בית

בבל , , 23/10/2018

                           

 

ולטר בנימין פורקים ספרייה

הרצאה על אספנות ספרים
(קטעים ממסה)

אני פורק את ספרייתי. כן, אני פורק. הספרים עדיין אינם מונחים על המדפים, ולפי שעה לא דבק בהם שממונו המתון של הסדר. אינני יכול לצעוד הלוך ושוב בחזית טוריהם כדי לחלוף בסך לעיניו של קהל צופים אוהד. אל חשש. במקום זאת, אנא הצטרפו עמי אל אי־הסדר הזה של ארגזים שנקרעו לרווחה, האוויר רווי אבק שבבים, הרצפה מכוסה קרעי נייר, ללכת עמי בין ערימות הכרכים הרואים שוב אור יום לאחר שתי שנות חשכה, כדי שתהיו נכונים לחלוק עמי מקצת מן האווירה - היא בלא ספק אינה הלוך־נפש אלגי, שכן היא יותר קרובה לציפיה - אשר הספרים האלה נוסכים באספן של ממש. הדובר אליכם הוא אדם כזה, ובבחינה יותר מדוקדקת מסתבר שהוא מדבר על עצמו בלבד. מה שמעניין אותי באמת הוא לתת לכם מושג כלשהו על היחס בין אספן ספרים לרכושו, על אספנות גופא ולאו דווקא על האוסף. "המידע המדויק היחיד שבהישג יד," אמר אנטול פרַנס, "הוא יֶדע הדפוס וצורתם של ספרים." ואכן, אם יש תקנה כלשהי לבלבול האופף ספרייה, הריהו בסדרו של הקטלוג.

*
לפיכך קיים בחייו של אספן מתח דיאלקטי בין הקטבים אי־סדר וסדר. בדרך הטבע, קיומו עגון גם בדברים אחרים: ביחס מסתורי בתכלית לבעלות על נכסים, שעליו עוד נרחיב את הדיבור בהמשך; וכמו כן, ביחס ההוגה בפריטים ואוהבם כגיא חיזיון, כבימה של גורלם בלא להדגיש את ערכם השימושי, התפקודי, כלומר תועלתם. העונג העמוק ביותר המזומן לאספן הוא תיחומם של החפצים היחודיים האלה במעגל־קסם שבו הם קבועים כאשר הריגוש הסופי, ריגוש הרכישה, חולף על פניהם. כל זכר וכל הגיג, כל דבר שבתודעה, נהפכים אפוא למסגרת, לבסיס, למנעול של קניינו. התקופה, האיזור, מלאכת המחשבת, הבעלים הקודמים - לאספן אמיתי רקעו השלם של הפריט מצטרף לאנציקלופדיה מופלאה המתמצית בגורלו של החפץ שבידיו. די להתבונן באספן בעת טיפולו בחפצים שבארון הזכוכית שלו. כאשר הוא אוחז בהם, נדמה שהוא משקיף דרכם על עברם הרחוק כמי שזכה להארה. עד כאן על צדו המכושף של האספן - דימויו עתיק־היומין, אם אוכל לכנות את זה כך.
מכל האופנים של רכישת ספרים, כתיבתם במו ידיך נחשבת לשיטה הנחשבת ביותר. אכן, סופרים הם אנשים הכותבים ספרים לא מחמת עוניים, אלא משום שאין הם רווים נחת מן הספרים שאותם היו יכולים לרכוש, לוּ חיבבום. אתם, גבירותי ורבותי, עשויים לחשוב כי הגדרה כזאת לסופרים היא גחמנית מדי. אך כל דבר מנקודת ראותו של אספן אמיתי הוא גחמני. מכל שיטות הרכישה המקובלות, ההולמת ביותר את האספן היא השאילה שלא על מנת להחזיר.

*
טוב - אתם עשויים לומר - לאחר שנסקרו כל דרכי העקיפין הללו שׂומה עלינו להגיע אל דרך המלך הרחבה של רכישת ספרים, כלומר קנייתם. זאת, למען האמת, דרך מלך רחבה, אך אין היא נוחה. קנייה בידיו של אספן בחנות ספרים דומה אך במעט לזו של תלמיד הרוכש ספר לימוד, או לזו של איש העולם הגדול הקונה מתנה לבחירת לבו, או לזו של איש עסקים המתכוון לבלות את זמנו בנסיעה הבאה ברכבת. רכישותי המרשימות ביותר ניקרו על דרכי במסעות, כעובר־אורח אקראי. רכוש ובעלות שייכים לתחום הטקטי. אספנים ניחנו בחוש טקטי; נסיונם מלמד אותם כי כאשר הם כובשים עיר זרה, אפילו חנות העתיקות הקטנה ביותר עשויה להיות מגדל־עוז, וחנות נידחת לצורכי משרד היא מוצב מרכזי. כמה ערים ניגלו לפני במסעות הציד שלי בעקבות ספרים!

*
מכל מקום, רק מעט מן העִסקות החשובות לרכישת ספרים נקשרות במשרדיו של המוכר. לקטלוגים תפקיד נכבד יותר. אף כי הרוכש עשוי להיות בקי ביותר בספר שהוזמן על־פי קטלוג, העותק המסוים תמיד צופן בחובו הפתעה וההזמנה עצמה היא מעין הימור. לעתים צפויות אכזבות עגומות, אך גם מציאוֹת מענגות.

*
רכישתם של ספרים אף אינה עניין של כסף או של בקיאות בלבד. שני הגורמים כאחד אינם מספיקים לביסוסה של ספרייה אמיתית, שהיא תמיד בלתי מובנת במקצת ובה בעת יחודית כשלעצמה. כל מי שקונה לפי קטלוגים חייב להיות ניחן בחוש נוסף, יתר על התכונות שציינתי. תאריכים, שמות, מקומות, מתכונות, בעלים קודמים, כריכות, וכיוצא באלה: כל הפרטים האלה חייבים להביע משהו לאספן - לא כעובדות מבודדות, יבשות, אלא כשלמות הרמונית; מאיכותה של ההרמוניה הזאת ומעוצמתה שׂומה עליו להבחין אם ספר מסוים נועד לו, אם לאו. עיניכם הרואות, לגבי דידו של אספן ספרים, חירותם האמיתית של כל הספרים כולם נמצאת אי־שם על גבי מדפיו.

*
ברגע שהגעתם אל הררי הארגזים כדי לחצוב מהם את הספרים ולהוציאם לאור היום - או, ליתר דיוק, הלילה - כמה זכרונות עטים עליכם! אין דבר שמבליט את המקסם של פריקת ספרים יותר מן הקושי לחדול מכך. החילותי בצהריים ורק בחצות פילסתי לי את דרכי אל אחרוני הארגזים. עתה אני מניח את ידי על שני כרכים דהויי כריכה שאין להם מקום בארגז ספרים, אם לדון לחומרה: שני אלבומים שלתוכם תחבה אמי בילדותה תמונות, ואשר אני יורשם. אלה הם הזרעים של אוסף ספרי הילדים הגדל בהתמדה אף בהווה, אף כי לא עוד בגני. אין בנמצא ספרייה חיה שאינה מעניקה מסתור לאמצאות דמויות ספר מתחומי שוליים. לא מדובר דווקא באלבומי תמונות או באלבומי משפחה, אוספי חתימות, או אוגדנים שמכילים כרוזים או קונטרסים דתיים: בני אדם נקשרים לעלונים או לתשקיפים, אחרים לכתבי יד מצולמים או לעותקים של ספרים נדירים שהודפסו במכונת כתיבה; וכתבי עת עשויים בלא ספק לעטר שוליים רבגוניים בספרייה. אך הבה ונשוב אל האלבומים האמורים: למעשה, ירושה היא האופן ההגיוני ביותר לרכוש אוסף. התנהגותו של אספן אל רכושו נובעת מרגש האחריות של בעל נכס אל קנייניו. לפיכך, במובן הנעלה ביותר, זאת גישה של יורש, והתכונה המובהקת ביותר של אוסף היא האפשרות הקיימת תמיד למוסרו לאחר. עליכם לדעת כי באומרי את זה אני מודע בהחלט לכך שהדיון שאני עורך באווירה הרגשית האופפת איסוף עשוי לאשש ברבים מכם את האמונה כי התשוקה הזאת מפגרת אחרי רוח הזמן ואת חוסר האמון שלכם כלפי טיפוס האספן. אין דבר הרחוק ממני יותר מאשר הרצון לקעקע את אמונתכם או את חוסר אמונכם. אך צריך להבחין בדבר אחד: תופעת האיסוף מאבדת את משמעותה כאשר בעליה אובד. אף כי אוספים ציבוריים עשויים להיות מוצדקים יותר מבחינה חברתית ומועילים יותר מבחינה אקדמית, לחפצים הנאספים משמעות גדולה יותר באוספים פרטיים. אני יודע שקצו של הטיפוס שתיארתי ואף ייצגתי ממשמש ובא. אך ינשופה של מינרווה יוצא למעופו רק עם רדת החשכה, כדברי הגל. האספן נקלט בתודעה רק לאחר היכחדו.
*
עכשיו אני משתהה ליד הארגז האחרון הריק למחצה ושעת חצות חלפה זה כבר. מחשבות שונות מאלו שדיברתי עליהן ממלאות אותי כעת - לא מחשבות, כי אם דימויים, זכרונות, זכרונות מן הערים שבהן מצאתי דברים כה רבים: ריגה, נפולי, מינכן, דנציג, מוסקבה, פירנצה, בזל, פריז: זכרונות מחדרי המותרות של רוזנטל במינכן, ממגדל הקומות ששיכן את האנס רָאו המנוח בדנציג, ממרתף הספרים הניחוחי של זיסנגוט בצפון ברלין; זכרונות מן החדרים שבם היו הספרים האלה מאוחסנים, מקיטון הסטודנטים שלי במינכן, מחדרי בברן, מן הבדידות של איזלטואלד באגם ברינץ, ולבסוף מחדר ילדותי, מקום משכנם הקודם של ארבעה או חמישה ספרים מאלפי הכרכים הנערמים עתה מסביבי. הו, מתק השלווה של האספן, שלוותו של מי שעיתותיו בידיו! אף כי אין מצפים ממנו לגדולות, אין מי שתחושת הנחת שלו גדולה מזו של האדם שזכה להתמיד בקיומו המפוקפק במסווה של "תולעת ספרים" בנוסח שפיצווייג. שכן בקרבו שוכן דיבוק, ולכל הפחות שדונים, הדואג לכך שלגבי דידו של אספן - ואני מתכוון לאספן אמיתי, אספן כפי שראוי לאספן להיות - הבעלות על קניין היא היחס האינטימי ביותר האפשרי לאדם כלפי חפצים. אין זה משום שהם קמים לתחייה בדמותו; הוא־הוא החי בתוכם. וכך הקמתי לעצמי לנגד עיניכם מקדש־מעט, שספרים הם אבני הבניין שלו, והוא עתיד עתה להיעלם בפנים, כיאה וכנאה.

קטעי המסה ראו אור לראשונה בעיתון על המשמר ב-17 ביולי 1992.
נכתב ב1931
ברשת מ-06/10/05
תרגום מגרמנית: גיורא לשם

 

200px-Benjamin-sm.jpeg

ולטר בנימין

היסטוריה קטנה של הצילום

ולטר בנימין הוא אחד הפילוסופים הבודדים שתרמו באופן משמעותי לצילום. המסה שנכתבה ב-1931 מובאת בצרוף אחרית דבר של אריאלה אזולאי. >>>

 

כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה

"מה שלנו נדמה כשרשרת של מאורעות, נראה בעיניו כקטסטרופה יחידה"
התזה התשיעית מתוך המסה 'על מושג ההיסטוריה' >>>

פתיחה

ההתחלה של המסה "היסטוריה קטנה של הצילום" שנכתבה ב-1931, משמשת עד היום ציון דרך מרכזי בשיח על הצילום בפרט ועל תרבות חזותית בכלל. >>>

 

גדעון עפרת בספרייתו של אריה ארוך

"הציור במרחב הארכיוני של ה"ספרייה", הוא עצמו בחזקת "טקסט", מערך מורכב של סימנים המתפקדים כ"עקבות" של מסומנים מסתירי פנים" מתוך ספרו של גדעון עפרת "בספרייתו של אריה ארוך. >>>

אנדרה שיפרין עסקי ספרים

"...לרוע המזל, קיימים רק מעט מאוד מחקרים כלליים על תולדות המו"לות באמריקה, ולמעשה מדובר בדרך כלל בסקרים רחבים. גם ספרי הזיכרונות מעטים להפתיע – יש קומץ ביוגרפיות של מו"לים אמריקנים ובריטים מפורסמים, וכמה ספרים על תולדות התאגידים. >>>

בבל מבצע מיוחד לרגל השנה החדשה בחנויות הספרים העצמאיות

מבצע מיוחד לרגל השנה החדשה בחנויות הספרים העצמאיות בכל רחבי הארץ: מבחר ספרי בבל ב- 50% הנחה! >>>

אריאלה אזולאי ספר כתובות

איה & גל אמורים היו להקים במוזיאון חללית/ספרייה. מקום מובחן, נטול מובהקות, מקום שמראהו החיצוני מזכיר חלל פשוט וסטנדרטי של חדר, ותוכו, כמו החוץ שלו, הוא רק דרך מעבר, מעבר למקום אחר שאינו נמצא בשום מקום. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית