בית

בבל , , 13/11/2019

                           

 

בן ורד ואילנה ברנשטיין כל העולם ילדים (שיחה)

אילנה - זה לא סוד שאני ערכתי את כלבי קיץ. אי לכך לשיחה בינינו ישנם יתרונות וישנם חסרונות. מטבע הדברים אנחנו נתמקד ביתרונות. 
בחודש שעבר מלאו לך 28, קוראים רבים בפורום הקוראים המשפיעים התרשמו מן העובדה הזאת, ולא בכדי, לסופרים נקשרת לעתים קרובות הילה של ניסיון חיים, של ניסיון בכתיבה ולא בכל יום יוצאת לאור יצירה ספרותית בשלה כל כך, מנומקת היטב הן מבחינת סיפור המעשה והדמויות והן מבחינת השליטה בשפה.
מתי התחלת לכתוב, אם כבר עכשיו אתה מפרסם רומן?

בן - בגיל מאוחר יחסית.

אילנה - אבל אתה צעיר עדיין, כך סיכמנו

בן - כתבתי את הסיפור הראשון שלי בגיל 19 לתחרות הפרוזה והשירה של צה"ל ואפילו זכיתי בפרס הראשון ושמחתי נורא.
 
אילנה - איך שמעת על התחרות הזאת?

בן - היה שלט שפורסם על לוח מודעות, השופטים היו אילן שינפלד, רוני סומק ועדנה שבתאי. הסיפור התבסס על אירוע שקרה בבסיס צבאי. חיילת בחיל הקשר נעלה את עצמה בחדר השירותים עם נשקה האישי וסירבה לצאת. נשמעה ירייה, הדלת נפרצה והחיילת נמצאה מתה. הסיפור שלי מתבסס אמנם על אותו אירוע אבל הוא סיפור אחר לגמרי. הוא מתחיל במותה של חיילת שנהרגה מפליטת כדור ונע לאחור. כלומר הוא מתחיל במותה ומתגלגל לאחור עד לרגע מכונן בילדותה. 

אילנה - איך אתה מתייחס לסיפור הזה כיום?

בן - יש לי יחס אמביוולנטי כלפיו, מחד גיסא אני לא חושב שהוא סיפור טוב במיוחד, זה היה הסיפור הראשון שכתבתי אי פעם, והוא היה בוסרי ונוסחתי, מעין חוויה ראשונית בתחום הכתיבה, משחק ראשוני ובתולי עם העברית. מאידך גיסא, יש בו דבר מה שנותר רענן.

אילנה - למה למעשה התיישבת לכתוב סיפור?

בן - בחלק משירותי הצבאי, עבדתי ביחידה ממוחשבת ובלילות היינו כותבים אחד לשני, הרהורים, סיפורים, מחשבות. קראנו לזה לילה לא שקט. כלומר היה לנו מסמך ממוחשב שהיינו מעבירים בינינו. אני חושב שאז מצאתי את היופי והקסם הגדול של השפה העברית, בשעת לילה מאוחרת.

אילנה - אתה בטוח שזאת הייתה יחידה במודיעין ולא קבוצת כתיבה?

בן - לא.

אילנה - איך המשכת משם?

בן - כשזכיתי, פגשתי בחורה בשם נעמה הילל שזכתה בפרס בתחום השירה ודיברתי איתה ועם עוד אנשים שזכו לציונים לשבח וגיליתי שיש לי נושאי שיחה רבים עם אנשים שהמילה העברית הכתובה מושכת אותם. ומשם התגלגלתי לאתר אינטרנט שנקרא 'במה חדשה', שהיה מצומצם מאוד לפני שבע שנים, ושם פגשתי קבוצה של אנשים שמאוחר יותר נקראו דג אנונימי, ביניהם תומר ליכטש, גלעד מעין, נטע מעין. בירושלים פגשתי את שרון כץ, הילית קראוזה, ליאת רכטשפר, ענת דנצינגר. היינו נפגשים ומדברים ספרות ושירה, ליווינו זה את זה במשך תקופה ארוכה.

אילנה - נכנסתי לפני כמה ימים לאתר של דג אנונימי כדי לקרוא מחדש לקראת פגישתנו את הסיפור שלך 'בערבות' שהתפרסם שם. זכרתי דמיון כלשהו לכלבי קיץ ורציתי להיזכר. דמיון שנמצא גם על פני השטח באווירה, בחומריות של הטקסט וגם במבנה העומק של הסיפור, בנוקשות של החינוך, בחרדות של הדמויות. הייתי מעזה ואומרת שהוא כמו תרכיז של כלבי קיץ.

בן – לחלוטין. בהסתכלות שלי על הנושאים האלה יש ממד מאוד אסתטי, כתבתי את בערבות מתוך געגוע, ומתוך משיכה אל האסתטיות שהייתה אז. ולמה אני מתכוון, על אף ההכרה שלנו כיום שהחינוך אז היה בעיקרו חינוך רע, יש משהו בחינוך הנוקשה הזה, באופן שבו הרביצו ידע ומוסר בילדים, כשהושיבו אותם בפינה כעונש, באופן שבו הלבישו את הילדים, כמו מבוגרים קטנים, באופן שבו דיברו והתייחסו אליהם. יש בכל אלה דבר מה נורא אבל גם שובה לב, אינני יכול להסביר זאת אחרת. ממש כמו אותם זאטוטים בריטים שהולכים לבית הספר לבושים חליפה ובעניבה, רשמיים מאוד. קפדניים. הילדים אז לא היו במרכז המשפחה, במרכז העולם כמו שהם היום. החינוך ההוא זה משהו שבאופן אישי לא חוויתי. אני אחד מאותם ילדים שמהווים את מרכז העולם של הוריהם, ילדים שזכו לקבל הכול, ילדים שבאופן יחסי פונקו פינוק שאחרים יכולים לראות בו פינוק יתר. כמובן שאני לא קורא לחזור לאותן שיטות לימוד מזעזעות. ההסתכלות שלי היא אחרת, מלאת אמפתיה כלפי הילדים וגם כלפי ההורים שפשוט לא ידעו אחרת, הם באמת אהבו ורצו את טובת הילד.

אילנה - סקרז'יסקו הנרייטה וכהינה, הדמויות המרכזיות בכלבי קיץ הן דמויות שבחיי היומיום אנחנו בקושי מבחינים בהן, דמויות שקופות, דמויות שהספרות אוהבת אבל החיים מקפחים. כך או כך הן לא דמויות שניתן לצפות להן ברומן של סופר צעיר. מה מקור המשיכה או מקור ההשראה לדמויות הללו, האם גם כאן המשיכה היא אסתטית?

בן - בין השאר, אבל אני אחטא לאמת אם התשובה תסתיים כאן. אני אתחיל במקורות ההשראה, כמעט שום דבר ממה שנכתב לא הומצא, אלה סיפורים ששמעתי מקרובי משפחה או מפי זרים, ויש גם סיפורים ששמעתי בחדשות, או ראיתי ברחוב. המציאות גדושה בסיפורים וכדברי האמרה השחוקה, היא עולה על כל דמיון.

אילנה - השאלה היא כמובן מה מתוך הגודש הזה אתה בוחר לראות ומה מתוכו אתה בורר לעצמך ובוחר לכתוב עליו.

בן - כאן אנחנו מגיעים לחלק השני של השאלה, וזה מוביל אותי לאחת התמות בספר, כל העולם ילדים, הכול משחק, ובמוקדם או במאוחר זה ייגמר בבכי. באמת ובתמים אני רואה את העולם הזה כמלא בילדים שגדלו אך עדיין מתנהלים כילדים בין הבנק לדואר לחדר השינה ולבית הקברות, עדיין משחקים את המשחק, משחק רציני מאוד אומנם, בוגר, 'של גדולים', אבל בסך הכול משחק שסופו שייגמר בבכי.
אני מאמין שהאנשים  בכל הדורות ומכל המינים הם תמיד אותם אנשים, הבשר הוא אותו בשר, הרגש הוא אותו רגש. השוני הוא בפילטרים שחמשת החושים מספקים לנו; בטעמים, בצבעים, בקולות, בריחות, בקרירות או בחום. זה מה שמשנה. זה כל הקסם. לגבי הממד הפסיכולוגי, ריתק אותי להיכנס לראש של ילדה בת 14 מצד אחד, לאישה באמצע חייה מן הצד השני ולראש של גבר ערירי מבוגר מצד שלישי, כשבעצם כל כך קל למצוא את המשותף בין השלושה.

אילנה - רבות נכתב על סוגי המיקוד ביצירה הספרותית, כלומר על נקודת התצפית. נקודת התצפית יכולה להחזיק את הקומפוזיציה של היצירה, במישור הלשוני, הפסיכולוגי ואפילו האידיאולוגי. למעשה זהו רומן של נקודות תצפית.

בן - אחת התשובות היא שכל העולם ילדים. ולכן המעבר מנקודת תצפית אחת לשנייה הוא לא כל כך דרמטי כמו שניתן לחשוב. ההתייחסות לזיכרונות מסוימים ולא לאחרים, הבחירות במבט מסוים ולא במבט אחר הם כולם כתוצאה מאיזו תחושת פליאה גדולה שהייתה לי לנוכח החיים שהתרכזו בישראל. זה עדיין מלווה אותי, אבל בתקופה שכתבתי את הספר, כלומר במהלך 2004-2005 זה היה חזק במיוחד.
ההשתאות מול אסופת האנשים שהתרכזו בישראל ובאופן ממוקד יותר ביישוב מסוים.

אילנה - האם 'אזור' ששמו אמנם אינו מוזכר בסיפור אך נוכחותו קיימת בכל עמוד הוא מקרה מבחן לצורך העניין?

בן - כן. אבל בסופו של דבר אני חושב שלסיפורים הללו יש מימד אוניברסלי; מלחמה, יחסי הורים ילדים, מאבק בין המינים. זה מרתק לראות איך אירועים היסטוריים גדולים, חובקי עולם מובילים לתוצרים אישיים, לסיפורים אנושיים פרטיים. 
בשלב כלשהו בספר סקרז'יסקו מנסה להסביר, דווקא בשפתו העילגת את תפיסת העולם שלו. למעשה הוא אומר שכולנו כאן, כלומר כל החיים במדינת ישראל, בין אם מדובר בעולה חדש, בצבר, ביהודי או בערבי, בחילוני או בדתי וכולי, כולנו תוצרים של מלחמה אחת גדולה. מלחמות, כמובן, יש הרבה אבל מלחמות עולם היו רק שתיים ומלחמת עולם שנייה הייתה רק אחת. ואם להוסיף נימה אישית משלי, אז עד כמה שלא ננבור ונחזור וננבור עד זרא במלחמת העולם השנייה, לעולם לא נוכל לעכל באופן סופי את המהומה הגדולה והבלתי נתפסת שהייתה שם. על ציר הזמן, המהומה הזאת קרתה רק אתמול ,שישים וקצת שנים, כלום, ואין מנוס מכך, זה היה הדבר הגדול והמזעזע ביותר שהאנושות הזאת ידעה אי פעם. בעיקר העם היהודי. שואות מתרחשות גם עכשיו כפי שאנחנו יודעים, וכיאה לבני אדם, לא למדנו כלום משום דבר וגם בעתיד לא נלמד כלום משום דבר, כי ככה אנחנו, מגוחכים ועלובים בהתנהלות שלנו במהלך ההיסטוריה, עדרים משולהבים וחסרי מוח. תראי, בסופו של דבר אילו הייתי סופר פלסטיני היום או סופר דרום אמריקני וודאי הייתי רואה את הדברים אחרת, אבל כך או כך, אני משוכנע שכמו עכשיו הייתי מסיר את הכובע ביראה אל מול תנועות היסטוריות כבירות והאופן שבו הן מעצבות אנשים ומשפיעות על מהלך החיים של אותם 'ילדים' המנסים להישאר איכשהו במשחק.

אילנה - אגב דבריך, אילו הייתי סופר פלסטיני או דרום אמריקני, מפעם לפעם מושמעת ביקורת על הדור הצעיר של סופרים ומשוררים שאין להם דבר עם הפוליטיקה. שאינם מעורבים ואינם משמיעים קול, שכל עיסוקם מתמצה בעולמם הצר. מה התייחסותך למעורבות פוליטית של אנשי רוח?

בן - ירצו יתערבו לא ירצו לא יתערבו.

אילנה - מה איתך, אתה חושב שלסופר יש תפקיד?

בן - לא. למה שלסופר יהיה תפקיד ולזבן, נניח, לא? במה עצומת זבנים נופלת מעצומת סופרים? ישנה הנחה כי מי שאולי יכול לספר סיפור נפלא, יכול גם לומר לנו יותר טוב מכל אחד אחר מה אסור ומה מותר, מה חשוב ומה פחות חשוב, מה רע ומה טוב. קשקוש מקושקש. הנה, 'תוף הפח' יצירת מופת בעלת ממד מוסרי חזק ביותר שנכתבה על ידי לא אחר מאשר חייל אס.אס. מה זה אומר? שכעת עלינו להסתכל על 'תוף הפח', רומן המהווה סמל לאטימותה של החברה באופן שונה? לא, אני לא חושב. העובדה שמחבר תוף הפח היה נאצי לא אומרת דבר. גם אילו גילינו שגינטר גראס היה מועך גולגולות של ילדים צוענים אגב עישון מקטרתו וגלגול שפמו, שום דבר לא היה משתנה. לכל היותר היינו אומרים, הנה, עוד הוכחה שאין דבר כזה מפלצת נאצית, הכול הוא פרי ידם של אנשים רגילים, גם הנפלא וגם הזוועה. לדעתי סופר טוב  צריך לספר סיפור טוב.          

אילנה - השאלה היא איזה סיפור הוא מספר, זה מחזיר אותי לשאלת הסיפור של כלבי קיץ, לשאלת התוכן שבתשתית הסיפור, כמו שהמורות לספרות אומרות. מה התוכן, מהי האמת של הסיפור, האידיאולוגיה שלו?  מה הסופר רוצה להגיד, מה המניע שלו לכתיבת הסיפור?

בן - ההתייחסות שלי גלובלית והיסטורית. ומבחינות רבות היא חוצה גבולות אתניים ותרבותיים. אם יש לי כוונה הרי שהיא להראות עד כמה ההבדלים שקיימים לכאורה בין אנשים אינם קיימים. זה הכול בראש שלנו. כשסקרז'יסקו שוכב בבית חולים ולצדו אותו ערבי נוצרי אין ביניהם כל הבדל. חבל רק שרואים את זה בעיקר במצבים כאלה.
אגב בתי חולים, שם באמת פוגשים את האחר, במקום שבו הגוף מקולקל וצריך לתקן אותו, שם הדמיון בין בני האדם וגורלם המשותף של חיים קצרי ימים ושבעי רוגז בעולם הזה, מתגלים באופן מוחלט.

אילנה - דיברנו קודם על מקורות ההשפעה או ההשראה לסיפורים ששאובים מתוך המציאות ומתוך המבט ההיסטורי, אני רוצה לדבר על מקורות השפעה ספרותיים, בהנחה שיש גם כאלה. איזה סופרים אהובים עליך?

בן - סופרים אהובים ישנם רבים אבל יש כמה שהייתי רוצה להידמות להם, להיות כמותם. אפילו חשבתי על זה פעם ובדמיון משולח רסן, ארגנתי לעצמי איזו שהיא הזיה של הספר המושלם. ובכן, הספר המושלם יכלול בתוכו את קסם העברית של אפלפלד יחד עם רגישותו המופלאה של יואל הופמן ב'קצכן', מתוך זה יקומו דמויות דיקנסיות, כאלה שהן חזקות ומוחלטות, אבסולוטיות במה שהן מייצגות, והכול יסופר בדרכו המיוחדת של נגיב מחפוז. כלומר שילוב של סיפורים אפיים, מיתולוגיים בקרב אנשים פשוטים המתאפיינים במעין נוכחות מקראית. למה הכוונה בנוכחות מקראית, לנוכחות כבדת משקל של דמות בעלת פוטנציאל להמציא דת משלה או להוליך אחריה עם שלם. ב'בני שכונתנו', ב'סמטה בקהיר', ואפילו ב'פטפוטים על הנילוס', יש גרעין של בן אדם שיש לו כוח, האנשים סביבו מתייחסים אליו ביראת כבוד, יש בו משהו מאוד שבטי שיוצר מעין סיפור מקראי. על כל זה הייתי מוסיף אבחנות צ'כוביות טרגיות שצובטות את הלב, את אהבת האדם של טולסטוי, את האמון המוחלט שיש לגורקי באדם, אשר על אף היותו חייה אכזרית ובהמית, רשע מרושע, גורקי עדיין משוכנע  שהאדם הוא טוב ביסודו. אני לא מאמין בזה, אבל אני אוהב לדעת שיש אנשים כאלה, שמאמינים בנו, בבני אדם. לכל זה הייתי מוסיף מעט טירוף של גוגול ובולגקוב, כי אי אפשר לעבור את החיים האלה בלי מעט טירוף. סביר להניח שמכול הסלט הזה לא יצא כלום. אבל אלה סופרים שבכל פעם שאני קורא אותם אני נפעם ומתרגש מאוד.
אני זוכר את הפעם הראשונה שקראתי את 'העור והכותונת' של אפלפלד. לא ידעתי שאפשר להשתמש ככה בשפה העברית, שעצם השימוש במילים מסוימות ובסדר מסוים, יכול ליצור מקצב שכולו יופי והוד.

אילנה - אילו יכולת לשלוט בפרשנות שהקוראים יתנו לכלבי קיץ איך היית רוצה שיבינו את הספר?

בן - לפני כמה ימים דיברתי עם אחד מהקוראים המשפיעים שקרא את הספר. התגובה שלו היא התגובה הטובה ביותר לדעתי שסופר יכול לקבל. הוא אמר לי "אני הבנתי כל מילה בספר שלך," והוא אמר את זה בהטעמה, כך שיכולתי להתענג על זה. לא נכנסנו לפרשנות ולא דיברנו מה בדיוק עשה לו את זה, אבל מה שהוא אמר לי עשה לי את היום. אינני חושב שישנה מחמאה טובה יותר עבורי מ"הבנתי כל מילה בספר שלך." הרי זה מה שרוצים כולם, לא ? להיות מובנים.
ובאותה נשימה, זה לא ממש משנה לי אם יובן מהספר שמלחמת העולם השנייה הובילה לזה שכולנו פה, שמלחמות דופקות ילדים. חשוב לי שאנשים ירגישו שהם מבינים את הספר, גם אם הם מבינים ממנו משהו שאני בכלל לא התכוונתי אליו. אבסורדי ככל שזה נשמע, מבחינתי הבין מה שהבין, זה טוב מספיק. אם הספר דיבר אליו וריגש אותו, די לי בזה. הדבר האחרון שאני רוצה זה להטיף במישרין ובגסות, להעביר מסרים, לשכנע. אני כמעט בטוח שהכוונות שלי ברורות, שהמסרים ברורים, מי שרוצה שיקרא ויתרשם.

אילנה - פורום הקוראים המשפיעים שקיבל את הספר בהתלהבות חלוק לגבי סופו. פה ושם נשמעים קולות מאוכזבים מהאופן שבו הסיפור מסתיים. הייתי שמחה אילו היית מדבר בכמה מילים על ההפיאנד שבסיכומו של דבר חותם את הסיפור.

בן - אני לא חושב שהסיפור מסתיים בהפי אנד, מבין שלוש הדמויות המרכזיות, רק דמות אחת משתנה לטובה, מתבגרת ומקבלת על עצמה שינוי, וזו הנרייטה. גם כהינה וגם סקרז'יסקו, במיוחד סקרז'יסקו, אינם משתנים. מאוחר להם בשביל להשתנות. זה יהיה נאיבי מצדי לחשוב שאפשר לשנות אנשים מבוגרים. זה קורה לעתים נדירות. רובם, כמו שתי הדמויות המבוגרות שבספר, יישארו כפי שהם עד ליום מותם ואפילו יורע מצבם, כמו נניח מצבו הגופני של סקארז'יסקו. כולם מזדקנים בסופו של דבר ורובינו לא לומדים וגדלים והופכים לאנשים טובים יותר.  


אילנה - הגענו לשלב הצהובון. לא נוכל לסיים את השיחה הזאת בלי שתספר לנו קצת על עצמך מחוץ לכלבי קיץ,
אתה מתמחה בימים אלה בעריכת דין, האם אתה מתעתד לעסוק בעריכת דין?

בן - לא יודע.

אילנה - במה זה תלוי, איך הגעת לתחום הזה, למה לא הלכת ללמוד ספרות או פילוסופיה לדוגמה?

בן - "כי ספרות זה לא מקצוע". זמן קצר לפני תחילת הלימודים הייתי אמור להתחיל ללמוד פסיכולוגיה וקולנוע שזה איכשהו בין ספרות למשפטים וכשהתקשרתי למשרד הרישום המזכירה אמרה לי שחסר לה בן אדם לסגור את ההרשמה למשפטים, שהיא צריכה למצוא סטודנט, "אני יודעת שאתה רשום כבר, אבל אם אתה רוצה אני יכולה להעביר אותך." אז אמרתי בסדר וזהו

אילנה - אתה מתחרט?

בן - בכלל לא

אילנה - מעניין מה היה קורה אילו למדת פסיכולוגיה וקולנוע, אולי לא היה לנו את כלבי קיץ?

בן - אין לי ספק שהיה.

אילנה - חיידק הכתיבה הזה היה ברור כבר אז?

בן - בואי נגיד שהוא קינן כבר בצורה חזקה.

אילנה - כדי להיות עורך דין או פסיכולוג ואפילו קולנוען הולכים לבית הספר ולומדים, כדי להיות סופר מה צריך ללמוד בעצם? חשבת שתהיה סופר, אז בימים ההם?

בן - לא העזתי לחשוב על זה, זאת יוהרה. אני גם לא קורא לעצמי עכשיו סופר.

אילנה - אתה קורא לעצמך עורך דין?

בן - גם לא. אבל גם כשאקבל את רישיון עריכת הדין ולא אעסוק במקצוע, אקדים לקרוא לעצמי עורך דין מאשר סופר. אם ישאלו, אני אגיד שאני עורך דין וגם כתבתי ספר.

אילנה - סופרים נמדדים בנפח היצירה שלהם? הרי יש סופרים של ספר אחד.

בן - אני לא יכול לשים את האצבע ולהגיד מה זה בדיוק. ודאי שלא מדובר בנפח כי אם באיכות היצירה. אבל אבל אף על פי כן אני עדיין לא יכול לשים את עצמי באותה קבוצה של אנשים שאני קורא להם סופרים. צ'כוב הוא סופר, סרוונטס סופר, אפלפלד, תומס מאן... לא מדובר במדד כלשהו שלפיו אני יכול להגיד שאחרי כך וכך ספרים או כך וכך מכירות אני אחשיב את עצמי לסופר. זוהי הרגשה אישית שלי שבה אני ארגיש מתי אני ראוי. אולי אני אשנה את דעתי, אף כי אני לא חושב כך. מה שכן אני כבר מרגיש בר מזל לומר שמה שכתבתי זה ספר ולא סיפור או חיבור. ספר. זה מספיק לי. למילים 'ספר' ו'סופר' יש משקל מאוד משמעותי עבורי.

אילנה - אז יש אפשרות שלא תעסוק בעריכת דין?

בן - בהחלט כן. איכות חיים בשבילי זה לשבת בבית, לכתוב ספרים ולגדל ילדים.

אילנה - בוא נחזור לתקופת הלימודים שלך. איך התייחסת לכתיבה שלך אז?

בן - כעשייה הכי משמעותית שיכולה להיות לי. אחרי שזכיתי בתחרות, התחלתי לכתוב באופן קבוע. זה היה תהליך שהלך והתחזק והתברר כדבר הכי חשוב שאני רוצה לעשות. למעשה במהלך הלימודים כבר ידעתי שאני רוצה לעסוק בכתיבה, זה התחוור לכדי ידיעה, ידעתי שעם סיום הלימודים אני לא אלך לעשות התמחות ולגשת לבחינות לשכה, אלא אני אשב לכתוב ספר. ידעתי שאם זה לא יקרה בתום הלימודים הסבירות שזה יקרה בהמשך תלך ותפחת. זאת הייתה ההרגשה שלי ובניתי אותה לאורך הלימודים שבמהלכם, אגב, התפרנסתי מכתיבה עיתונאית.

אילנה - ערכת את פי האתון, עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית?

בן - כן. הכתיבה והעריכה בעיתון עזרו לי לעבור את תקופת הלימודים והעניקו לי חיי סטודנט נפלאים. אפשר לומר שהלימודים היו משניים לעריכה בעיתון. בפועל, כמעט ולא נכנסתי לשיעורים, רק ניגשתי לבחינות בסוף שנה. ובסופו של דבר ניגשתי בלב שלם מאוד אבל גם חרד מאוד לכתיבה של הספר.

אילנה - לא כל ספר זוכה להיחשף לפני צאתו לאור בפני פורום של מאות קוראים שמקיימים רב שיח סביב הספר. איזו מין הרגשה זו?   

בן - זה כמו להקת חימום לפני ההופעה, לפני המיין פיצ'ר. זה כלי מדהים, הקוראים המשפיעים. 300 איש שאוהבים לקרוא, אוהבים ספרים, אוהבים לדבר ויש להם במה להגיב. אולי זה רק חלק קטן ממה שאפשר לעשות שם, אני רואה שם המון אנרגיות, המון התלהבות, הרבה אהבה ורצון וגם המון כנות ומה שנקרא 'עין טובה'. אולי זה יכול להיות יותר מאשר קבוצת מיקוד, או איזה שהוא מעגל שאמור ליצור בזז סביב ספר. זאת הזדמנות נהדרת לנהל דו שיח בין סופר לקורא. אם כי מצד שני, אני חושב שספרים על פי רוב, חכמים יותר מהסופרים שכותבים אותם. אז אולי אין טעם לדו שיח כזה. צריך לתת לספר לדבר.

ברשת מ-10/09/06
ilana-ben1.jpg

אילנה ברנשטיין ובן ורד

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית