בספרו הקודם, "ערים תאומות" (בבל 2004), מגולל דרור בורשטיין את הסיפור הבא: "העיוור שחצב מנהרה והצליח כמעט לשסף את גרונה של ה'מונה ליזה' לאורכה בסכין יפני הסביר אחר כך לתיירים היפנים, בשפתם, כי הצליח להתגנב אליה מן הזווית שממנה אין היא יכולה להביט". מן הזווית הזו מתגנב אל הלב גם הרומן החדש של בורשטיין, "הרוצחים". בעיני, זהו הרומן הריאליסטי הגדול ביותר שנכתב בעברית. לא פחות. מהעמוד הראשון ועד לאחרון, 650 עמודים שמעוררים קריאת התפעלות ומספקים חוויית קריאה שלא נתקלתי בה בשום ספר אחר.

במרכזו של הרומן עומדות שתי דמויות: שאול רובינזון, מבקר ספרים וסופר מתוסכל; וידידו, נחמן לורי, בנו של המשורר שרגא לוין. האחרון מעביר לבנו עותק של קובץ שירים חדש אותו כתב, "העיר", ונחמן לורי לא עומד בפיתוי ומתחיל להעתיק את השירים בכתב ידו כשהשינוי היחיד שהוא עושה הוא להחליף את שם הקובץ ל"גיאוגרפיה". בדרך זו, מאמין הבן, יוכל להפוך למשורר מפורסם, רק שלפני שיגשים את חלומו עליו לגנוב את העותק המקורי ולחכות למות אביו. לצורך מימוש המזימה, הוא פונה לרובינזון לאחר הלווייתו של דוד אבידן (ב_1995, השנה בה נרצח יצחק רבין, שגם הוא מוזכר ברומן), ומזמין אותו לארוחת חומוס במסעדת "עבּאס" הירושלמית שבמהלכה הוא מציע לרובינזון להיכנס לספריית אביו המשורר ולגנוב משם את קובץ השירים המקורי. זוהי כל העלילה.

כמו בעלייה לכל מתקן שעשועים מוצלח וממכר, יש להתחיל דווקא באזהרה: "הרוצחים" הוא ספר קשה לקריאה. גם לאחר סיומו, אני עדיין מתקשה להבין את כל הסיפור והסיבות לכך מגוונות. ראשית, בורשטיין מוליך ברומן עלילה מפוזרת ולא ליניארית. הזמנים מתערבבים זה בזה, המאוחר מוליך את המוקדם, והדמויות והמקומות נמזגים אלו באלו עד כדי חשש לכאוס מוחלט - אבל איכשהו הרומן מצליח לא ליפול לתהום. שנית, "הרוצחים" מרובה באפיזודות, שבעמודים הראשונים מצטיירות כשוליות, אך ככל שמתקדמת הקריאה מתחוורות כאלו שאוחזות בסיפור, לא להפך. וכשסיפור העלילה מסווה באינסוף פסקאות של אפיזודות "צדדיות", נדרשת קריאה סבלנית ומיומנת שתצליח להרכיב מהן תמונת עולם מקיפה. שלישית, "הרוצחים" נעדר מכל פסיכולוגיזם של הדמויות או המספר, בדומה לסיפור הקצר של המינגוויי הנושא אותו שם. הוא מתנהל כל כולו מבעד למבט חיצוני, בדומה לתסריט קולנועי. אנו, שהתרגלנו למסורת הרומנטית, עלולים לקוות למנה יפה של "הרהורי נפש", אשר תקל על הקריאה ותעניק פרספקטיבה לדמויות, אבל בורשטיין מחליט לוותר על המישור הפסיכולוגי באופן מודע, גם במחיר של פגיעה בהזדהות עמן.
כל הסיבות הללו עלולות היו להפוך את "הרוצחים" לפטפטת מילולית, ריקה ומיותרת, אבל זה לא קורה. אולי משום שהתמזל מזלו של הרומן להיכתב בידיו של אחד מהסופרים הווירטואוזיים ביותר שקמו לספרות העברית מאז יעקב שבתאי.

בורשטיין (36), שספר הביכורים שלו, "אבנר ברנר" ("בבל" 2003), הדהים את הקהילה הספרותית בדרך המיוחדת של כתיבתו, הספיק בשנים האחרונות לזכות בפרס ברנשטיין ובפרס ראש הממשלה, להיות מועמד לפרס ספיר בשנת 2004 ולהפוך לקול ספרותי בולט בארץ. ואם הרומן "אבנר ברנר" תואר על גב עטיפתו כ"פרוזה מוזיקלית", אין ספק ש"הרוצחים" הוא יצירה אופראית לכל דבר. יש בו מכל וכל: פרודיות על עולם הספרות (כתב העת "אֲזַי" כפרפרזה על "עכשיו"), על אנשי ספרות (ברומן מככבים, בין היתר, נתן זך, גבריאל מוקד, יהודה עמיחי, חנוך לוין ודוד אבידן), על חנויות הספרים ("כל הגרפומניה על סטנד מיוחד בצבע כסף") ועל מוספי הספרות וכתבי העט ("הוויכוח העונתי, חרוז או לא חרוז! אפשר להשתגע!"). יש בו חיקויים מושלמים של סגנונות כתיבה של משוררים אחרים (כמו ואריאציות על "שיר ערב" של אלתרמן), והערות סרקסטיות מטעם המחבר בנוגע לייסורי הכתיבה ("ומחבר הספר מתגבר, ובכוחותיו האחרונים..."). לכן, על אף שמדובר ברומן עב כרס רצוף קשיים בהבנת העלילה, הקריאה ב"הרוצחים" דומה לאורגיה ספרותית המונית שלא מותירה את הקורא מנומנם.

כאמור, האפיזודות הרבות שמקיפות את העלילה מהוות את הכוח החזק ביותר של הרומן. יש ברק וירטואוזי ביכולתן להחזיק את הקורא לאורך עמודים שלמים הודות לתשוקת הסיפר החזקה שלהן. בורשטיין מקיף את "הרוצחים" באינסוף מקטעים מלאי דמיון שמותירים את הקורא נדהם. כך, למשל, אנו מתוודעים לנסיונו הכושל של רובינזון להוציא לאור בבת אחת תשעה ספרים בתשע הוצאות שונות, מבצע לוגיסטי שמחייב אותו להסתיר מכל הוצאה את העובדה שהוא עומד להוציא ספרים בהוצאות המתחרות. במקום אחר מתאר בורשטיין ליל סדר למשוררים בשנת 1970, בהשתתפות אבידן, דליה רביקוביץ', נתן זך וגבריאל מוקד, שבשיאו מחקה אבידן את שלונסקי "עם פיאה עם צ'ופצ'יקים של רעמות בשני הצדדים". אלו רק שתי דוגמאות מתוך מלאי הסצינות ההזויות שברומן.

למרות ש"הרוצחים" מחייב קריאה בהפסקות, כי בלתי אפשרי לגמוע את כולו בבת אחת – קשה לא פחות לקרוא במקביל ספר אחר מלבדו. אולי משום שאין בנמצא הרבה יצירות מונומנטליות כאלה, שבנויות מאלפי קוביות מחשבה, רגש, הומור ודמיון. ואמנם יש הרבה יצירות ספרות שמעוררות קנאה במחבריהן - אותן יצירות שיש בהן את הכוח לעורר אותנו למחשבה – אבל במקרה של "הרוצחים" ברור מראש שהפנומנליות של בורשטיין נמצאת הרחק מהישג יד.

המאמר התפרסם לראשונה בגליון 182 של השבועון טיים אאוט תל אביב, 27 באפריל 2006

ברושים, דיוקן כפול ברחביה, 2001, שמן על בד מודבק על עץ / ישראל הרשברג

אסף שור עמרם

אתה צריך שמישהו יאהב אותך כדי שתוכל להיות מי שאתה.

ברומן אחר יכלו עמרם ואביחי להיות חברים. ברומן הזה הם מכסים את פניהם ויוצאים אל הלילה.
עמרם שבוי באהבתו לתקוה, בתו היחידה, המתאהבת בצעיר בן גילה. >>>

דוד אבידן ברזים ערופי שפתיים

מהדורה מחודשת לספרו הראשון של דוד אבידן, שראה אור ב- 1954. למהדורה המחודשת נוספו גרסאות מאוחרות יותר של השירים "חלום רע" ו"בעניין אהבתו האומללה של אלפרד פרופרוק" שהתפרסמו בקובץ "סיכום ביניים" (עכשיו, 1960). >>>

דרור בורשטיין בוא אלי פרפר נחמד

"בספר הקלאסי, החביב לכאורה הזה יש שירים תמימים, קצרים. ילדים אוהבים אותם. לאחרונה, כשהקראתי ממנו לבתי, חשתי צמרמורת. אחר כך הבנתי למה." דרור בורשטיין על פניה ברגשטיין. >>>

אתגר קרת סוסיקו

" סוסיקו" - סיפור קצר של אתגר קרת. >>>

גירסה להדפסה