בית

בבל , , 21/9/2017

                           

 

רז יובן מעשה מגונה

אישה גדולת ממדים ששערה הסתור שחור אפרפר ופניה גסות תווים עומדת מעל במה וזועקת: "זהו מצב חירום שדורש פעולה. נשים רבות ימותו!". אנדריאה דבורקין, מהלוחמות המשוקצות ביותר של המרד האנטי פורנוגרפי בארצות הברית, לא פוחדת לפתוח את הפה. מעבר לבמה מביט בה ערב רב של נשים, כשעיניהן בורקות ושפתיהן חשוקות. הן הקהל שלה, לא אליטות, אלא, לדבריה, נשות ההמון הדחוקות לשוליים המנוצלים של החברה.

דבורקין, יהודייה אמריקאית, סופרת ותיאורטיקנית פמיניסטית רדיקלית שפירסמה ארבעה ספרי פרוזה, עשרה ספרי עיון ומספר רב של מאמרים ומסות, זכתה לדימוי המושמץ~נערץ שלה בזכות הגישה התקיפה שלה לתעשיית הפורנו. בספרה "Pornography: Men Possessing Women", 1979, היא כותבת באופן חד משמעי: "יש לחסל את התעשייה כולה עקב הנזק הממשי שהיא גורמת לנשים". את הסערה הציבורית שעוררה ההתייחסות שלה לפורנו, תיחזקה התיאוריה הקיצונית שלה על מעמד הנשים בסקס באופן כללי, כפי שהיא מנוסחת בספרה "משגל", משנת 87', שיוצא לאור בארץ בימים אלה בהוצאת בבל, ולמעשה הוא הטקסט הראשון של דבורקין שמתורגם לעברית.

שלא כתיאורטיקנים רבים הספונים במגדל השן של האקדמיה, הגותה של דבורקין היא תוצר ישיר של חייה בשר ודם. היא אוחזת בהיסטוריה מפרכת של ניצול גברי, מאמינה בפמיניזם אקטיביסטי ומתבטאת בשפה ישירה ובוטה, מבלי להירתע משימוש במילים "מלוכלכות". בהתאם, בראיון שנערך איתה לרגל צאת הספר בארץ, היא נמנעת מתשובות מתוחכמות, מתפלמסות ומפותלות ומציגה את טענותיה כאמת מוחלטת.

דבורקין נולדה בשנת 46' בניו ג'רזי כצאצאית פרברים טיפוסית, בת לאם חולנית חצי מתפקדת ולאב מסור. מצעירותה צברה רזומה מפוקפק שכלל התעללות מינית בילדות, עיסוק צד כזונה והרבה ניצול באווירה הִיפּית של חירות מינית.

בשנת 65' נאסרה לאחר שהפגינה נגד מלחמת וייטנאם. עם מעצרה נלקחה לבית מעצר לנשים למשך ארבעה ימים. במהלכם, סיפרה בדיעבד, עברה השפלות מיניות מצד רופאים שביצעו בה בדיקה וגינאלית פולשנית וברוטאלית. עם שחרורה התברר לה למרבית הפתעתה כי העולם אדיש לסיפורי הזוועה שלה.

כשהיא מסרבת להתמסר לשתיקה, פתחה בחליפת מכתבים סוערת עם מערכות העיתונים והטלוויזיה, שהביאה אותה לכותרות הראשיות. הלומה והמומה החליטה לקחת פסק זמן ולהרחיק עד יוון. ילדה בת 19 עם 100 דולר בכיס, שמוכנה לפתוח רגליים לכל זר שיספק לה קצת כסף(דמי??) כיס, מזון ומחסה.

שנת 72', אמסטרדם. דבורקין בת 26, לאחר ארבע שנים של נישואים איומים לבעל מכה ושנה אחרי שנמלטה מביתם המשותף באמסטרדם, נודרת בקול: "אשתמש בכל מה שאני יודעת כדי לתמוך בשחרור האישה". דחויה על ידי משפחתה, ענייה בארץ זרה, נדדה דבורקין בדרכים, לנה בבתי סירות, קומונות של היפּים, ארמונות נטושים, אולם קולנוע וכל מקום שהעניק לה מחסה ללילה. "חייתי בטרור, כל מסע החוצה היה עבורי מוות בפוטנציה, לו בעלי היה מוצא אותי", היא מספרת בטקסט אוטוביוגרפי משנת 94'.

כשהיא חבויה במחתרת שקדה על ספרה הראשון, "Woman Hating", שראה אור בשנת 74'. הספר, מספרת דבורקין באותו מסמך אוטוביוגרפי, נועד "לשנות את מבנה הכוח בעולם החברתי שייעד כישלון לרבות מאיתנו הנשים, ואולי אפילו לכולנו". דבורקין מתייחסת בספר למוסדות החברתיים שמייצרים דימויים נשיים (חלשות, כנועות, זנותיות), התורמים לשנאת נשים, הכאתן, אינוסן והשפלתן. בין השאר היא מדסקסת בו את נושא הפורנוגרפיה, שנוצרה באותן שנים כחלק מתרבות הנגד.

פחות מעשור מאוחר יותר, בשנת 83', דבורקין, אז כבר יוצרת פמיניסטית מוכרת ופעילה, חוברת למשפטנית קתרין מקינון בפנייה למועצת העיר מיניאפוליס להוסיף תיקון בחוק זכויות האזרח, שיאפשר לנשים להתמודד עם התעשייה הפורנוגרפית. התיקון שביקשו להעביר מאפשר לאשה להגיש תביעה אזרחית ולדרוש פיצויים באם נפגעה בצורה כלשהי מהשתתפות, צפייה או סחר בפורנוגרפיה. בשנת 84' ניסו מקינון ודבורקין להעביר את התקנות גם באינדיאנופוליס, אבל בשני המקרים התיקון לא עבר. יחד עם זה, הדיון הציבורי בו הביא לעידן חדש בשיח על הפורנוגרפיה  לא עוד בידור תמים אלא מלחמה של ממש.

 "רוב החוקים האנטי פורנוגרפיים הם חוקים גסים. הם אומרים שהגוף של האשה מלוכלך. אני לא מאמינה בזה", מסבירה דבורקין, "אני חושבת שהדרך הנכונה להתמודד עם פורנוגרפיה היא לבדוק את הנזק שהיא גורמת לנשים: לנשים שמשתתפות בזה (אונס הוא המעשה השכיח ביתר שקורה לנשים בפורנוגרפיה ובזנות); לנשים שהפרקטיקות המיניות של הפורנוגרפיה מופעלת עליהן, למשל הטרדה מינית, או נשים שמוכות על ידי בעליהן, ולמעמד האזרחי של הנשים בכלל. ההחפצה של הנשים בפורנוגרפיה מפחיתה גם בערך החברתי שלהן. אנחנו לא מוכרות כבני אנוש אלא כאובייקטים".

דבורקין הגיעה לעסוק בנושא באופן אינטנסיבי לאחר ששמעה אינספור עדויות של נשים שעסקו בתחום. מספרת דבורקין בסרט דיוקן משנת 95':

"בפורנוגרפיה הנצרכת בארצות הברית נשים נבעלות על ידי בעלי חיים, כולל כלבים, סוסים וצלופחים, וכן מוחדרים לגופן חפצים שונים ביניהם חפצי בית, כלי עבודה, טלפונים, מייבשי שיער, ויברטורים דוקרניים, סכינים, רובים וזכוכיות... ומראים אותן מגיבות מינית לכך. המסר של הפורנו הוא שלא משנה מה תעשו לאשה ועד כמה היא תיפגע מכך, בסופו של דבר היא תיהנה מזה".

בין שאר העדויות שדבורקין ומקינון עשו בהן שימוש לקידום עמדתן האנטי פורנוגרפית, מצוי גם ספרה האוטוביוגרפי של לינדה לאבלייס, כוכבת הסרט "גרון עמוק" משנת 72'. בספר מתארת לאבלייס את ההשפלות, המכות והאיומים, כולל אקדח שהוצמד לראשה, שהופעלו עליה על ידי בעלה והמנהל האישי שלה דאז, צ'אק טריינור, כדי שתשתתף בסרט.

טענותיה החריפות של דבורקין כנגד פורנוגרפיה, למשל שמדובר ב"מוסד שעוזר לסוציאליזציה של הגברים לאנוס", הקימו לה הרבה אויבים, ביניהם לארי פלינט שפיזר איורים שלה מבצעת תנועות מיניות מגוונות במגזין הפורנוגרפי "סקרו". על פי אחת הטענות המרכזיות, בדרישותיה להכחיד את התעשייה כולה היא פוגעת בחופש הביטוי. למעשה חלק מהאופוזיציה נגדה צמחה מתוך הזרמים הפמיניסטיים שזיהו את הקרב נגד הפורנו כהתחברות עם חוגים שמרנים.

כיצד את מגיבה לטענות שהופנו נגדך באשר לפגיעה בחופש הביטוי?

"הרבה אנשים ניסו לסתום לי את הפה במהלך 30 השנים האחרונות, כולל באמצעות איומי מוות, איומים שיפציצו אותי ואמצעים אחרים של הרתעה. לא ראיתי הרבה כבוד שניתן לחופש הדיבור שלי".

מה את חושבת על כוכבות פורנו כמו אנני ספירנקל שטוענת בספרה האוטוביוגרפי "פוסט~פורנו~מודרניסטית" (הוצאת אסיה) כי העיסוק בפורנו העלה את ההערכה העצמית שלה ואיפשר לה להחצין עצמי אמיתי ומאושר?

"יש לי הרבה רגשות אחווה כלפי אנני ספרינקל. הבחנתי שהיא הפכה מאובייקט פורנוגרפי לאמנית מיצג. אני חושבת שזה אומר הכל. הייתי בודקת את המקום של כפייה מינית שדחפה אותה לפורנוגרפיה: אונס בילדות, בגיל ההתבגרות או כמבוגרת. אני חושבת שכאשר נשים, החל מילדותן, נהנות מבחירה חופשית אמיתית, הן לא בוחרות בפורנוגרפיה".

דבורקין לא הסתפקה בעמדה שפורנוגרפיה מציגה מין שתכליתו אי שוויון, השפלה ושליטה גברית אלימה, ובספרה "משגל" החילה את טענותיה על אקט המשגל עצמו בין אם הוא מבוצע על גבי המסך או מחוץ לו.

איך השפיע מאבקך בפורנוגרפיה על רעיונותייך בנוגע לאקט המיני?

"התחלתי את הקריירה שלי כסופרת פמיניסטית עם הרעיון שאלימות מינית לא עולה בקנה אחד עם שוויון אזרחי. ראיתי את הפורנוגרפיה כצורה של אלימות מינית וככוח משחית של חיי הנשים ושל האפשרויות שלהן להגדרה עצמית ומוסרית. ככל שחקרתי יותר את נושא השליטה הגברית, הגעתי למסקנה שאני צריכה לכתוב על אקט המשגל. זאת היתה פחדנות צרופה לא לעשות זאת".

ב"משגל" מנתחת דבורקין יצירות ספרות מרכזיות שנכתבו על ידי גברים  מבשביס זינגר ועד טולסטוי  כדי להציג את עמדתה. בין השאר היא טוענת כי האישה, משום היותה "נקובה", היינו, בעלת נקב, נתפסת על ידי העולם כמי שמעצם טבעה הפיזי נבראה נחותה היא אינה מושלמת (שלמה) וגבולותיה ניתנים לחדירה. היא מוסיפה כי שום פרטיות אמיתית, כבוד והגדרה עצמית לא יכולים להתקיים במסגרת אקט המשגל היות שהגוף נחדר.

בנוסף היא עומדת על כך שבשיח הגברי כפי שהוא מתבטא בספרות, במדע, בפילוסופיה ובדת, פעולת החדירה מכונה חילול, אך בו בזמן, היא נתפסת כמעשה שגרתי:

"משגל הוא בעת ובעונה אחת הדרך הנורמלית להשתמש באישה  בכך מוגשם הפוטנציאל האנושי שלה וניצול מבזה... מוסכם שהן השימוש והן הניצול אינם תופעות נבדלות, אלא הם מתמזגים למציאות אחת".

לדבריה, מאחר והמשגל אינו הכרחי עוד לשם ילודה (בשל האופציה להפריה מלאכותית), הרי שעצם קיומו כפעולה המינית הדומיננטית קשור בכך שהוא מבסס ומשמר באופן אלים את השליטה הגברית. אקט החדירה, הפלישה לגוף הנשי האחר, מבטא עבור הגבר "את הגיאוגרפיה של שלטונו". גברים רואים באישה אובייקט מיני, ומבטאים את בעלותם עליה באקט המשגל, שהוא אקט של כיבוש. עירומן של הנשים מתקשר, עבור הגברים, עם מעשה של אלימות: "הם חולמים על אלימות כשהם חושבים על האישה שהם חושקים בה". הקטסטרופה האמיתית על פי דבורקין, היא שהנשים לומדות להגיב למעשי השליטה הגברית כאל אהבה.  

מדוע לדעתך אקט הכיבוש ביחסי מין הוא תמיד פעולה חד כיוונית מהגבר אל האישה?

"בגלל שהמשגל הוא האקט המרכזי של השליטה הגברית בחברה שדוגלת בעליונות גברית. אחרת אקטים מיניים אחרים היו מקבלים מעמד דומה, או שהמשגל לא היה נתפס בתור האקט המיני בה"א הידיעה, או שהחדירה לא היתה נתפסת כסוג של פלישה וחילול".

את לא חושבת שנשים נהנות מהמשגל?

"רוב הנשים אינן מגיעות לאורגזמה ממשגל, מה שמחדד עוד יותר את השאלה מדוע המשגל הוא האקט המיני המרכזי ביותר שלנו. גברים רבים מסרבים לבצע מין אוראלי בנשים, פעולה שהיא ללא ספק מהמענגות, החושניות והמיניות ביותר עבור הנשים. השאלה היא: למה? אני חושבת שאם המשגל היה מהווה צורה מסוימת של מיניות, אבל לא הצורה היחידה, אולי לא היינו מדברים על זה כעל אקט של שליטה גברית. אם כי בסופו של דבר, כל סוג של סקס יכול לעבור פטישיזציה על ידי פורנוגרפים ולהפוך למעשה נצלני של שליטה וכניעה".

האם לא אפשרי שאישה תזיין גבר?

"רבים מאיתנו השתמשו במונח 'לזיין' באופן הניתן להחלפה בין גברים ונשים בשנות השישים, אבל זה לא באמת מייצג את המציאות".

אז מה התרחיש המיני המקובל עלייך?

" אין לי השקפה מסוימת באשר לתרחיש מיני מקובל, אולם מבחינתי שוויון הוא נושא חשוב ביותר במיניות. אני חושבת שזה בלתי אפשרי שנשים גם יהוו את הצד הפסיבי, המקבל, בסקס וגם יזכו בשוויון זכויות אזרחי".

איך משפיע הסדר החברתי על הזיון?

"הקהילה יוצרת את הזיון, הופכת אותו לקדוש ולמרכזי, גורמת לו להיות הרסני, מסדירה אותו בחוק ומלמדת ילדים וילדות החל משנותיהם המוקדמות מה תפקידו של כל צד. אלה שבוחרים לפרוש מהסדר החברתי הזה משלמים על כך מחיר כבד".

אגב, דבורקין, שמגדירה את עצמה כלסבית, על אף שהיא חיה עם בן זוג למעלה מ~20 שנה, לא פוטרת גם את הקהילה העליזה מנחת זרועה. לדבריה, גם כשללסביות יש יחסי פוזיציות קבועים בסקס, אפשר לראות בכך סוג של דיכוי:

"הרבה פעמים זה אכן כך, שכן למרבה הצער לסביות רבות בוחרות לשכפל, או אפילו לחקות, את מה שמכונה 'סקס אמיתי בין גבר לאישה'".

בימים אלה דבורקין שוקדת על כתיבת טקסטים ל"גארדיאן" הבריטי. בנוסף היא עובדת על ספר שבודק כיצד יצירות שנכתבו על רקע מלחמת העולם הראשונה והמלחמה בעיראק, מבשרות את סוג הלאומנות ששוררת כעת בארצות הברית, וכיצד הסופרים העומדים מאחורי היצירות הציגו את שאלת המגדר בדרכים משתנות. בשלב זה, מספרת דבורקין, הספר אינו נמכר לפרסום, אבל היא תמשיך לעבוד עליו באהבה גדולה, שכן "למה לי לכתוב משהו קל, כאשר אפשר לכתוב משהו קשה?".

לסיכום, מה את חוזה לנו, הנשים?

"יש לי הרבה אמונה בנשים. זה לא הוגן, אבל המעמסה להביא לשינוי חברתי תמיד נופלת על מי שנפגעו מאי שוויון או מאלימות. הם האנשים שצריכים לצאת ולהילחם. תמיד. וזה לא שונה גם עבור הנשים".

התפרסם לראשונה ב"העיר" 15.04.2005

 
ברשת מ-14/04/05

intercourse

עטיפת המהדורה המקורית של "משגל"

גיא עד אגו מלגו

סיפורים על תרבות, בשר, מכות ואהבה. מסעו המודולרי של האגו משלב הלגו לשלב הפוסט עובר דרך באר שבע, ניו יורק ות"א ומגלה מציאות הגיונית ומבולבלת, ירוקה ומדממת. כדי לשרוד בעולם האורבני הכאוטי הזה, על הגיבורות לפתח לעצמן אגו אלסטי ולהפוך לנשים בעלות תושייה. >>>

ג'אנט ווינטרסון כתוב על הגוף

"כתוב על הגוף" הוא סיפור על אהבה ומחלה הכתוב בגוף ראשון. מיהו המספר? אנחנו יודעים שהוא חי לבדו בלונדון, מתרגם מרוסית לאנגלית, פעם אהב גברים והיום אהבתו נתונה לנשים, אך האם הוא גבר או אשה? הספר תואר כשילוב נדיר של סיפור אהבה והתבוננות פילוסופית בגוף. >>>

קציעה עלון "גנדור אמיתי זה תרנגול עומד על ראשי": ה"פאלוס הקישוטי" כמפתח לחתרנות הכפולה

ספר שיריה של ויקי שירן מנגן בתיבת-הנגינה של השירה העברית קולות וצלילים שטרם שמענו. >>>

קציעה עלון "עברית היא סקסמניאקית": על ספרות פורנוגרפית חדשה

האבחנה בין "פורנו טוב" ל"פורנו רע" כרוכה במעתק מהמושג "אהבה רומנטית" למושג "כבוד הדדי": הכבוד ההדדי – או האחווה הרגשית – הוא תנאי הכרחי להצלחת המפגש בין בני- זוג-לסקס שאינם בהכרח זוג "רומנטי" או מאוהב. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית