בית

בבל , , 27/6/2017

                           

 

צופית קרני גודל הריקנות

בפרקו השני של הספר מביא גיבור הרומן "דיאלוג בין פרה לסייחה" מתוך סיפורי החיות שהוא כותב: "קודם כל נבחן את הפרה הברטונית: במשך כל השנה היא חושבת רק על ליחוך, חוטמה הלח נרכן ומתרומם בקביעות מרשימה, ואפילו שמץ של דאגה לא מעכיר את המבט הפאתטי שבעיניה החומות-בהירות" (עמ' 11). הקטע מתייחס, באופן מובלע, לדיונו של ניטשה בפרק הראשון של ספרו "כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים" (הוצאת שוקן, 1968): "אנא, התבונן בעדר העובר לעיניך במראהו: אין הוא יודע בין תמולו ליומו, מקפץ הוא אנה ואנה, לוחך, נח, מעכל, וחוזר לקפץ, וכך מבוקר עד ערב ומדי יום ביומו, אסור בעבותות קצרים להנאה או העדר הנאה, דהיינו, אסור ביתד הרגע החולף ומשום כך לעולם איננו לא מדוכדך ולא מואס" (עמ' 16). אך ניטשה טועה, כך מבשר וולבק; אושרו של האדם אינו תלוי רק בשכחה: "אולם, למרבה הצער, במקרה הנ"ל, הפילוסוף נמצא טועה, ומסקנותיו , למרות היותן מבוססות על אינטואיציה נכונה ועמוקה יוכחו כלא תקפות", מאחר שתשוקתה של הפרה היא "להתמלא", ורק לאחר מכן תוכל לחזור לרגיעה ול"מדיטציה קשובה" (עמ' 12).

תשוקתה של הפרה "להתמלא" היא תשוקתו של גיבור הסיפור שנפרד מחברתו שנתיים קודם לכן, תשוקה המודגשת ומתחדדת באמצעות חברו לעבודה המצטרף אליו למסע האודיסאי לפרובינציות שאליו נשלח, למורת רוחו, כמדריך של תוכנת החברה שבה הוא עובד. בעוד הגיבור חסר השם של הסיפור הוא "חסר יופי וקסם אישי, נושא שהוא לעתים קרובות מקור להתקפי דיכאון" (עמ' 17), חברו לעבודה, טיסראן, הוא "כל כך מכוער שהמראה שלו מרתיע את הנשים" (עמ' 53). בעולמן של הדמויות ברומן, הליברליזם הכלכלי מרחיב את המאבק גם אל התחום המיני ומייצר התרוששות מוחלטת. הליברליזם הכלכלי מחד גיסא והליברליזם המיני מאידך גיסא הם שתי שיטות הממיינות, כל אחת לפי דרכה, את בני האדם לחזקים ולחלשים, תוך כדי גימוד דורסני ואיבוד התקווה לחלשים: "יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות" (עמ' 96). גיבור הרומן וחברו לעבודה שייכים למחנה של המנצחים בתחום הכלכלי, אך למ חנה של המובסים בתחום המיני. טיסראן, שנדחה פעמים רבות על ידי נשים ועודנו בתול, משכנע את הגיבור לצאת לבלות בחג המולד במועדון לילה, אך הכל מתנהל כצפוי וכל ניסיון שלו לחיזור נדחה בבוז. החיפוש אחר אהבה הוא חיפוש נואש, חסר תועלת, רצוף כישלונות וחסך מתמיד. אבל עם התפתחות העלילה, האהבה שהצטיירה כדחף בהמי של תאוות התפרקות והתמלאות נראית עתה אחרת: "התשוקה לאהבה עמוקה אצל האדם, היא מעמיקה שורשים עד לתהומות נפלאות מבינה והתרבות תאי הגרעין שלה מגיעה לחומר הלב עצמו" (עמ' 131). אהבה בהתגשמה - לא אהבה אלוהית, אלא אהבה ארצית גופנית - היא איפוא גאולה וישועה, שנמנעה מהגיבור ומחברו; הם לא זכו לחסד זה. כך רואה גיבור הרומן גם את המטופלים שפגש בבית המרפא שבו אושפז לאחר התמוטטותו הנפשית. מתברר לו "שכל האנשים הללו - גברים ונשים, לא היו בכלל מופרעים. פשוט חסרה להם אהבה. התנועות שלהם, שפת הגוף שלהם הסגירה צמא קורע לב למגע גופני וללטיפות, אבל, באופן טבעי, זה לא היה אפשרי, אז הם גנחו, הם צעקו, הם פצעו את עצמם בציפורניהם" (עמ' 144). כתיבתו האירונית של וולבק מתווה את גודל הריקנות ונמיכות הרוח שבתרבות ה מערבית. בעולם שהיחסים האנושיים נעשים בו בהדרגה בלתי אפשריים, הוא טוען, גם השפה הספרותית המתארת אותו צריכה להשתנות: "המחיקה ההדרגתית הזאת של יחסי אנוש בהחלט מציבה בעיות מסוימות בפני הרומן.... הצורה הרומנסקית לא נועדה לצייר את האדישות, גם לא את האין; צריך להמציא מבע שטוח יותר, תמציתי יותר וקודר יותר" (עמ' 42). לכן אין כל טעם מבחינתו בעיצוב דמויות ריאליסטיות, מרובות פנים וגוונים המובחנות זו מזו; להיפך, צריך לדלל ולפשט. ואמנם כל הדמויות, למעט גיבור הרומן וחברו למסע, אינן אלא צלליות דהויות, חסרות עומק או מורכבות.

המוטיב העיקרי של הסיפור הוא מסעו של הגיבור, שמתיימר לעטות גוון אודיסאי, והוא משמש לגיבור כעין "טיהור כללי". המסע נפתח בציטוט מתוך האיגרת של פאולוס המטיף לאהבת הזולת ונטישת תאוות הבשרים, ונמשך בשליחות שהוטלה על הגיבור למורת רוחו: "אני אהיה עסוק באודיסאה" (עמ' 37). בדומה לאודיסאוס, שאינו רוצה לצאת למלחמה בטרויה, גם גיבור הסיפור מתלונן על שליחותו: "הנסיעות האלה תמיד היו בעיני סיוט" (עמ' 19). אך מאחר שהתפטרות תהיה מעשה נמהר, הוא מחליט לנסוע: "המעבר הזה לפרובינציה ישנה לי את המחשבות; ללא ספק באופן שלילי, אבל הוא ישנה לי את המחשבות; לפחות יהיה שינוי בכיוון, תהיה טלטלה". ואכן, אותה טלטלה מסיימת את המסע ואת הרומן באופטימיות פסימית המגולמת בתובנה חדשה. ברומן השני של וולבק, "החלקיקים האלמנטריים", מאחדת התובנה את סופם של שני האחים למחצה לסוף אחד, שבו הגיבור מידרדר לשיגעון ונוסע לאזור שומם. וכמו ברומן השני, כך גם סופו של רומן ביכורים זה אינו חד-משמעי: "מזה שנים אני מתהלך לצד רוח רפאים שדומה לי, ושחיה בגן עדן תיאורטי, ביחסים הדוקים עם העולם. זמן רב האמנתי שנגזר עלי להצטרף אליה. זה נגמר (...) רושם ההיפרדות הוא מוחלט: החל מעכשיו אני שבוי בידי עצמי. האיחוד הנשגב לא יתרחש: מטרת החיים הוחמצה. השעה שתיים אחרי הצהריים" (עמ' 149).

ההכרה בשבי זה, על כל כישלונו, היא היא התובנה החדשה, תובנה שהנשגב הוא מעבר להשגתו וכי החל מעכשיו, כשבוי בתוך עצמו ונפרד מהעולם החיצוני, עליו להתמודד עמו מתוך עצמו. אין זה מימוש, אך יש בכך קבלה של ההכרח. סיום אודיסאי המוליד השלמה מתוך הבנה. לפיכך, הביקורת החברתית איננה עיקרו של הספר, גם אם כך נדמה ממבט ראשון. עוצמתו של הספר אמנם בשיקוף של המצב החברתי, אך שיקוף זה, מדויק ככל שהוא, אינו מעלה כל תובנה עמוקה על מהותו. יותר מזה, הסופר עצמו מייחס את התימות הביקורתיות שהוא מעלה לריאליסטים של סוף המאה ה-19 ובמיוחד למופסאן, אשר סבר שהעולם בנוי מחד גיסא על "שיטה שמבוססת על שליטה, כסף ופחד - שיטה גברית בעיקרה, שנקרא לה מארס", ומאידך גיסא על "שיטה נשית שמבוססת על פיתוי וסקס שנקרא לה ונוס" (עמ' 142). מופסאן חשב שאין שום דבר מעבר לכך, והדבר דירדר אותו לשיגעון אכזרי. על כן, הספר הוא רק הרחבה של תחום המאבק.

 

(הרשימה התפרסמה לראשונה במוסף הספרים של הארץ 15/05/2002)

נכתב ב-29/10/02
ברשת מ-29/10/06
extension.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית