בית

בבל , , 21/7/2018

                           

 

יהושע סימון ועזמי בשארה מחסום, כתיבה

בשבוע בו בג"ץ קיבל את עתירתו של ח"כ עזמי בשארה מסיעת בל"ד, וביטל את הסרת חסינותו ואת העמדתו לדין בגין תמיכה בארגון טרור, רואה אור בעברית ספרו 'כיסופים בארץ המחסומים' בהוצאת 'בבל' (מערבית: מיכאל גוגנהיימר). "הזמן מחכה במחסום" כותב בשארה בספרו ומסביר בשיחה עימו: "הספר נכתב במקביל לכתיבה הקבועה שלי". יש לבשארה טור שבועי בעיתונים המובילים בעולם הערבי 'אל חיאת', 'אל אהרם' ו'אל אהארם ויקלי'. "רציתי לכתוב לעצמי על החוויות, לא במסגרת הכתיבה הפובליציסטית לאותו שבוע."


דרך סיפורים קצרים, פרגמנטים, סצינות ורעיונות, בשארה מתעכב בספרו על המצב האנושי במציאות המחסומים. עובדים, חולים, טרנזיטים, חיילים, חביות, בטוֹנדוֹת, רוכלים, ילדים, שקיות ניילון, שעמום, השפלה-דמוּמה, זעם כבוש. בין השאר, בשארה מסביר בספרו איך השאלה הסלולרית הקבועה "איפה אתה?" הפכה מיותרת במציאות המחסומים; הוא מתאר את כביש ירושלים-רמאללה; את הסטיקרים הישראלים על טרנזיטים שמשמשים מוניות בין המחסומים; ואת ירושלים בה הבתים מאבן היושבים בין ההרים, לא מתאימים להם, למרות שמהם הם נבנו.

בשארה מוכר גם בפעילותו האינטלקטואלית, בין השאר הוא ערך בעברית את הספרים 'הנאורות - פרויקט שלא נשלם?' (הקיבוץ המאוחד, 1997), ו'בין האני לאנחנו: הבניית זהויות וזהות ישראלית' (מכון ון ליר, 1999). מאז פורסם לראשונה בערבית ב-2004, 'כיסופים בארץ המחסומים' הספיק כבר לראות אור בצרפתית, שתי מהדורות ממנו יצאו בערבית ועתה הוא מתורגם גם לגרמנית.

בהכנה לשיחה העורך ביקש ממני שנתמקד בסוגיות ספרותיות ולא בסוגיות פוליטיות. תוכל להסביר מה ההבדל בין השתיים, מבחינתך?
- "הספרות היא כלי ביטוי אסתטי של אותו אדם מבטא את עצמו פוליטית ופילוסופית. יש מצבים שבהם מצטלבים שני דברים – נדרשתי בספר לכלים הספרותיים בגלל חוסר היכולת של כלים אחרים לתאר את מה שקורה לנפש ובגלל חוסר היכולת שלהם לתאר את ההוויה בארץ המחסומים. ההצטלבות הזאת הביאה אותי לכתיבה ספרותית דווקא בשנים הקשות שהייתי צריך לכתוב לעצמי."

כותרת המשנה של הספר היא 'רסיסי סיפור'.
- "כותרת המשנה של הרומן החדש שלי 'אהבה במחוז צל', שראה אור בביירות לפני כמה חודשים ויוצא לאור השבוע בקהיר, היא 'סיפור של רסיסי מקום'. 'כיסופים בארץ המחסומים' יצא בצורה של סיפור משוסע, כמו שהמקום משוסע על ידי המחסומים וכפי שהמציאות משוסעת. אני לא בטוח שאני בחרתי בצורה הזו – זה מה שיצא. ברומן אני מנסה לעשות יותר סדר – הוא בנוי יותר עם התחלה וסוף ברורים."

הסיפור הפותח 'המחת'ום' מספר על ילדה שהמלה הראשונה שהיא יודעת להגיד בשפה אחרת מערבית היא 'מחסום'. הסיפור מבוסס על בתך. המחסומים הם כור ההיתוך של הזהות הפלסטינית היום?
- "הפעם הראשונה שהיא ביטאה מלה שהיא לא ערבית היתה המלה 'מחסום'. אני לא יודע אם זה מה שמאחד את הזהות הפלסטינית – החיים תחת הכיבוש, אבל ללא ספק הספר עוסק בזהות שהמחסום מייצר. המחסום שובר את המקום ומייצר אותו מחדש כאשר הוא הופך למרחב בפני עצמו. המחסום מייצר זהות במרחקים שהוא מותח, זהות אצל אלה שרוצים להשתחרר ממנו, אצל אלה שתפוסים בין שני מחסומים. בכל הספר אין דם ויריות – הוא מטפל ביצירת הזהויות של בני אדם בהקשר של המקום. יש בספר הרבה מאוד ניתוח חלל וניתוח התנהגות של אנשים בחלל. לא הייתי אומר שזה 'המאחד' של הזהות הפלסטינית אבל זה מרכיב חשוב היום. אם אתה לוקח את המחסום כתופעה חברתית – כיחס בין כובש לנכבש, כסמל להגבלה – המחסום מזכיר לנו שחופש התנועה הפיסי הוא היסוד לכל חופש. כשמגבילים את חופש התנועה של הגוף, מגבילים את החופש – לכן יש בתי כלא. יש משהו מאוד אלמנטרי בחופש של תנועה במקום. המחסום סותר את הרעיון של חירות. זה מרכיב עקרוני."

על שער הספר בעברית, ציורה של ג'ומענה אמיל עבוד 'רפונזלינה' – הנסיכה הכלואה במגדל ומגדלת את צמתהּ לכדי סולם כדי להימלט. האם אתה מוצא זהות בין סבלנותה של רפונזלינה לזו הנדרשת מהפלסטינים?
- "המקום היחיד שאצלי מופיעה נסיכה זה במראות של ההלוויה של הנסיכה דיאנה. כשבמחסום מסתכלים על האזכרה לנסיכה דיאנה. אין מטאפורה שתכסה על הפער בין האגדות על הנסיכות למציאות הפלסטינית. הספר שלי מתחיל בילדה יפה כלואה בין המחסומים ובסיפור של רפונזלינה גם יש ילדה כלואה. כמובן שבספר אתה יכול לראות שישנם כמה אדפטציות ספרויות של סבלנות והסתגלות - אלה מכניזמים של עם שאלה הכלים שלו שיש לו להישרדות. אלה כלים המייצרים סולידיריות."

המחסום ומציאות הכיבוש יצרו כמה סרטים פלסטיניים שזוכים להצלחה בינלאומית. ביניהם סרטו של האני אבו אסעד 'גן עדן עכשיו' וסרטו של איליא סולימאן 'התערבות אלוהית'.
- "את 'גן עדן עכשיו' טרם ראיתי אז קשה לי לדבר עליו. כתבתי לפני ארבע שנים שהווית המחסומים ועוגמת הנפש המתמשכת, חוסר האונים ותחושת האין-מוצא יוצרות הבעות אמנות – היצירה הפלסטינית והערבית תהיה כלואה כמה זמן במחסום ותייצר עוד כמה דברים מהסוג הזה. לבנונים שקראו את הספר סיפרו לי על המחסומים שהיו במלחמת האזרחים בביירות. אבל המחסומים שלהם לא עוררו יצירות אמנות, אלא נשארו בגדר בדיחות הווי והומור שחור. המחסומים בלבנון יצרו הומור אבל לא יצרו אמנות. יכול להיות שהסיבה נוגעת לכך שהמחסומים כאן הם לא חלק מהמלחמה אלא חלק מהשלום. זה אקט של השלטון בזמנים הנורמליים. זו הבנאליוּת של המחסום – זה לא אקט במסגרת מלחמה אלא מכניזם מתמשך של שליטה, לכן הוא ייצר ביטויים אמנותיים רבים, לא רק הספר שלי. זה לא רק אקט חירום אלא אקט שיצר הוויה."


עד כמה הספר מבוסס על חוויות שלך?
- "הוא מבוסס על החוויות שלי ועל מה שסופר לי. נאספו אצלי מאז דברים שיכולים להפוך את זה לסדרה. ישנם דברים שראיתי ושמעתי. אבל כל הדברים בספר הם לא דוקומנטריים – הדברים שראיתי ושמעתי עוזרים להרכיב את הסיפורים. הסיפורים הם לא דוקומנטציה של המצב במחסומים, יש בהם הרבה פיקשן."


סביב המחסומים נוצר הומור מיוחד, שמתאר את יחסי הפלסטיני הפיקח מול החייל הסתוּם בצורה דומה לאופן שבו בדיחות יידישיסטיות מציגות את היהודי מול הגוי.
- "אנשים הופתעו מכמות ההומור השחור בספר שלי אבל הספר הוא לא סאטירה. אפשר לכתוב הרבה על החוכמה שנוצרת במחסום – כמו 'סטריט-סמארט' יש 'מחסום-סמארט'. האירוניה הזאת יוצרת מכניזמים שעוזרים לעקוף את ההתנהגות של המחסום. אני ניסחתי את ההתרשמות שלי מהמצב ככה שהדבר הזה גם כהסתגלות שהיא דבר שלילי. ההסתגלות כדיכוי של חופש התנועה, חופש היצירה, ודיכוי הערך של האדם כאדם. "

למי אתה כותב בסופו של דבר?
- "אני מבחינה הגוּתית ומבחינת ערכים עומד במסורת הומניסטית, אבל אני לא חושב על פרסים בינלאומיים וגם לא על השפה הבינלאומית – שפת הוליווד או השפה האמריקנית. אני לא מייצר תבניות ותדמיות כדי שיבינו אותי במערב. גם אם אתה יוצר תדמיות פלסטיניות או דמויות פלסטיניות – אתה משיר את הקורא או את הצופה והמשקיף הישראלי, או כל משקיף מערבי אחר, כלוא בתוך דעות קדומות וסטריאוטיפים. בסך הכל יצרת חיקוי של הסטריאוטיפים בשבילנו. כשכתבתי את הספר לא חשבתי על הקורא הישראלי הצרפתי או הערבי. אפילו כשהוא כותב על הנושא הספציפי והאיזוטרי ביותר, הכותב חושב על האדם. לא על העברי או הערבי – אני לא מייצר חיקוי של תדמיות שמשאירות אותך בתוך הסטריאוטיפ."

הראיון התפרסם לראשונה בעתון "גלובס", 2.2.2006

ברשת מ-08/02/06
checkpoint1.jpg

רפונזלינה / ג'ומאנה אמיל עבוד

השנה השלושים ושלוש תערוכת השנה השלושים ושלוש

אמנים נגד "היד החזקה". תערוכה בבית העם >>>

אסתר יוגב ואייל נווה היסטוריות

היסטוריות מנסה להתמודד עם המשבר והאתגר של ישראל בראשית שנות האלפיים על-ידי כניסה למסע הידברות בין הקולות השונים שבתוכנו מתוך הכרה בלגיטימיות של נקודות מבט שונות ובאפשרות התקיימותן בפסיפס הישראלי. >>>

עמנואל ולרשטיין ארה"ב-ישראל: הפירוד קרב

"במובן מסוים, ישראל כבר עומדת לנפשהּ". על סופו המתקרב של קשר התאומים בין ישראל לארה"ב, מעצמה בשקיעה. מתוך גליון מס' 12 של כתב העת "מטעם". >>>

עזמי בשארה חורף

האם תרצה מעט סבלנות?
לא
כי איש הדרום, אדוני, משתוקק להיות זה שלא היה
משתוקק לפגוש שתיים:
את האמת ואת הפנים הנפקדות

אמל דנקל >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית