומבית-רעיונית בין-לאומית לתכנון אזור מנשיה, שהשתרע בין הרחובות אלנבי מצפון וממזרח, רחוב אילת בדרום והים ממערב. הפרוגראמה כללה בנייני ציבור ומינהל, אזור מסחר וקניות, מגדלי משרדים ומגורים לאלפי יחידות, שטחים ציבוריים פתוחים, מערכת כיכרות שתחבר את לב העיר ואת המתחם החדש אל הים, בתי מלון ומרכזי בילוי ופנאי "תוך ניצול מרבי של שפת הים לרווחת הציבור". על חורבות מנשיה, 2,400 דונמים שעברו רובם לבעלות המדינה אחרי המלחמה, הוטל כעת "לגשר" בין תל אביב ויפו ו"לחבר" את העיר והים.

ה"תחרות בנין ערים לתכנית פיתוח אזור מרכזי תל אביב יפו", שכותרתה כבר הגדירה  את מנשיה כמרכז החדש של העיר, משכה 152 הצעות מ- 33 מדינות. בכל הנוגע למגמות אדריכליות הייתה ישראל של ראשית שנות השישים מעודכנת לגמרי והוצגה בכתבי-העת המקצועיים כאחד המוקדים המובילים וכשדה ניסויים לרעיונות הרדיקאליים של התקופה. לא במקרה התגבשה במקביל לתכנית ל"פיתוח" מנשיה התכנית ל"שיקום" יפו העתיקה על ידי חברה ממשלתית אחרת שהוקמה למטרה זו. שתי התכניות למתחמים ההיסטוריים המנוכסים של העיר ביטאו את הלך הרוח האדריכלי הסותר של ראשית הפוסט-מודרניזם האדריכלי: גודל ומורכבות מלאכותית של אורבניזם עתידני מול התרפקות רומנטית על קנה המידה של ערים היסטוריות. הגילוי המחודש של יפו העתיקה, רגע לפני "גילויה" של העיר העתיקה בירושלים לאחר 1967, התרחש בישראל במקביל לנהייה של האדריכלות המערבית אחרי האדריכלות הורנקולרית ה"מקומית", ריאקציה לכמה עשורים של מודרניזם אנטי-מקומי.

גם המגמה המגא-סטרוקטורלית שאפיינה את רוב ההצעות בתחרות לתכנון מנשיה (ובתחרויות בינלאומיות גדולות אחרות שהתקיימו אז בישראל) ביטאה את המעבר הגלובלי מהעיסוק האובייקט האדריכלי האוטונומי למערכתיות של ה"מבנן", הדגימה היטב את הקונטקסטואליות הפוסט-מודרנית החדשה שחדלה להסתפק בבניינים ה"אילמים" של המודרניזם המוקדם (אבל ייצרה בסופו של דבר מגא-סטרוקטורות מלאכותיות מנוכרות לא פחות). הצעותיהם למנשיה של קבוצת האדריכלים הנקוק hancock , הורבי huerby, רות'רמל rothermell  ופאוול fowel או זו של לוביץ'-ניץ' וריי (פרס השני בתחרות, דימוי), שזכו בשעתן לתהודה רבה במיטב הספרות המקצועית בעולם, התבססו על ג'סטות תשתיתיות ענקיות לא רק על הקרקע, אלא תכניות לייבוש חלקי ים גדולים בפנים הים, כפתרון אדריכלי-טכנולוגי אפשרי למצוקת קרקע.

מגמה זו התפתחה במקביל להפנמה של ההכרח לבנייה אנכית בישראל ובישרה למעשה את הדיון והתכנון של איים מלאכותיים מול ערי החוף בישראל בעשור האחרון. כבר ב 1964 העריכו פרנסי תל אביב שבתנאי הצפיפות הקיימים, ברור שהעיר תיאלץ, כהגדרתם, "לגאול" אדמות מהים. נוסף לאלפי הדונמים החרבים של מנשיה דובר אז עם חברה הולנדית (שפעלה בים המלח) על ייבוש 600 דונם מימה של תל אביב, לא בפיסות חוף צרות פה ושם אלא בהמצאה יש מאין של משאבי קרקע עירוניים. סגן ראש העירייה דאז יהושע רבינוביץ חיבר בלא משים את כיבוש הים עם העבר הקרוב, "תוך מספר שנים", אמר לעיתונות, "תקום על כל השטח שראה את מאורעות מלחמת העצמאות – עיר חדשה ממש".

ייבוש שטחי ים ויצירת איים מלאכותיים עמדו גם בבסיס המלצותיו של הפרופסור האיטלקי המומחה לפיתוח חופים לואיג'י פיצ'ינאטו (1899-1983PICCINATO ) שהוזמן לתל אביב במקביל לתחרות מנשיה לייעץ למתכנני העירייה בשאלת פיתוח התיירות וקו החוף. פיצ'ינאטו המליץ על איים שיקושרו עם החוף בגשרים ארוכים באזור מנשיה בדרום (לאורך השטח מנמל יפו עד כיכר הרברט סמואל) ובשטחים שמעבר לירקון בצפון. במרכז תכניתו עמדה ההנחה כי קו החוף של תל אביב הוא החוף של המטרופולין התל אביבי כולו. הוא חזה את התפתחותה האורבאנית של תל אביב וקבע כי יש לפתח את צידה המערבי כאזור בילוי ונופש ולהעתיק את כובד השירותים הכלליים והתנועה הסואנת אל צידה המזרחי של העיר, באזור שבו החלו לתכנן באותן שנים את נתיב התנועה המהיר לאורך ואדי איילון, לימים נתיבי איילון, העתיד להיות המוקד האורבאני-הליניארי של זירת העסקים והבנייה לגובה בישראל משנות התשעים ואילך.

הביקורת של פיצ'ינאטו על מיקום המער במערב, על הים, היא הביקורת על מנשיה גם בגלגולה הנוכחי. ויכוח מקצועי וציבורי על תוצאות התחרות הבינלאומית הביא לכך שתכנון המתחם נמסר באמצע שנות השישים לאדריכלים המקומיים אמנון ניב ורפי רייפר. בסימפוזיון ארוך על המגא-תכנית החדשה (דימוי) שהתפרסם בכתב העת  ת ו י  ב 1967, לא נאמרה מילה על העבר של המתחם והוא דן בקושי בתכנית לגופה. המתכננים התמודדו בדיון הזה שוב ושוב עם הטענות על נחיצותו של הפרויקט ועל הבעייתיות של קביעת המער במתחם. הרטוריקה הדיסציפלינרית השחוקה על התכנית ש"תגשר בין הערים ההיסטוריות יפו ותל אביב" הנציחה בפועל חיץ מנוכר ומגרש גרוטאות, מרתק כשלעצמו, בין שתי הערים.

עמדת העורך ומנחה הסימפוזיון, האדריכל אבא אלחנני, ברורה מכפולת התצלומים "יזכור למנשיה" שהופיעה כהקדמה לסימפוזיון ותארה את ה"אנטומיה" החשופה של חורבות מנשיה כ"פנינים באפר", כלשונו. שלא על דפי העיתון הונצחה מנשיה באורח פיסי (וציני מאוד) בקטע טיילת החוף שמול השכונה, כשרצועת הים שנועדה להקמת פארק צ'ארלס קלור (משורר ואדריכל נוף ע. הלל) יובשה בפסולת הבניין של הריסותיה. לא די בכך, ב 1976 בחרו הבונים החדשים של רובע מנשייה להנציח את חללי האצ"ל, מחריבי השכונה, באנדרטה שתיבנה מתוך חורבה פלסטינית ששרדה שם. "מתוך כותליו המנותצים של המבנה הישן צומחים קירות זכוכית כהים[...] משלימים סכמטית את המבנה למה שהיה[...] ניסיון כמו להקפיא את הזמן ואת הרגע המיוחדים של יום שחרור יפו". ההדגשות במקור.

 

* * *

 

לאחרונה שוכתבה ההיסטוריה של מנשיה בביסטרו "מנשיה" הקרוי לטענת בעליו "על שמה הקדום של נווה צדק. ביסטרו מנשיה שוכן באיזור ההיסטורי שבצידה הדרומי של שכונת נווה צדק, במקום בו עבר הגבול בין יפו לתל אביב. נאמן למיקום ההיסטורי שלו וברוח קו התפר בין יפו לתל אביב, מגיש המקום אוכל המשלב מזרח ומערב[...] מבחר מזטים מקוריים, מנות מהגריל, מטעמים מהפתיליות של עליזה הבשלנית ומגוון מנות אותנטיות בניחוח של תל אביב הישנה". בביסטרו מנשיה "80 מקומות ישיבה, חלקם בחצר, ובקרוב ייפתח הבר על הגג, אשר משקיף לים וליפו העתיקה".

גירסה אנגלית של הטקסט (seafront holdings) פורסמה בקטלוג התערוכה back to the sea (אוצרות יעל מוריה וסיגל ברניר), הביתן הישראלי, הביאנלה לאדריכלות, ונציה, 2004. 
נכתב בונציה, 2004
ברשת מ-22/03/04

גלוית דואר

מבט מיפו אל חורבות מנשיה ומגדל שלום (גלוית פלפוט, שנות השישים) / אוסף אלחייני לאדריכלות ישראלית

נפולת

צבי אלחייני במאמר מגליון מס' 2 של "מעין": בסוף שנות השישים הציע ספדיה לחפור את שרידי הכותל המערבי ולחשוף תשעה מטרים נוספים של אבן, אחרי כמעט ארבעים שנה, הוא יישם את הרעיון ברמת אביב. >>>

ארכיטקטורה יודאיקה

מחוסנים מפני ביקורת אדריכלות עקבית, שאיננה - תוכננו, נבנו ונחנכו השנה בישראל עשרות מבנים שמבטיחים את המשך הגזע הדפוק של האדריכלות הישראלית–יהודית. מתוך סטודיו 162 (אוקטובר-נובמבר 2005). >>>

כיבוש+באוהאוס

מתוך סטודיו 161. גם לתערוכות אדריכלות ובנייה בישראל היה חלק בהפיכתם של ישראלים למתנחלים. איך מכר משרד הבינוי והשיכון פרוורים בשטחים, בתערוכת ההתנחלויות "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון", מרכז הבנייה הישראלי, רמת אביב, 1983. תיעוד ראשון. >>>

הפרויקט הברזילאי

המודרניזם הברזילאי בשנות ה-40 וה-50 נחשב מקרה מאלף של "קניבליזם תרבותי" שהטמיע את העקרונות המודרניסטיים האירופוצנטריים, עד שהפרשנות הברזילאית היכתה באדריכלות של ארצות המקור כבומרנג של התבוללות צורנית. >>>

נימאייר בישראל

במרץ 1964 הגיע לישראל האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. נימאייר, קומוניסט מוצהר, גלה מברזיל על רקע ההפיכה הצבאית שהתחוללה בה באותה שנה ושהה בישראל שישה חודשים.
פרק מתוך "הפרויקט הישראלי" ומתוך ספר בכתובים. >>>

"קו" וההיסטוריה של הכתיבה על אדריכלות בישראל (טיוטה לקראת מחקר)

באמצע המיתון של שנות ה- 1960, אולי בגללו, התרחבה באופן משמעותי זירת השיח על אדריכלות בישראל. בתוך שנה הופיעו בסמיכות שלושה כתבי-עת חדשים – קו, ארכיטקטורה, תוי – שעסקו, כל אחד בדרכו, באדריכלות, אמנות ומה שביניהן. >>>

אנארכיטקט: על גורדון מאטה-קלארק

מתוך "סטודיו" 154: מאטה-קלארק איתגר לקראת סוף שנות השישים את דיסציפלינות התכנון באקטים פסבדו-אלימים, מתוכננים בקפידה, של הריסה ובפירוק מרכיבים חומריים ומבניים לקראת קריסה של קומפוזיציות קנוניות. >>>

הראשון בצמצום

האדריכלות הישראלית של העשורים האחרונים יכולה, אם לא חייבת, להיעזר בלוס כדי לנסח ואולי לתקן כמה מהבעיות העקרוניות של הפטפטת החזותית העודפת שלה. צבי אלחייני על אדולף לוס. >>>

יד לילד ביד ושם

אתר יד ושם הופך כעת לאגרוף קפוץ של פונדמנטליזם, במקום שביקש פעם, לפני השקיעה, להתריע מפניו. צבי אלחייני ב"סטודיו" על אדריכלות השואה של משה ספדי. >>>

סופרלנד

אדריכלות, אורבניזם ואדריכלות נוף עכשוויים בהולנד, מתוך סטודיו - גליון 121 >>>

 

שרון רוטברד עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

דוד אבידן ברזים ערופי שפתיים

מהדורה מחודשת לספרו הראשון של דוד אבידן, שראה אור ב- 1954. למהדורה המחודשת נוספו גרסאות מאוחרות יותר של השירים "חלום רע" ו"בעניין אהבתו האומללה של אלפרד פרופרוק" שהתפרסמו בקובץ "סיכום ביניים" (עכשיו, 1960). >>>

שרה ברייטברג-סמל דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית

המאמר פורסם לראשונה בקטלוג התערוכה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" מוזיאון תל אביב 1986. >>>

יוסף אליהו שלוש פתח דבר

"התאמצתי כפי יכולתי לרשום את זיכרונותי למען יישארו לבני משפחתי אחרי, וגם להמעוניינים בתולדות ובהתפתחות היישוב העברי ביפו, ועל היחסים הטובים ששררו בינינו ובין שכנינו הערבים במשך תקופה של עשרות שנים עד בואם של 'גואלי' ארצנו האנגלים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית