1. אני לא רוצה לכתוב ביקורת על הרוצחים, ספרו החדש של דרור בורשטיין. כלומר, אני רוצה לכתוב עליו ביקורת משום שאני רוצה שתקראו אותו, אבל איני רוצה לכתוב עליו ביקורת משום שאני חושש לחטוא לו, ומשום שזה מחייב אותי לקרוא אותו מהר משהייתי מעדיף, ומשום שחיכיתי לו שייצא זמן רב, ועכשיו משיצא הוא כמו מתנה שיש הנאה בכך שמתמהמהים לפתוח אותה, ובעיקר משום שאני רוצה לשמור אותו, לפחות חלקים רבים ממנו, לעצמי.
2. אין לקרוא את הרוצחים בנשימה עצורה. יש בו אמנם סופר ומשורר ושוד של ספרים נדירים, עורכי דין ופרשות מן השואה, ועניינים בטחוניים, יצחק רבין ורציחות ועלילות משפחתיות נוראיות או עגומות, ועוד מיני חוטים שנקשרים או מותרים וסודות שנחשפים או שאינם נחשפים כבעלילת מתח, אבל אלה אינם רצים מתחילת הספר עד סופו אלא נארגים ונפרמים בו במיני תבניות מורכבות, ולקריאה יש שני קצבים שמושכים אותך. האחד הוא הקצב של המלים במשפט, של המוזיקה שנולדת מעמידתן זו לצד זו וזו לאחר זו. האחר הוא הקצב הרחב של המשפטים, של משמעותם, של המבנה שלהם ושל המבנה שהם יוצרים במשותף. לפעמים מבקש אחד מהם לסחוף אותך קדימה והלאה, והאחר דורש להשתהות. וזו קריאה שאי אפשר להיות מסופק בה; הרי אי אפשר להיענות גם לדרישה הזאת וגם לזאת. מסופק, אם בכלל, אפשר לצאת רק בדיעבד. ואת הקריאה צריך להתחיל כל פעם מחדש, לאט, ואחרי כמה פסקאות מהוססות היא מאיצה מאוד. עם די תנופה נצברת, אפשר לגמוא ככה פתאום, בהפתעה, כמה עשרות עמודים, להסכים ללכת עם המוזיקה גם כשנדמה שהעובדות חומקות ממך לרגע, להפליג על הספר כמו על גלים.
3. בהרוצחים עומד כביכול דבר מול דבר: שירה ודיבור על שירה מול ניגוב צלחות חומוס ודיבור על עסקנות השירה, משוררים מול עורכי דין, אהבה מול העדר אהבה, אמהות מול אבות, אבות מול בנים. אבל העניין בכל אחד מהיסודות האלה אינו רק בכך שהוא עומד מול ניגודו או מול ניגודו לכאורה. כל אחד מהם (האבות, האמהות, הבנים, השירה, הזיכרון, אפילו החומוס) פורח להרבה מקומות שונים. לרגעים נדמה שהחלוקה הזאת, מערך הניגודים, היא רק שלד, כמעט תירוץ, מסגרת מהירה ששורטטה כמעט כלאחר יד כדי למלא אותה בדברים רבים אחרים. צורה כללית בהירה שאפשר לראות מרחוק, אבל מקרוב חשיבותה פוחתת ככל שגדלה חשיבותו של כל מה שנתלה או נתחם בה. מעניין, וכעת אין לדעת, מה היה קורה לו היתה ניטלת המסגרת הזאת, והיתה נשארת רק התנועה לבדה: תנועה מסיפור לסיפור, תנועה ממציאות לאפשרות שלא מוצתה ועכשיו, בספר, היא יכולה להתגלגל פתאום, תנועה מחלום או מזיכרון (אולי כוזב) למעשה שהיה.
4. ומתוך התנועות האלה - התנועות מהספר למציאות ובחזרה, התנועה משפה לשפה (שירית ומשפטית, או עברית ואנגלית או יידיש וכיוצא בזאת), התנועות ממסגרת הסיפור אל גבישים של סיפורים אחרים, אל חלקי סיפורים שלעתים נקשרים זה בזה ולעתים אינם עושים זאת - יוצא לפעמים כל הספר כולו כמו משקפת טלסקופית, של שודדי ים, אבל כזו שיכולה להיפרש ולהתקפל לא רק החוצה ובחזרה, אלא גם פנימה. משקפת שיכולה להימשך לתוך עצמה כמו גרב ולהיפרש פתאום אל הצד השני, הפוכה. וכך, מתוך הניגודים ומתוך הניגודים לכאורה (מתוך כך שאפשר לומר משהו אבל אפשר גם לומר אחרת, שאפשר לחשוב שדברים הם ניגודים ואז לחשוב או לגלות שלמעשה הם אותו דבר עצמו, ולחלופין שהם שהם שונים עד כדי כך שאפילו להנגיד אותם אי אפשר), מתוך הניגודים האלה, שהם גם המקום שבו נולד ההומור שהספר מלא בו, יכול להיות שם פתאום שקט מוחלט. המשקפת מתהפכת, לא נשאר ממנה דבר, היא מתאיינת מהידיים, נותר רק המבט, כאילו הספר אינו קיים ממש, אינו קיים כדבר שיש בעולם. הוא רק מכשיר שמתפוגג, כלי נעלם שמתווך בין הקריאה והכתיבה.
5. החלקים הכי שלמים כאן הם אלה שמבליחים ואז שבים ונעלמים: חלקי מחשבות, שברי משפטים. הם שלמים כי הצורה הקטועה שלהם היא הנאמנה ביותר למציאות. שבר של משהו שנכנס לרגע אל הראש או אל חלל הדיבור, מגלה דבר מה ששוכן למטה ואז יוצא כלעומת שבא. בגללם מתפרק הסיפור מפעם לפעם, נשמט לרגע מידיו של המחבר והולך לדרך אחרת, לפעמים שקטה ולפעמים מצחיקה ולפעמים קורעת לב. לפעמים חוזר הסיפור אל הנתיב הראשי ולפעמים מתפוגגת לו הדרך האחרת הזאת לפני שאפשר בכלל להגיע אל סופה, אם יש לה כזה. וחשוב שיש פה סיפורים רבים כל כך: כך אפשר לקוות, אולי לשווא, שתמיד יכול מישהו להינצל, לצאת מזה בחיים.
המאמר התפרסם לראשונה בעתון "העיר" ב- 7 באפריל 2006.
ברשת מ-12/04/06
ברושים, דיוקן כפול ברחביה, 2001, שמן על בד מודבק על עץ (פרט) / ישראל הרשברג
אבל אני, אני סיימתי. עכשיו ממש סיימתי. הנה, אני מסתלק מהסיפור הזה. אני רוחץ את ידי ממנו. אני רוחץ את ידי אף שאי-אפשר. אף שאסור. הרי הכול כאן נעשה בכוונה. אולי לא בחוכמה, נכון, אבל בהחלט בכוונה.
>>>
הוא ישכב על גבו במיטתם, שהיא המיטה שלהם, והיא תיטול את העט העבה שינוח על השולחן הסמוך למיטה, והיא תגיד לו, תתהפך. ואז ישכב על בטנו במיטתם, במיטה שלהם, והיא תכתוב על גבו, בעט העבה, שייך לאריאלה. מוטי זה הינו אישי ואינו ניתן להעברה.
>>>
הספר הזה חמור במבנהו. חמור ופשוט. פירמידה סימטרית מאוד שראשה עננים ובסיסה גיאומטריה אוקלידית. ובכל זאת הוא ספר, לא קונצרט וכדומה אמנויות ביצוע, ואין לי אפשרות לשבת באולם ולהעיר בזמן החזרות. ואין שום חציצה בין הקהל והבמה.
>>>
בחתך הוא מותחן ארוטי עוצר נשימה, המסופר בקולה האירוני של אישה משכילה, פיקחית וחדורת מודעות עצמית שחיה לבדה בניו-יורק. היא מורה לכתיבה ובלשנית שחוקרת את השפה על כל סטיותיה. רצח מבעית שמתרחש בשכונת מגוריה מוצא אותה לגמרי לא מוכנה לסכנות האורבות לה.
>>>
"תהליך-היצירה מעולם לא היה זהה בעיניי עם עבודה פיסית, אלא צימצומה עד למינימום, עד כדי ביטולה המוחלט". דוד אבידן מתוך המבוא ל"הפסיכיאטור האלקטרוני שלי".
>>>
בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של
>>>
