בית

בבל , , 15/12/2018

                           

 

אריק גלסנר מספיק קוראים להחזיק את המפעל

שנתחיל מהסוף? "הרוצחים", ספר הפרוזה השלישי של דרור בורשטיין (יליד 1970), הופך את מחברו, לפי שעה, לסופר המעניין ביותר בישראל בדור שאחרי אורלי קסטל בלום. זו אמירה מלאת פאתוס, אבל לפעמים אין מנוס מלהיות מלא פאתוס, להסתכן בפאתטיות. הספרות שכותב בורשטיין מסתכנת, במודע, בכך שתהפוך ל"ספרות לסופרים". כדי ליהנות מיצירתו יש צורך בידע ספרותי מוקדם שבורשטיין דורש – באומץ – מקוראיו. לכן, למרות איכותה של הפרוזה שלו, כדאי לציין כבר עכשיו כי ייתכן שלא תצליח לפרוץ אל קהל רחב כפי שמגיע לה.

"הרוצחים" אינו מתקדם באופן כרונולוגי-ליניארי, ועובר זמן מה עד שמבינים את "עלילתו" המרכזית (אפשר היה להקל כאן מעט יותר על הקוראים). שניים מגיבוריו הראשיים, שאול רובינזון ונחמן לורי, הם אנשי ספרות. לורי הוא משורר מצליח יחסית, ורובינזון סופר ומבקר כושל. הרומן נע לפנים ולאחור על פני חייהם וחיי דור הוריהם במשך עשרות שנים, אולם מתמקד, באינסוף גרסאות, חלקן סותרות, באירועי יום אחד הרה גורל ביוני 95'. באותו יום ביוני, משדל לורי את רובינזון לשדוד את ספרייתו של אביו של לורי, שרגא לוין, שרובינזון הוא בן ביתו כי הוא כותב את זיכרונותיו. לוין האב היה משורר מבריק, ידידו של אבידן, שהחליט לפרוש מהשירה. "אל תכתוב!" הוא מצווה על רובינזון. "כי אם את הספרים האלה, ששנינו יודעים כי הם אבני החושן של הספרות העברית, אם הספרים האלה נעלמים, אין מקום גם לספר שלך (...) אין מספיק קוראים כדי להחזיק את המפעל הזה, עודף תפוקה ומיעוט צרכנים" (עמ' 80). כדי לפתות את רובינזון לשדוד את החנות, מפרט לורי באוזניו את הספרים הנדירים שאביו מחזיק שם (ביניהם "סנוורים", הרומן הגנוז של ס' יזהר, שנדפס, על פי האגדה המפוברקת ברומן, בחמישה עותקים בלבד). אבל האינטרס האמיתי שלו בשוד, שאותו הוא אינו חושף בפני רובינזון, הוא להשיג את העותק האחרון מספר שיריו הגנוז של אביו, "העיר", ולהשמיד אותו.

למה הרומן טוב כל כך? בניגוד לרושם שאולי נוצר מהסיכום הלא-ממצה הזה, "הרוצחים" הוא הספר הישראלי המצחיק ביותר שקראתי זה שנים. ומדובר בצחוק בלתי נשלט, בקול רם, לעיתים כזה שדורש את אחיזת הבטן הרוטטת. צחוק שרוצים לחלוק מיד עם אנשים נוספים. את ההומור אפשר להדגים באמצעות שאול רובינזון. רובינזון זה, המיואש מהקריירה הספרותית הכושלת שלו, בודה את מותו ושולח מודעות אבל לעיתונאים, בתקווה שכמשורר מת הוא יזכה סוף סוף להכרה. כשהוא נוכח כי העיתונים מקבלים את עובדת "מותו" באדישות, הוא מגיע למסקנה כי אין עתיד לשירה בשפה העברית ("הספרות העברית יש לה מחלה אחת, שהיא ספרות בלשון שמבינים רק אנשים ספורים, בגודל של עיירה אמריקנית או סובחוז רוסי בינוני, אבל יש לה אספירציות") ומחליט לתרגם את מיטב השירה העברית של המאה ה-20 לאנגלית. בזה אחר זה דוחים אותו המו"לים הלונדוניים ("ביאליק שלך באנגלית זו שירה של סטודנט מוכשר למדי לתיאולוגיה, יורי זבי גרינברג שלך באנגלית זהו משורר נפוח מן המעמד הנמוך באיסט אנד (...) אייבידן שלך באנגלית זה לא יותר מחרזן בן-עשירים, fearfully megalomaniac מחוג לספרות באוקספורד" – עמ' 398). אבל זה לא נגמר כאן: רובינזון המיואש פונה לתרגם את השירה העברית הקלאסית מן האנגלית בחזרה לעברית, ולתדהמתו עורכי הוצאות הספרים, שאינם מזהים את המקור, מסכימים להוציא את תרגומיו לאור כספר של משורר מקורי.

מרכיב מרכזי בהומור הפראי של בורשטיין הוא היכולת המדהימה שלו לחקות סופרים קלאסיים. על מי הוא לא עושה פסטיש (פרודיה קלילה)? רשימה חלקית: קפקא, אלתרמן, עגנון, גנסין, תומס ברנהרד, ויזלטיר, א"ב יהושע, וכמובן יעקב שבתאי. חלק מהחיקויים הללו נעשים בלי אזהרה מראש, כחלק מרצף הטקסט, ומזמינים את הקורא למשחקיות מענגת של "ניחוש" המקור; חלק אחר מהחיקויים נעשים במוצהר, ומובילים את הקורא לתמה מרכזית ברומן – שכבר חורגת מעבר להומור – והיא האפשרות למקוריות בזמן הזה, "כשכבר הכל נכתב" (עמ' 68). רובינזון, למשל, הוא סופר "חסר אישיות", שאינו מסוגל לכתיבה מקורית: "רומנים של עגנון אני יכול לכתוב לך, שירים של אלתרמן (...) אם זה ייוודע לשלטונות יאשפזו אותי" (עמ' 85).

שאלת הגניבה הספרותית מתפתחת אצל בורשטיין לדיון כללי יותר בשאלת משמעות הכתיבה, ובפרט הכתיבה בעברית. כדי לדבר על משמעות הכתיבה, בורשטיין מנגיד אותה עם עולם המשפט ועריכת הדין. אמו של לורי, לאה, היא עורכת דין מצליחה מאוד. לאה מתנה את תמיכתה הכספית בלורי בכך שילמד עריכת דין ויזנח את השירה.

לאורך הרומן שוזר בורשטיין תובנות על השונה (ובמפתיע: הדומה) בין עולם המשפט לעולם הספרות: החל מהמחשבה (האפלטונית) שעולם הספרות משלהב יצרים ורגשות מיותרים בעוד שעולם המשפט הצונן מייצג את הסדר החברתי, ולא-כלה בדמיון הלא-מחמיא בין תאוות הכבוד והעושר שמניעה הן את הסופרים והן את עורכי הדין. האנלוגיה המקיפה הזאת מאולצת מעט בתחילה, אבל עם התמשכות הקריאה ברומן, היא הולכת ומעמיקה ומעוררת למחשבה. לאור האנלוגיה: התעקשותם של גיבוריו של בורשטיין על הכתיבה והכתיבה בעברית נתפסת, ראשית כל על ידם, כאבסורדית ומייאשת, אבל גם מרגשת, ומעניקה לרומן רובד רגשי משמעותי.

כשחושבים על זה, מכל גיבורי התרבות הראשיים שבורשטיין מעלה כאן באוב (שבתאי, גנסין, תומס ברנהרד), יצירתו מזכירה יותר מכל, בשפיעה המתרוננת שלה, דווקא את עגנון. ואת עגנון לטוב ולרע: כי גם השדיפוּת המסוימת של הדמויות, שדיפות שמתבלטת במיוחד כשמשווים בין הנפח המוגבל של הדמויות לעומת הטכניקה המזהירה של הכתיבה, מזכירה את עגנון.
שנחזור להתחלה? ספרו של בורשטיין הוא אחד ההישגים הוודאיים הבודדים של הספרות הישראלית הצעירה של ילידי שנות השבעים, שבשעה זו אפשר למנות אותם בקלות על אצבע יד אחת.

המאמר התפרסם ב- 21.4.2006, במדור הספרות של מעריב 

ברשת מ-25/04/06
harotzhim1.jpg

לילך נתנאל המצב העברי

צבי הוא דוקטור להיסטוריה של ארץ ישראל, שמנסה ללכוד את המעשה הציוני באמצעות הלשון העברית. מינה, סטודנטית לשעבר, היא בת זוגו שכמהה לתינוק אך לא נענית. >>>

ברנאר-אנרי לוי מי הרג את דניאל פרל?

דניאל פרל, כתב הוול סטריט ג'ורנל, נרצח באכזריות ב- 31 בינואר 2002 לאחר שנחטף שמונה ימים קודם לכן על ידי קבוצת "מטורפי אל" בקראצ'י. ברנאר-אנרי לוי, האינטלקטואל הצרפתי-יהודי הנודע חקר את הפרשה תוך שהוא צועד בעקססבותיהם של פרל ושל רוצחו, עומר שייח'. >>>

מיקי קרצמן יגאל עמיר

רועי קופר רועי קופר-ללא כותרת 1

רועי קופר מתוך התערוכה "לפני שבוע, ביום שני, אתמול" תערוכה בנושא אלימות נגד נשים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית