בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

רונן סוניס שקספיר בן דמותנו

"בימי אוגוסטוס קיסר רומי מלך באנגליה (אשר בריטניה קורא לה בימים ההם) מלך ושמו צִימְבֶּלִין.
"פעמיים לקח לו צימבלין אשה: ותהי אשתו השניה אשה רעה וחורשת-מזימות, ואם-חורגת קשת-לב היתה לאִימוֹגֶן, הבת אשר ילדה לצימבלין אשתו הראשונה.
"חרף שנאתה את אימוגן ביקשה המלכה כי תינשא אימוגן לבן אשר היה לה מבעלה הראשון, כי ככה קיוותה לתת את כתר בריטניה על ראש בנה קְלוֹטֶן, אחרי מות צימבלין; אולם את זממה זה הֵפֵרָה אימוגן עצמה, כי הקדימה ותינשא בלא הסכמת אביה ואף בלא ידיעתו"...

כך נפתח סיפור המחזה סימבלין של שקספיר בעיבודם של צ'רלס ומרי למב ובתרגומו של אהרן אמיר (מסיפורי שקספיר, הוצ' אלכסנדר מוזס, 1967). עד כה יכול היה הקורא העברי להתוודע לסימבלין כמעט אך ורק באמצעות העיבוד הזה, המיועד לילדים ובני נוער, שבו מכונה המלך בשם "צימבלין", ופּוֹסְתוּמוּס, בעלה של אימוגן, מכונה בשם "אַחֲרֵימוֹת". מעשה גדול עשה מאיר ויזלטיר בכך שהעניק לנו תרגום עברי מלא ראשון למחזה.


סימבלין, כמו מחזות אחרים של שקספיר, שואב ממקורות רבים ושוזר יחדיו כמה עלילות. העלילה הראשונה לקוחה כנראה מסיפור מתוך דקאמרון של בוקאצ'יו: פוסתומוס נמלט מזעמו של המלך סימבלין ומגיע לרומא, שם הוא מתערב עם מכרו החדש ג'קומו כי זה האחרון לא יצליח לפתות את אימוגן אשתו. ג'קומו השאפתן מפליג לאנגליה ומתקבל בחצר המלוכה, אך נוחל כישלון צורב. במקום להיכנע, מתגנב ג'קומו לחדרה של אימוגן בתוך ארגז, גונב ממנה צמיד שנתן לה פוסתומוס ומבחין בנמש שמעל שָׁדָהּ הימני. בשובו לרומא מציג ג'קומו לפני פוסתומוס את הצמיד ומספר לו על הנמש. פוסתומוס משתכנע שאימוגן בגדה בו.
העלילה השניה לקוחה מתוך הכרוניקות של המחבר האליזבתני רפאל הוֹלִינְסְהֶד: המצביא הרומאי לוקיוס תובע מסימבלין להעלות מס לרומא. המלכה התככנית וקלוטן בנה משכנעים את סימבלין שלא להיעתר לדרישותיו. המלחמה בין רומא לבריטניה בלתי נמנעת.
העלילה השלישית מזכירה את האגדה על שלגיה ושבעת הגמדים: אימוגן מגלה שבעלה חושב שהיא בגדה בו, מתחפשת לנער ובורחת אל מערה ביער. במערה היא פוגשת בבלריוס הקשיש ושני ילדיו (שאינם אלא שני אחיה שנחטפו בילדותם). השלושה מציעים לאימוגן מחסה בתמורה למעט עזרה בעבודות הבית. לרוע המזל שותה אימוגן שיקוי שרקחה אמה החורגת המרשעת ושוקעת בשינה דמויית מוות. בלריוס וילדיו סוברים שהיא מתה, סופדים לה ומכסים אותה בפרחים. כשאימוגן מתעוררת היא פוגשת במצביא לוקיוס ואנשיו, שבאו לכבוש את בריטניה. היא מצטרפת לשורותיהם.   


המחזה שייך לז'אנר הרומנסה המעורב, שהיה חביב על שקספיר באחרית ימיו, ומהווה מעין קטלוג בזעיר אנפין של התחבולות השקספיריות בתחומי הטרגדיה והקומדיה: נערה שמתחפשת לנער כמו בלילה השנים-עשר, מוות מדומה כמו ברומאו ויוליה, דברי נבואה חידתיים כמו במקבת ועוד כהנה וכהנה. שקספיר שילב את היסודות השונים האלה ובנה מהם מחזה לכיד וסוחף. התמונה האחרונה, שבה נקשרים כל הקצוות ונחשפים כל הסודות, היא אחד הסיומים המרגשים ביותר במחזותיו של שקספיר; אִם הטרגדיה מסתיימת במוות והקומדיה באיחודם של האוהבים, המחזה סימבלין מסתיים בשניהם – בשילוב מופלא של קתרזיס וצחוק רועם. עם זאת, באנגליה, מכורתו של שקספיר, קמו למחזה במרוצת השנים כמה מבקרים חריפים, כמו המחזאי ג'ורג' ברנרד שׁוֹ שהעז לשכתב את המערכה החמישית ברוחו, וגם כמה מעריצים נלהבים, שהמפורסם שבהם, המשורר לורד אלפרד טניסון, נקבר עם עותק שלו.

התרגום החדש למחזה סימבלין הוא תרגומו השביעי של ויזלטיר ממחזות שקספיר. מפעלו המרשים של ויזלטיר כמשורר-מתרגם ממשיך מסורת ארוכה וחשובה בתרגום העברי. אמנה כאן רק אחדים מן המשוררים העבריים שתרגמו ממחזות שקספיר: י.ל. גורדון, ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, רפאל אליעז, שמעון הלקין, ט. כרמי. השניים הראשונים תרגומו רק חלק קטן ממחזה, ואילו האחרים תרגמו מחזה אחד או יותר – כל אחד לפי סגנונו ובהתאם לרוח הזמן.

גישתו של ויזלטיר לתרגום אינה חדשה, אך אינה מוצגת בספר. כדי להתוודע אליה יש לחזור עשרים שנה לאחור, אל תרגומיו הראשונים של ויזלטיר ממחזותיו של שקספיר (מקבת, עם עובד, 1985; אנטוניוס וקליאופטרה, עם עובד, 1988). היום קשה למצוא את התרגומים האלה, שנעלמו ממדפי הקלאסיקה בחנויות הספרים החדשים. בשולי התרגומים כתב ויזלטיר בין היתר: "השתדלתי שלשון הנוסח העברי תהיה חיה, נוחה להגיה בפי השחקן ולקליטה באוזן, מעוגנת בעברית הישראלית ונקיה מסלסולים ארכאיים. אין פירוש הדבר שחתרתי לעברית מדוברת רגילה – נקודת המוצא האמיתית היא לשון השירה העברית של העשורים האחרונים". ועוד: "שקספיר דומה לנו במאפיין מרכזי ומכריע של לשונו – התנועה החופשית והמהירה להפליא, הלוך ושוב, בין רבדים רבים של הלשון, מן נשגב (או המקודש) עד לוולגארי. רק כך ניתן לקיים את אמינות הרגש ואת החיוניות העצומה של השיח השקספירי... המתרגם את שקספיר חייב לזכור שהוא עובד בראש ובראשונה בשביל השחקן, ועליו להוציא מתחת ידו טקסט שיהיה נוח להגייה, ובמידת האפשר – קליט בשמיעה הראשונה".


בניגוד לתרגומי מקבת ואנטוניוס וקליאופטרה, אין התרגום החדש מיועד להצגה, לפחות לא בשלב זה – כך מעיד ויזלטיר במאמר שהתפרסם מעל דפי מוסף זה ("שקספיר המזדקן מתבוננן בעירום הנשי", 14.4.2006). עובדה זאת אינה ניכרת בתרגום, הנקרא כאילו יושבים הקוראים בתוך הקהל בתיאטרון. זהו יתרונה הגדול של הגישה של ויזלטיר לתרגום: ההחלטה העקרונית להעמיד את השחקנים והקהל במרכז משמרת את האפקטיביות, המיידיות והבהירות של המחזה גם כאשר הוא מופיע כספר.


אותה חיוניות מושגת גם באופן שבו מתמודד ויזלטיר עם הפנטמטר היאמבי – המשקל שבו כתובים מחזותיו של שקספיר. קשה מאוד לדחוס את עושרו ומורכבותו של הטקסט השקספירי לתוך שורות עבריות שקולות בנות עשר או אחת-עשרה הברות, וזאת בעיקר משום שהעברית אינה עשירה כמו האנגלית במלים קצרות. שלונסקי הרחיב מעט את המשקל הזה בתרגומי שקספיר שלו, והוסיף לו שתי הברות. אלתרמן שמר על המשקל המקורי אך הוסיף שורות למחזה. ויזלטיר לעומתם בחר בפיתרון גמיש יותר: כל שורה זוכה לטיפול אישי, לפי תכונותיה הייחודיות. רוב השורות שקולות במשקל המקורי או בווריאציה קלה עליו, אבל ויזלטיר אינו נרתע מלהוסיף או להשמיט הברות כשהמשמעות תובעת זאת. התוצאה היא זרימה חופשית ובלתי מאולצת של הטקסט, המשמרת עם זאת לא מעט מן המוסיקה של המשקל המקורי. הפיתרון הזה אכן מזכיר את השירה העברית בת זמננו, ובייחוד את הסונטות השקספיריות המקוריות שכותב ויזלטיר.


הגמישות הזאת ניכרת פחות בלשונו של התרגום. השימוש הנרחב שעושה ויזלטיר בשפה המדוברת  מגמד את הפער בין הסגנונות של הדמויות השונות. בריון גס רוח כמו קלוטן יכול בהחלט לומר: "הבן-זונה המחורבן עוד מעז להיטפל אלי בגלל שקיללתי... כשאציל בא לו לקלל, הנוכחים לא אמורים להתערב לו בקללות... יאה לי להטיח עלבונות בנחותים ממני" ¬– אבל על כך הוא מקבל תשובה ניצחת מפיו של אציל נבון: "בהחלט, זה יאה לך ורק לך". נראה שבתרגומו של ויזלטיר דיבורים כאלה יאים לא רק לקלוטן. המלך סימבלין אומר: "יצור נתעב, עוף לי מהעיניים!" (במקור: "Though basest thing, avoid! hence, from my sight!"). הנסיכה אימוגן הענוגה אומרת גם היא: "עוף לי מהעיניים!" (במקור: "O, get thee from my sight"), ומוסיפה: "טוב, נעזוב שטויות" (במקור: "But this is foolery") או "נדבק אלי שוטה אחד" (במקור: "I am sprited with a fool"). פוסתומוס אומר: "כמו חזיר-בר גרמני חרמן נהם 'הו!' ותקע לה" (במקור: "Like a full-acorn'd boar, a German one, Cried 'O!' and mounted"); אפילו האל יופיטר אומר: "לא עסקכם צרות של בני-תמותה, אל תוטרדו בהן; הן ענייני" (במקור: "Be not with mortal accidents opprest; No care of yours it is; you know t' is ours"). שפתו של שקספיר מיטיבה לבטא את גסותו של קלוטן, זעמו של סימבלין, יאושו של פוסתומוס, התרגשותה של אימוגן והדרו של יופיטר; בתרגומו של ויזלטיר מדברים כל אלה בסגנון אחיד הרבה יותר. ייתכן שעל הבמה כל זה חשוב פחות, בזכות סגנונם האישי של השחקנים, אך הפעם הרי מדובר בספר המיועד לקריאה ולא בהצגה.


חשוב לציין שוויזלטיר אינו נמנע בשום אופן משפה ספרותית גבוהה – אחרי הכול, הובטחה לנו, כזכור, "תנועה חופשית ומהירה להפליא בין רבדים רבים של הלשון, מן הנשגב עד לוולגארי". אלא שהתנועה הזאת מהירה מדי לפעמים והתוצאה היא שעטנז מוזר, כמו למשל בדבריה הבאים של אימוגן: "אתה, פוסתומוס, שגרמת לי למרוד באבי המלך, לצפצף על חיזורים של נסיכים, עוד תיווכח שזה אינו חזון נפרץ".


אבל על פי רוב, ובייחוד בדיאלגים השנונים המפוזרים לאורך המחזה, הקול הוא קולו של שקספיר. כדוגמה אחת מני רבות אזכיר את הדיאלוג בין פוסתומוס לסוהר (מערכה חמישית, תמונה רביעית). הסוהר אומר שם על פוסתומוס: "אף פעם לא ראיתי מישהו שכל כך מת למות – כאילו התחתן עם עץ תליה והוליד גרדומים קטנים".
לסיום, חשוב לזכור שקביעתו של ויזלטיר, לפיה על התרגום להידמות לשירה העברית בת הזמן, אינה קביעה מקורית. היא מבוססת על סיסמתו הידועה של המשורר והמתרגם עזרא פאונד: "Make it new". אבל פאונד טבע את סיסמתו לפני שבעים שנה, בתוקפן של נסיבות שהשתנו מאז. המהפכה בעקבות פאונד בתרגום העברי התאחרה מאוד, אבל נחלה הצלחה גדולה: התרגום העברי, ובכלל זה גם תרגום הקלאסיקה, אינו נבדל כיום ברוב המקרים מן השירה המקורית – ואולי יש בכך משהו בעייתי. השימוש בשפה מדוברת ובמשקל חופשי-למחצה היה פעם חדשני ומשחרר. ניכר בו מרד במכובדות המעיקה של הקלאסיקה מצד אחד, ובחוסר הבהירות והסימטריה המוגזמת של תרגומי הדור הקודם, מצד שני. בתקופתנו, כשהתרגום דומה כל כך לשירה העברית המקורית, הקוראים שוב אינם יכולים להבחין בקלות בסגנונו המיוחד של שקספיר, שהפך להיות בן דמותנו; משהו מן הפליאה שבהתמודדות עם יצירה מתקופה אחרת אובד בהכרח. חשוב מאוד לשאול במה שקספיר "דומה לנו", אבל חשוב לא פחות לשאול במה הוא נבדל מאיתנו.

התפרסם לראשונה בספרות מעריב 29.9.2006

ברשת מ-10/10/06

הרולד פינטר הננס

"רָאִיתִי אֶת הַנַּנָס בְאֲוִיר הַצִּלְצוּלִים,
בַּלַּילָה בִּשְׁעַת הַקָּרָה."
תירגם מאנגלית: תומר ליכטש >>>

הרולד פינטר זה פה

"מַה הָיָה הַצְּלִיל הַזֶּה?
אֲנִי פּוֹנֶה לְאָחוֹר, אֶל הַחֶדֶר הַנִּרְעָד."
תירגם מאנגלית: תומר ליכטש >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית