בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

אופיר טוּשֶה-גַפלָה תמצית דחוסה זו

כל מחזה של שקספיר הוא סיבה למסיבה. מחזה של שקספיר שרואה אור בעברית לראשונה הוא סיבה כפולה למסיבה, וכזה שמתורגם בעברית המשגעת של מאיר ויזלטיר - פשוט חגיגה.
"סימבלין", שראה אור בסביבות השנים 1610_1609, נחשב לאחד מארבעת מחזותיו המאוחרים של שקספיר - לצד "פריקלס", "אגדת חורף" ו"הסערה" - המכונים "רומנסות". באופן מסקרן, הוא משובץ בין הטרגדיות במהדורת הפוליו משנת 1623. עם זאת, מה שמבדיל אותו מטרגדיות שקספיריות טיפוסיות הוא הסיום. בעוד ש"רומיאו ויוליה", "המלך ליר" ו"מקבת" מסתיימים בקטסטרופה איומה שלא מותירה מקום לתקווה, "סימבלין", כרומנסה, נחתם בפיוס רשמי בין הנפשות הפועלות ובסוף טוב לכל הדעות.
למעשה, במונחים בני זמנו של המחזאי, ניתן להגדיר את "סימבלין" כניסוי ספרותי מרתק וחדשני, שהרי יותר מכל הוא ממזג בקרבו לא מעט יסודות קומיים כמו גם אלמנטים טרגיים לכדי יצירה טרגיקומית בלתי נשכחת. המחזה נוטל את שמו מהמלך האגדי למחצה סימבלין (או קימבלין), ששלט בבריטניה בעת לידתו של ישו. הימים ימי בריטניה העתיקה, עת בה שלט הקיסר אוגוסטוס על האימפריה הרומית שהיתה מעצמת_על ששימשה לבריטים יריב ומודל לחיקוי כאחד. שתי הממלכות נאבקו על ריבונות ושליטה, והמחזה מתקיים בשתי זירות מקבילות: הזירה הפוליטית, המגוללת את סיפורו של סכסוך בין צמד הממלכות; והזירה האישית, העוקבת אחר קורותיה של משפחת המלוכה הבריטית. השילוב בין שתי הזירות, הפרטית והלאומית, מגיע לכדי שלמות מעוררת השראה בתמונת הסיום של המחזה, שבה קושר המחזאי בין כל מישורי העלילה והסתעפויותיה. באותה תמונה ממש, לכשמותרים כל הקשרים הסבוכים, קורא סימבלין בחוסר סבלנות מהול בלהט: "תמצית דחוסה זו מסתעפת לה לעושר של פרטים", והצדק עמו. "סימבלין" הוא אחד המחזות המורכבים ביותר של שקספיר מבחינה עלילתית.
תחת השפעתה של מלכתו האכזרית והשתלטנית, מסרב סימבלין מלך בריטניה לשלם את חובו לרומאים ומתנגד לנישואי בתו אימוגן לג'נטלמן טוב המידות פוסטומוס לאונטוס, אשר גדל בחצר המלך. למלכה, אשתו השנייה של סימבלין, יש בן משלה, קלוטן הטיפש, שאותו היא רוצה להשיא לאימוגן ובכך להפוך אותו ליורש המלך. לפני שנים רבות נחטפו שני בניו של סימבלין מחצר המלכות על ידי בלריוס, אציל שטפלו עליו אשמת בגידה על לא עוול בכפו ולכן הוגלה מהממלכה. אותו בלריוס ביקש לנקום במלך ולכן דאג לחטוף את שני הנסיכים הצעירים, ובמשך 20 שנה גידל אותם במערה בוויילס, מבלי שלשניים יהיה מושג שהמלך הוא אביהם האמיתי. כשפוסטומוס, בעלה של אימוגן, מגורש על ידי המלך, הוא מגיע לרומא, שם הוא מנהל שיחה מרתקת עם חבורת גברים על הצנעה הנשית וטוהר רעיותיהם, ומתפתה על ידי ג'קומו הערמומי להתערבות על נאמנותה של אימוגן. ג'קומו משוכנע שהוא יכול לפתותה בדרכיו הייחודיות ויוצא לבריטניה. זאת, אגב, רק נקודת המוצא של עלילת "סימבלין".
קצרה היריעה מלתאר לא רק את עושר הפרטים במחזה המסובך, אלא אף את אינספור המשמעויות המגולמות בו, אם מבחינה היסטורית (הרמיזות הברורות למלך ג'יימס הראשון שהביא שלום לממלכתו, בדיוק כמו סימבלין); אם מבחינת ההתייחסויות הרבות למיתולוגיה היוונית ול"מטמורפוזות" של אובידיוס (במיוחד התמונה המדהימה שבה נרדמת אימוגן לאחר שהיא קוראת בספרו של אובידיוס את סצינת האונס שמבצע טראוס בפילומלה, ורגע לאחר מכן מגיח ג'קומו מתוך תיבה בחדרה, ולמעשה, באקט החדירה לפרטיותה, מחלל את קדושתה ואת תומתה, ולו למראית עין); ואם במגוון המוטיבים החוזרים במחזה, כמו שאלת האבהות והקשרים המשפחתיים בין הדמויות, משחקי העמדות הפנים וההתחפשויות, החלומות כאקטים פוקחי עיניים ומאירי מציאות, ורעיון התחיה והלידה המחודשת שלא בכדי מזכיר לקורא את התקופה המתוארת במחזה. אין זה מקרה שבמקביל למועד לידתו הכרונולוגי של ישו, נתקל הקורא בתהליך הדרגתי של התחדשות, כמו במקרה של סימבלין, שממלך כנוע להבלי אשתו המרשעת הופך למלך חכם ורודף שלום. הדבר נכון גם לגבי זהותם האמיתית של בני המלך, הנחשפת בפני סימבלין בהפתעה גמורה. השניים בעצם נולדים מחדש ומחלצים מפיו של סימבלין את השאלה הרטורית החד_פעמית: "הו, מה אני עכשיו? יולדת שלישייה?".
ואם במשפטים חד_פעמיים עסקינן, המחזה משופע בהם עד להתפקע. אלו תובנות שקספיריות מעמיקות בנושאי אהבה, קנאה, יחסים, נאמנות, בוגדנות, אומץ לב, זיקנה, כוחניות, נשיות, מה לא. קריאה במחזה כמוה כצליחת נהר של חוכמה. בנסיונותיו הכושלים של ג'קומו להציג את פוסטומוס כגבר בוגדני, הוא אומר: "הזנות, כשהיא ניצבת מול שלמות כה מלוטשת, תגרום לחשק להקיא על ריק, לא להשביע את רעבונו". על הזונות האיטלקיות אומר ג'קומו שהן "מרעילות אפילו רעל". אימוגן מכנה את הזונה האיטלקית שכביכול פיתתה את בעלה האהוב, "בת של תכשירי איפור". על טבעם הנאצל של בני המלך אשר גידל בלריוס, אומר האחרון: "קשה לבלום ניצוץ שבא בירושה". ועוד דוגמה, גם היא מפיו של בלריוס, כשהוא משווה בין פשטות חייהם במערה לחייהם של אצילים בחצר המלך: "אדם עייף ינחר על אבנים, בטלן עצל קובל על טיב הפוך". לטעמי, הדימוי היפה ביותר במחזה מופיע כשפוסטומוס (שמשמעות שמו "לאחר המוות") מתפייט על המוות במשפט "מפלץ כעור זה, הנחבא בכוס משקה, בין שמיכות פוך, בחנופה, סוכניו רבים, ולא רק אנו, השולפים חרבו בקרב".
שפתו של ויזלטיר מתפייטת במקומות מסוימים, ובמקומות אחרים עדכנית ומפתיעה בביטוייה המוכרים ("אמות על המקום", "עזוב את זה. היא הזדיינה איתו"). היא מעניקה חוויית קריאה מענגת בשל בהירותה ולכידותה לכל אורך המחזה. היא צלולה ונקייה, ובהחלט נגישה לכל אדם המבקש להבין את הקסם השקספירי לעומק.
בנוסף לכך, מתלווים לספר מבוא כללי על שקספיר - האיש ויצירתו, ואחרית דבר בתור מסה המנתחת את "סימבלין", שניהם פרי עטו המלומד ומאיר העיניים של פרופ' אברהם עוז עבור אלה המבקשים להעמיק בהבנת החומר. חגיגה, כבר אמרתי?

הרשימה ראתה אור בשבועון Time Out תל אביב, גליון 202, 14 בספטמבר 2006 

ברשת מ-18/09/06
cymbelin.jpg

ויליאם שקספיר סימבלין

סימבלין, אחד המחזות המאוחרים שכתב שקספיר, לא תורגם עד כה לעברית. עתה ניתנת לקוראים הזדמנות ראשונה להתוודע ליצירה מפתיעה זו. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית