בית

בבל , , 15/12/2018

                           

 

צבי אלחייני הפרויקט הברזילאי

המודרניזם הברזילאי בשנות ה-40 וה-50 נחשב מקרה מאלף של "קניבליזם תרבותי" שהטמיע את העקרונות המודרניסטיים האירופוצנטריים, עד שהפרשנות הברזילאית היכתה באדריכלות של ארצות המקור כבומרנג של התבוללות צורנית. היא הפכה ממושפעת למשפיעה וניסחה במידה לא מבוטלת פרקים בשיח האדריכלי הבינלאומי בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. אחרי חנוכת ברזיליה בתחילת שנות ה-60, האדריכלות הברזילאית נעלמה כלעומת שהופיעה והפרקטיקה האדריכלית בברזיל לא הצליחה להיחלץ מאז מ"הלם החדש". בשנים האחרונות מנסה דור חדש של מבקרים והיסטוריונים של אדריכלות בברזיל לפענח את התעלומה ואת הסוד של האדריכלות הברזילאית, מתוך כוונה שהמחקר ההכרחי הזה לא רק יתעד, יפרש או יתחקה אחרי הרקע שהביא לעלייתו ולשקיעתו של המודרניזם הברזילאי, אלא גם יחלץ אולי את ברזיל מהמשבר האדריכלי שהיא שרויה בו כמעט חצי מאה. כתיבת היסטוריה אדריכלית, קנונית וביקורתית כפעולת פינוי זירה לקראת עשייה חדשה עשויה לשמש במידת מה גם את מצב הדברים הקשה של האדריכלות הישראלית העכשווית.

1.
ההתעניינות באדריכלות המודרנית של ברזיל גברה לקראת סוף שנות ה-90, כחלק מגל בינלאומי של מחקרים אורבניים בין-תחומיים ובמקביל לחזרה אל המודרניזם המאוחר, והיא מעסיקה את האקדמיה, את הפרקטיקה, את הספרות המקצועית ואת עיתוני האופנה. הרנסנס של ברזיל, שמתבטא בשורה ארוכה של פרסומים מאת אדריכלים, היסטוריונים ותיאורטיקנים מהדור הצעיר, בא אחרי כמה עשורים ארוכים של שתיקה. הספרות ההיסטורית הקנונית של אדריכלות המאה ה20 התעלמה מהעשייה האדריכלית בברזיל שלאחר הקמתה של עיר הבירה החדשה ברזיליה ב-1960, בניגוד לשנות ה-40 וה-50, כשהאליטה האדריכלית באירופה ובצפון-אמריקה עקבה בדריכות אחרי כל שובר-שמש, סככה, וילה, גינה, בניין או עיר מתוצרת המודרניזם הברזילאי. ברזיל בשנים האלה היתה לעולם האדריכלות מה שהולנד היתה עבורו בשנות ה-90. התערוכה "ברזיל בונה: אדריכלות ישנה וחדשה 1942-1652" במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק ב-1943 העמידה את ברזיל במוקד התודעה האדריכלית הבינלאומית ועשתה לאדריכלות המודרנית את מה שעשתה התערוכה המהפכנית "הסגנון הבינלאומי" (שאצרו פיליפ ג'ונסון והנרי ראסל היצ'קוק ב-MoMA עשור קודם לכן) לאדריכלות המודרנית בכלל. אוצרי התערוכה, פיליפ ל. גודווין וא.ג. קידר-סמית', הציגו בניו-יורק, בפני העולם המערבי, את הריכוז המרשים והלבן של התוצר האדריכלי המודרניסטי בברזיל מאז שנות ה-30 וקשרו אותו למסורות האדריכליות הישנות שלה.
ספר חדש, "האדריכלות המודרנית של ברזיל", מנסה לנסח כמה סיבות אפשריות להיעלמותה/העלמתה של ברזיל מהשיח האדריכלי הבינלאומי מאז הקמת ברזיליה. השינויים במערך הכוחות ובאינטרסים הגלובליים הם החלק השולי והפחות מעניין של הניתוח. בפרק ההקדמה של הספר, "כרטיס הלוך ושוב: מאירופה לברזיל ובחזרה", העורכים אדריאן פורטי ואליזבתה אנדראולי מניחים ש"כדי לייצר שיח על האדריכלות החדשה לא מספיק לייצר תמונות שלה, אלא צריך גם 'לשנות את ההיסטוריה' כך שהאדריכלות החדשה לא רק שלא תאפיל על זו שקדמה לה אלא גם לא תיראה כספיח של תקדימיה". ההיסטוריוגרפיה החדשה שספרם מבקש להציע מבקשת לחלץ את האדריכלות הברזילאית מהמבוי הסתום שאליו היא נקלעה: היעלמותה מהזירה האדריכלית הבינלאומית והתחושה הפנימית המתמשכת שברזיל נידונה למודרניות נצחית. הכותבים בספר, אדריכלים והיסטוריונים ברזילאים צעירים, מנסים לשרטט בו חלופה להיסטוריה ההרואית השמרנית של האדריכלות הברזילאית המודרנית, שלדבריהם נכתבה כתעמולה (גם לברזיל וגם לסגנון הבינלאומי), שהציגה גרסה אחת של אירועים וסיננה את כל מה שסתר את הנרטיב שביקשה לקדם. 
המשימה שעומדת בפני ההיסטוריוגרפים והמבקרים החדשים של האדריכלות בברזיל היא למצוא דרך לכתוב על עבודות עכשוויות כ"חדשות" באופן שלא יטיל צל על המקוריות הבלתי-מעורערת של המודרניזם הברזילאי וישתמש במודרניזם הברזילאי כנקודת המוצא לדיון על ה"עכשווי". המאמרים בספר מציגים גרסאות שונות, לעתים סותרות, של הסיפור של המודרניזם הברזילאי – ההיסטורי, הטקטוני, האורבני, הבורגני - כדי להכשיר את הקרקע לקראת המצאתה של אדריכלות ברזילאית חדשה.
מודל כתיבת ההיסטוריה של האדריכלות המודרניסטית כפינוי זירה לקראת התפתחות של אדריכלויות חדשות מוכר מאירופה ומצפון אמריקה בשנות ה-60. האדריכלות המודרנית  של ברזיל השתתפה בשיח הזה כמקרה ייחודי יוצא דופן, והצליחה לייצר ניב אדריכלי מודרני "אותנטי" שהוכיח דווקא את יכולתו להמציא את עצמו מחדש, פעם אחר פעם. ההיסטוריון והתיאורטיקן ריינר בנהאם ראה בברזיל המדינה הראשונה שהצליחה לפתח סגנון מודרני לאומי ש"העולם קינא בו", כדבריו. ברזיל נהנתה מהמעמד הזה והצליחה לחמוק מהדיון האדריכלי הביקורתי, שקיבל תאוצה בעולם בשנות ה-60, על ההתפתחות העתידית האפשרית של האדריכלות המודרנית. כחלק מפרויקט-העל המודרניסטי הברזילאי משנות ה-20, גם האדריכלות הברזילאית החדשה היתה מזוהה מראשיתה כמפעל לאומי.  הדיקטטורה הצבאית בברזיל בשנים 1964-1985, שנות הפוסטמודרניזם באדריכלות הבינלאומית, חיסלה סופית את האפשרות לשיח ופרקטיקה אדריכליים פוסטמודרניים בברזיל, מעבדת המודרנזים הרדיקלי, וכך לא נבנה בה גוף עבודות אדריכלי פוסטמודרני משמעותי.  

2.
עם דיקטטורה צבאית או בלעדיה, קשה להאמין שבברזיל היו מתפתחים מהלכים אדריכליים פוסטמודרניסטיים, שמפנים את הפנים לעבר. התפיסה הברזילאית הייחודית של ה"חדש" סיבכה את  ברזיל עם המודרניזם שלה. פורטי ואנדראולי מצטטים את האבחנה של האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס על ערי העולם החדש, בספר הזיכרונות שלו "עצבות טרופית" (1955): ניו-יורק, שיקגו, סאו-פאולו (ואפשר היה להוסיף כאן גם את תל-אביב) לא היכו בו ב"חדשותן" אלא דווקא בהתבגרותן המוקדמת. הוא ראה בהן ערים שעוברות ממצב של טריות למצב של ריקבון מבלי לעבור את שלב ההזדקנות.
המלכוד האינהרנטי שטבוע במודרניזם מתגלם בעוצמה בברזיל. במושגים ברזילאיים, כל מה שקדם למודרניזם מודחק כ"ישן", כראוי להריסה. במצב כזה, התוצר האדריכלי של תור הזהב של המודרניזם הברזילאי נידון למודרניות נצחית. אם כל האדריכלות בברזיל מאז 1936 נתפסת עד היום באתוס הלאומי כ"חדשה", האם תיתכן בכלל "אדריכלות ברזילאית חדשה" חדשה? פורטי ואנדראולי מסבירים דרך הדילמה הזו גם את התחושה החזקה מול עבודות רבות של המאסטרים של המודרניזם הברזילי המוקדם שנקשרות בדרך על-זמנית ל"הווה" יותר מאשר בניינים ברזילאים רבים משנות ה-70 וה-80.
החיבור העל-זמני בין המודרניזם הברזילאי הגבוה ל"הווה" ניזון גם מאריכות הימים ומנעורי הנצח של הדמות הדומיננטית של המודרניזם הברזילאי: אוסקר נימאייר בן ה-98 פועל  בברזיל כמעט ברצף מאז שנות ה-30, ועד היום הוא מעורב וחולש על הפעילות של המשרדים שלו, שמנהלים רבים מצאצאיו. נימאייר מגלם את הקשר החי בין המודרניזם הברזילי המוקדם לבין הניסיונות האדריכליים העכשוויים בברזיל. הנוכחות החזקה שלו גם בעשורים האחרונים נתפסת על ידי אדריכלים ברזילאים צעירים כגורם שמפריע להשתחררות מהעבר המודרניסטי ההרואי - הגאון שלא ניתן לעשות אחריו דבר. ההשערות האלה יאותגרו ויתבררו בעידן הלא רחוק שלאחר נימאייר.

3.
בנימאייר מתגלמים גם שני הקונפליקט המרכזיים האחרים של האדריכלות הברזילאית המודרניסטית: המשבר החברתי-כלכלי המתמשך וחילופי התרבות שלה עם אירופה (ובעיקר עם לה קורבוזיה). הביטוי הפיזי האורבני של הפערים החברתיים בברזיל והנוכחות הבנויה של עוני מול פאר הוקצנו לדרגת שיא בברזיליה המודרנית, שעוד לפני הקמתה נחלקה לשתי ערים: עיר הראווה של קריית הממשלה, הצירים המונומנטליים, רובעי המסחר ומגורי הפקידים מול עיר הפָבֶלות, קריית הצריפים של עשרות אלפי פועלי הבניין שהובאו לקחת חלק בבנייתה. כמתכנן ברזיליה, נימאייר הוטרד מהעיר שבנתה ארמונות אבל שכחה, כדבריו, את העם והוא התקשה לדבר על איכויותיה האדריכליות לנוכח בעיותיה החברתיות המתעצמות.
מפתיע שהמבט ההיסטוריוגרפי החדש, שטוען לביקורתיות, לא מתייחס לפערים האלה. בספר כמעט אין אזכור למרכיב הדומיננטי ביותר בנוף הברזילאי הבנוי: התפשטות שכונות העוני (הפָבֶלות) ברחבי הארץ. למרות אידיאולוגיה של "פיתוח" שליוותה את הפרויקט המודרני הברזילאי באמצע המאה ה-20, לקראת סופה כבר היה ברור שהנסיגה בכלכלה של ברזיל והעוני הקיצוני של רוב תושביה הם לא מצב זמני אלא קבוע, וההתאמה של הרעיונות החברתיים באדריכלות המודרנית של אירופה בשנות ה-20 לתנאים החברתיים-הכלכליים של ברזיל נכשלה. 
גם השיח הפוסטקולוניאליסטי לא נוכח בספר, שמנסה להבין מחדש את המקורות של המודרניזם הברזילאי ואת תהליכי חילופי הידע האדריכליים בינה לבין העולם המפותח – שעל יחסיה עמו, כקולוניה לשעבר, מבוססת הגנאולוגיה של המודרניזם האדריכלי הברזילאי: הוא הובא לברזיל על ידי האירופי לה קורבוזיה, אומץ על ידי לוסיו קוסטה ואנשיו בריו דה ז'נירו, ולבסוף התגלה על ידי האמריקאים גודווין וקידר-סמית', הוצג בניו-יורק וכבש את צפון-אמריקה, אירופה, אפריקה, המזרח הרחוק וישראל. השיח הפוסטקולוניאליסטי, שמפרנס לאחרונה גם תיאוריות אדריכליות ואורבניות, היה יכול להציע קריאה אחרת של הנחת המוצא הפשטנית של הקשר אירופה-ברזיל, שבמקום להתייחס אליו כטרנספר תרבותי, במושגים של "הורשה" או "האצלה" מתרבות דומיננטית למקבל נחות, תראה את המפגש בין שתי התרבויות כיצירה של מוצר חדש רב-תרבותי, ייחודי בזכות עצמו, שלא ניתן עוד לזהות בו "מקור".

4.
האדריכלות הארץ-ישראלית והישראלית קיימה מאמצע המאה העשרים יחסי יבוא-יצוא עם המודרניזם הברזילאי: משנות ה-40 בהשפעה של פרטי המיסוך וההצללה הברזילאים ("תריסי ברזיל") על האדריכלות האקלימית המוקדמת של אריה שרון, זאב רכטר ודב כרמי; בשנות ה-50 בביקורים והרצאות של אדריכלים ישראלים מובילים בברזיל (שרון, רכטר, אבא אלחנני) וה"התערוכה לאדריכלות ברזילאית" שהוצגה במוזיאון תל אביב הישן; ועד לשנות ה-60, בפעילותו מעוררת המחלוקת בישראל של המאסטר הברזילאי אוסקר נימאייר, שעזב את ברזיל עם ההפיכה הצבאית ופעל בישראל במשך חצי שנה בלמעלה מתריסר פרויקטים, בכל קנה מידה.
ישראל וברזיל חולקות עתה מכנה משותף נוסף. שתיהן מקדמות בשנים האחרונות מהלכים לקראת כתיבת היסטוריה ביקורתית של העשורים שנחשבים לשיאן האדריכלי, אולי מתוך כוונה שכתיבה זו תחלץ אותן ממצבן האדריכלי - הפיזי והדיסקורסיבי. בכל שנותיו לא הצליח השיח ההיסטורי-האדריכלי בישראל להעמיד גוף כתיבה מסודר שיוכל לשמש מקור קנוני לביקורת ולהתייחסות תיאורטית או פרקטית. העובדה הזו גרמה להחלשתם של הדיון האדריכלי בתרבות הישראלית בכלל ושל "תרבות אדריכלית" בישראל בפרט, הדירה את האדריכלות הישראלית עד לאחרונה מהדיון הפוליטי-חברתי-תרבותי בישראל, וחיזקה את המבוכה החזותית של האדריכלות הישראלית הבנויה של העשורים האחרונים.
הפרויקט המודרניסטי האדריכלי הישראלי, ששיאו וסופו בשנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים, עובר רק לאחרונה תהליכים של היסטוריזציה, קנוניזציה וביקורת. הספר האנציקלופדיסטי "הפרויקט הישראלי: בנייה ואדריכלות 1973-1948" של צבי אפרת, שמתפרסם בימים אלה, מתפקד כחיבור יסוד על המודרניזם האדריכלי הישראלי שלאחר 1948 ובמקביל גם כ"היסטוריה החדשה" שלו. הספר והתערוכה שקדמה לו (מוזיאון תל אביב, 2000), שנאצרו ונערכו כגוף ידע לקסיקלי-תימטי-ביקורתי ולא בהכרח כרונולוגי-ליניארי, משלבים כתיבת היסטוריה קנונית ותיעוד בסיסי עם פרשנויות ותובנות ביקורתיות על המרחב הישראלי הבנוי.
קשה עדיין להעריך את ההשפעה של "הפרויקט הישראלי" על העשייה האדריכלית בישראל, אבל כמחקר הוא מסמן שינוי מהותי בהיסטוריוגרפיה האדריכלית שלה. הוא מייצר גוף ידע אדריכלי רחב שמאפשר חיתוכים והצלבות בין חלקיו השונים ומניח תשתית ראשונית לארכיון החסר לאדריכלות ישראלית. הוא פורש טיוטות לעשרות תזות לקראת פיתוח רעיוני, היסטורי וביקורתי על סוגיות היסוד של המרחב הישראלי. כמאגר דימויים חסר תקדים של מיטב אדריכלות התקופה, אולי גם תצמח ממנו פרקטיקה חלופית, רטרואקטיבית, עדכנית ושפויה לגילויים העכשוויים של "אדריכלות ישראלית".
ברשת מ-03/07/05

ברזיליה, היום

ברזיליה, היום / צבי אלחייני

נפולת

צבי אלחייני במאמר מגליון מס' 2 של "מעין": בסוף שנות השישים הציע ספדיה לחפור את שרידי הכותל המערבי ולחשוף תשעה מטרים נוספים של אבן, אחרי כמעט ארבעים שנה, הוא יישם את הרעיון ברמת אביב. >>>

ארכיטקטורה יודאיקה

מחוסנים מפני ביקורת אדריכלות עקבית, שאיננה - תוכננו, נבנו ונחנכו השנה בישראל עשרות מבנים שמבטיחים את המשך הגזע הדפוק של האדריכלות הישראלית–יהודית. מתוך סטודיו 162 (אוקטובר-נובמבר 2005). >>>

כיבוש+באוהאוס

מתוך סטודיו 161. גם לתערוכות אדריכלות ובנייה בישראל היה חלק בהפיכתם של ישראלים למתנחלים. איך מכר משרד הבינוי והשיכון פרוורים בשטחים, בתערוכת ההתנחלויות "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון", מרכז הבנייה הישראלי, רמת אביב, 1983. תיעוד ראשון. >>>

נימאייר בישראל

במרץ 1964 הגיע לישראל האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. נימאייר, קומוניסט מוצהר, גלה מברזיל על רקע ההפיכה הצבאית שהתחוללה בה באותה שנה ושהה בישראל שישה חודשים.
פרק מתוך "הפרויקט הישראלי" ומתוך ספר בכתובים. >>>

"קו" וההיסטוריה של הכתיבה על אדריכלות בישראל (טיוטה לקראת מחקר)

באמצע המיתון של שנות ה- 1960, אולי בגללו, התרחבה באופן משמעותי זירת השיח על אדריכלות בישראל. בתוך שנה הופיעו בסמיכות שלושה כתבי-עת חדשים – קו, ארכיטקטורה, תוי – שעסקו, כל אחד בדרכו, באדריכלות, אמנות ומה שביניהן. >>>

אחיזות החוף, אחוזי החוף

גם קו החוף של ישראל, לכאורה קו הגבול הקונסנזואלי היציב היחידי שלה, אחוז מאז שנות השישים, בעיקר באזור תל אביב, בתזזיות התפשטות ובתכניות פיתוח גרנדיוזיות לכיבוש הים: ייבוש פיסות ים; ביצור חזית הים ברצף בינוי מסיבי; השתלחויות ספקולטיביות לבניית טריטוריות >>>

אנארכיטקט: על גורדון מאטה-קלארק

מתוך "סטודיו" 154: מאטה-קלארק איתגר לקראת סוף שנות השישים את דיסציפלינות התכנון באקטים פסבדו-אלימים, מתוכננים בקפידה, של הריסה ובפירוק מרכיבים חומריים ומבניים לקראת קריסה של קומפוזיציות קנוניות. >>>

הראשון בצמצום

האדריכלות הישראלית של העשורים האחרונים יכולה, אם לא חייבת, להיעזר בלוס כדי לנסח ואולי לתקן כמה מהבעיות העקרוניות של הפטפטת החזותית העודפת שלה. צבי אלחייני על אדולף לוס. >>>

יד לילד ביד ושם

אתר יד ושם הופך כעת לאגרוף קפוץ של פונדמנטליזם, במקום שביקש פעם, לפני השקיעה, להתריע מפניו. צבי אלחייני ב"סטודיו" על אדריכלות השואה של משה ספדי. >>>

סופרלנד

אדריכלות, אורבניזם ואדריכלות נוף עכשוויים בהולנד, מתוך סטודיו - גליון 121 >>>

 

אוסקר נימאייר בן 100

"אני אדם רגיל. אני לא יודע למה החזקתי מעמד כל כך הרבה זמן."
אסתר זנדברג על אוסקר נימאייר, האדריכל הברזילאי הגדול, שחוגג בימים אלה יובל, הארץ, גלריה >>>

 

ריצ'רד אינגרסול מוניו גיתאי-וינרויב

מוניו גיתאי וינרויב (1909 – 1970) נולד בשלזיה, התחנך בברלין ובבאוהאוס דסאו, היגר לארץ-ישראל ב- 1934 והתיישב בחיפה, שבה היה לאחד מחלוצי הארכיטקטורה המודרנית והתכנון העירוני והסביבתי בארץ, ומנציגיה הבולטים של מורשת הבאוהאוס בישראל. >>>

שרון רוטברד עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

בבל אברהם יסקי, 1927 - 2014

הוצאת בבל אבלה וכואבת על לכתו של מורנו וחברנו, האדריכל אברהם יסקי.
דמותו, רוחו ועבודתו של אברהם ליוו את אנשי וחיי ההוצאה במשך שנים רבות. >>>

פול ויריליו עמדת תצפית קבורה בחוף ברטניי

>>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית