לכאורה, אין שום דרך אמיתית לבחון את התהילות שקשרו כמה מבקרים לראשו של דרור בורשטיין וספרו החדש "הרוצחים‭."‬ כי מי שרוצה להגיב ברצינות, צריך לכאורה לקרוא במלואו את הרומן החדש, המתפרש על פני 652 עמודים באותיות קטנות וצפופות (ואפילו ללא פסקאות, בנוסח שקבע מזמן יעקב שבתאי ב"זכרון דברים" שלו‭,(‬ אלא שכל הבעיה היא שקריאה בספר עמוס העמודים והמילים האלה היא כמעט מעשה בלתי אנושי, כי עם כל חן הסגנון המריר, השנון והמבדח של בורשטיין, הרומן העבה שלו הוא טקסט מבולגן ברמה שלא תיאמן, מדובלל ובלתי אפשרי בעליל לקריאה רצופה. אז נכון שמבעד לכתוב עולה דמות של כותב אינטליגנטי ביותר, אוורירי, רווי הומור מפותח, מודע מאוד לעצמו, הלועג בטינה בלתי פוסקת למציאות הישראלית (זו כשלעצמה, אגב, עמדה מפוקפקת מבחינה רוחנית, כי מי שעיוור לנפלאותיה של המציאות הישראלית, גם של התרבות הישראלית, חושף פגם אינטלקטואלי מהותי אצל עצמו‭,(‬ אבל מה לעשות שהרומן שלו, כמכלול, הוא כישלון ודאי, וגם הפרטים לא תמיד מעוררים התפעלות. כך, למשל, מופיעות לאורך הספר כמה פעמים פארודיות על שירי משוררים. כעין דיגומים, כתיבה בנוסח. אבל מה לעשות שהשיר (שכתב דרור בורשטיין) בנוסח אלתרמן, למשל, הוא שיר גרוע למדי, וגם הכתיבה בנוסח זביגנייב הרברט לא ממש מפילה מהכיסא, ולהבדיל, עד כמה אפשר להתפעל מן הלעג החביב שמרעיף בורשטיין על ז'ורנל הנשים: "שלוש תנוחות שיענגו את בעלך שלום לירכיים בחצי שעה ביום, הנדס לך פין נוקשה יותר בחמש דקות ליום בחברת מגבת קטנה ושמן תינוקות" - כלומר, זה מצחיק, כמובן, אבל עד כמה? אריק גלסנר החריף והטוב השתולל מצחוק, על פי עדותו, מכמה קטעים בספר הזה. אני רק חייכתי קלות. ועד כמה שווה הסרקזם של בורשטיין כלפי "הרמטכ"ל המת שאול ברנע שנהרג בהסתערות בעת מילוי תפקידו והועלה אחר מותו לדרגת רב-רב אלוף, שני איקסים ושני פלאפלים על כל כתף וכומתת זהב‭?"‬ אה, קודם אכן תהה המספר איך מעלים בדרגה אחרי מותו רב-אלוף? אז הנה: "רב-רב-אלוף‭."‬ קצת נחות, הייתי אומר. וכמה שווה החוכמה הזאת של לתאר לנו מחדש את טבח כפר קאסם, כדי שנתמלא בחילה עצמית גדולה יותר כלפי עצמנו?
   גיבורי הרומן הם משורר ומבקר ספרות, וממילא אנחנו זוכים כאן לאינספור תגובות ספרותיות, חלקן שגויות או משונות. מה פתאום להגדיר את "עשן" של אפלפלד, למשל, כפסגת הספרות?
   אז נכון שיש בדרור בורשטיין, לצד ההשכלה הרחבה, גם פראות מעוררת עניין (המתבטאת, למשל, במשפטים בנוסח: "הן אי אפשר, אני חייב להתקלח, לרחוץ בייחוד את האגן כדי שהיא תוכל למצוץ בלי רתיעה‭,("‬ אבל כל עוד הפראות והשכלול האישי, הניכרים אמנם בכל מילה שהוא כותב, לא יתועלו לסיפור בעל תחביר עלילתי בהיר, כל עוד בורשטיין לא יידע להכניס סדר בבלגן המדובלל שלו, אז יש לו סיכוי רק אצל מבקרים מסוג מסוים. בוודאי לא אצל הקוראים. ההימור שלי הוא שאין אף קורא אחד שיקרא את הפטפוט הסופר-אינטליגנטי הזה בהתנדבות.

המאמר התפרסם לראשונה במוסף "פרומו", מעריב, 28 באפריל 2006 

גירסה להדפסה