שני חלקים לספר. באחד מופיעים העתקים משובחים של יצירות שהוצגו בתערוכה  שנקראה "שפת אם", ובה השתתפו 22 אמנים ואמניות, "ברובם ילידי ישראל שניסיון המעבר של הוריהם ממדינות ערביות/מוסלמיות הוא רכיב משמעותי בהגדרת זהותם" (עמוד 1). אוצרת התערוכה, טל בן-צבי, הוסיפה מאמר, עם תרגום לערבית ולאנגלית. החלק האחר הוא שנים-עשר מאמרים ורשימות ה"נפגשים סביב העיסוק בשארות התרבותית של מזרחים ובעמדות המופקות מתוכה (קרי מזרחיות)" (מן ההקדמה).
    טוב, ועכשיו איך ניגשים לספר הזה? אני מניח שאילו הייתי אשכנזי, החושב עליו את מה שאני, שמעון בוזגלו, חושב עליו, הייתי מנסה בפתטיות סמוקת-לחיים להיות נכון פוליטית ונכון לעצמי, ובסופו של דבר - מיואש ושבור-מילים – מחזיר אותו לעורכת ומבקש ממנה, כנחמה, לבקר את ספר שמואל א'. למרבה המזל אינני אשכנזי, ולכן, כמדומה או כמצופה, יש לי זכות לשלוף.

    נתחיל בתערוכה. העבודות המוצגות בה הן ברובן צילומים, והשאר ציורים, וידיאו ומיצבים. ובכן, מביט לו אדם בעבודות האלה ומהרהר: מדוע הן תחת הכותרת "שפת אם"? יתר על כן, היכן באה לידי ביטוי, מבחינה צורנית, ה"מזרחיות" של האמנים? ועוד, מדוע הסכימו האמנים להשתתף בתערוכה המבוססת על מוצאם? והאוצרת עצמה – אשכנזייה בודאי עם כובע רחב וחליפת ספארי – האין לה דרכים אחרות לחזק את אישיותה חוץ ממיצוק זהותו המתבכיינת של האחר? ובכן, התשובות לשאלות האלה טמונות כנראה בטיבן הסתמי של העבודות. כל מי שהאמנות הפלסטית קרובה לליבו ראה עבודות כדוגמתן אינספור פעמים. אהה, אמנים יקרים, אם אין כלום באמתחתכם, אל תחפשו מקטלגת זולה שתאצור את הכלום הזה ותוסיף מאמר פתלתול ומחניף, המוצא משמעויות נסתרות בואקום; עיבדו קשה, התבשלו, וסורו לכם מן העדתיות.
    באשר לשאלה "היכן באה לידי ביטוי, מבחינה צורנית, ה'מזרחיות' של האמנים," התשובה היא: בשום דבר. פה ושם יש תתי-רמזים תוכניים, כגון תמונה של פריד אל-אטרש או אצבע משולשת או פנים שחומות – אבל אלה יכולים לעבוד היטב גם בתערוכה בליכטנשטיין שכותרתה "קניידלך ועטים נובעים". אם כן, התג "מזרחי" פה אינו אלא תלוש משכורת לאוצרת וחשיפה מחפירה לפגי-אמנים, או גרוע מכך, ל"אמנים חברתיים".

    נעבור למאמרים. רעה חולה קשה נפלה על העולם במחצית השנייה של המאה העשרים בדמות רבי-מבולבלים ומבלבלים, ארכי-חלקלקי-לשון שהתרבו להם בצרפת, ונקראים משום-מה פילו-סופים. לקן, פוקו, דלז ודרידה הם אחדים מהם. אם יש משהו או לא בדעותיהם, זה דבר אחד, אבל העובדה שדעות אלה מנוסחות בעמימות חסרת כל אחריות, ועוד בטענה שהיא מכוונת ומשרתת את המטרה – טוב, כאן זה כבר רוע-לב. אילו סגנונם האיום היה נעול בכתביהם, אבל מתברר שהם הקימו דור שלם של אבודי לשון, ערב רב של הגיגנים המתיזים פירוטכניקה מילולית כאילו הם מפליגים ב"קווין מרי" ולא בגיגית צרה.
    אגב, לטיפוח המלל הזה בישראל אחראיות ההוצאות "בבל" ובייחוד "רסלינג". ובכן, כמעט כל כותבי המאמרים בספרנו מוכים בצרפתיות הנ"ל. נדיר מאוד למצוא פסקה שצלילותה מענגת; משפטים המנוסחים בבהירות ובשום-טעם הם בבחינת מטבע בן שלושה שקלים. הנה שתי דוגמאות מני רבות לשפה הזאת: "המטפורה הדורית נעשתה זמינה כדי לספר תודעה מזרחית. היא מותנית, פרדוקסלית, בקבלה מושגית של הדבר שכנגדו במובנים רבים מבקשת תודעה זו לצאת" (עמוד 12), או "אין לבלבל בין תפיסת היחסותיות שאני מציעה לבין רלטיביזם תרבותי. על-אף שתפיסת היחסותיות נעוצה בסטרוקטורליזם ובפוסט-סטרוקטורליזם, השתמשתי במונח גם במובן טרנס-לשוני, דיאלוגי והיסטורי." (עמוד 81). אה, ברטרנד ראסל, אייך? 

    נניח לצורה ונעבור לתוכן. זר שיקרא את המאמרים בספר עלול להסיק שכאן, בישראל, קרו תהליכים שלא קרו בשום מקום בעולם; פה הומצאו בעיות ההגירה, ומזרחים בלבד הגיעו לכאן מארצות הולדתם, בעוד שהאשכנזים המירו את מושבם מקרקוב דשם לקרקוב דכאן.  הנה, בשפה אולטרה "מדעית" מסבירה לנו אלה שוחט את מזימות הועד האשכנזי לחיסול המזרחיות; צבי בן-דור מבהיר כמה סבלו בארץ אחדים מיהודי עירק בשל אובדן שפתם הערבית, אם כי הוא שוכח לציין איך נעלמו או נאלמו משוררים יהודים שעלו לארץ וכתבו את שירתם ביידיש; ודרור משעני מבקש מאיתנו לקדש את עילגות השפה, שאותה הוא מייחס למזרחים, ולראות בכך כלי לקירוב לבבות.
 

   אין להתכחש – יהודי המזרח הושפלו בארץ, והיחס לעולמם התרבותי והרוחני היה עוין, מזלזל, אפילו מאיין. מעט מאוד יחלקו על כך. למען האמת, היחס המשפיל לעולמם עדיין לא נעלם, ובודאי לא נעלמו התסביכים הנפשיים והמצוקות הכלכליות שהוא יצר. אפשר אפוא להבין את הזעם העמוק הניכר במאמרים, וגם הכרחי לומר אותו, לדבר עליו, אם כי צמצומו במסגרת הספר שלפנינו, או במסגרת כל חוג רעיוני מזרחי, מקביל לטפיחה האשכנזית על השכם המהדהדת במסדרונות "הארץ". בכל מקרה, אם מטרת הספר היא להשיג תיקון כלשהו, אם אין הוא שואף לנכס את סבלות ההגירה לקבוצה אחת ולהחיל את רשעותם ואטימותם של בני-אדם על קבוצה אחרת, הרי כדאי לנו להקשיב לאותו "אחר" – במקרה הנוכחי לאשכנזי אחד בשם יחיאל פרלמוטר. וכך אומר הלה עם זכייתו בפרס ברנר לשנת תשכ"ח: "אדם קם בוקר אחד, עזב את ביתו, משפחתו, ארצו, שפתו, שמו – כן, גם את השם הוא השליך – והלך ועשה לו ארץ אחרת, בית אחר, משפחה אחרת, שפה אחרת, שם אחר." שם אחר? כן, אבות ישורון.

הערת המערכת: המאמר הופיע בתחילה במדור הספרים של היומון "מעריב". נוסח זה של הרשימה שהועבר אלינו מאת המחבר כלל פיסקה שעניינה השתלחות בגורם נוסף שאין לו כל קשר עם הספר, עורכיו או מוציאיו לאור. מכיוון שעשוייה היתה להיות בפירסומו משום פגיעה ולשון הרע, החלטנו להשמיט את הקטע, ועם המחבר הסליחה.

נכתב ב-10/03/05
ברשת מ-22/03/05

מתוך "חזות מזרחית": ללא כותרת, שמן על זכוכית, 2000 / מאיר פרנקו

הח'שומה של גורנישט מיט גורנישט

המשך הדיון על "חזות מזרחית" ועל המאמר של שמעון בוזגלו, באתר "העוקץ". >>>

סורו לכם...

איריס מזרחי מגיבה באתר "קדמה" על הלא-רצנזיה שפירסם שמעון בוזגלו במעריב על "חזות מזרחית". >>>

מבחן בוזגלו והח'שומה של המזרחים החדשים

"המציאות הנוצרת על ידי כמה ממנסחי השיח המזרחי החדש לאחרונה היא מציאות שלצערי משכפלת את הפרקטיקות האשכנזיות של הדרה, של פלצנות מילולית מנוכרת, ושל יצירת אליטה אקדמית סגורה - של מזרחים אמנם - אבל שוב אליטה, כזו השומרת בקנאות על ההגמוניה שלה (...) ויוצא שהיא חוסמת את דברו ואת זעקתו של הציבור המזרחי, אשר למענו מלכתחילה היא ביקשה לפעול... " - שירה אוחיון על "חזות מזרחית", אתר קדמה. >>>

מרשל מקלוהן להבין את המדיה

בשנת 1964 כשמרשל מקלוהן טבע לראשונה את המושגים "כפר גלובלי" ו"המדיום הוא המסר", איש עדיין לא יכול היה לנבא את העולם תלוי המידע של ימינו. ההתבוננות של מקלוהן ביחסינו עם אמצעי התקשורת הובילה לדרך חשיבה חדשה בתכלית על החברה בכללותה. >>>

יצחק לאור דברים שהשתיקה (לא) יפה להם

המשורר והסופר יצחק לאור ממשיך כאן את הפרויקט המסאי בו החל עם ספרו "אנו כותבים אותך מולדת". בשני תריסרי מסות הוא משרטט בחריפות את פניה המרובים של ההוויה הישראלית - החברתית, הפוליטית והאידיאולוגית. >>>

ויקי שירן לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש

מול סילוף, דיסאינפורמציה, אדישות והתעלמות צריך לנשום עמוק ולכתוב. >>>

דרור בורשטיין פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז

פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו‏...‎‎ אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>>

גירסה להדפסה