בית

בבל , , 25/9/2017

                           

 

צבי אפרת הרטוריקן של המודרניות

"לקראת ארכיטקטורה" בעברית הוא עבודת מופת. באיכות הגבוהה והעדכנית של התרגום, בעריכה הקפדנית, בהערות הנדיבות המלוות את הטקסט ובאחרית הדבר המרתקת של העורך גלומה הבטחה: לקראת ארכיטקטורה בעברית. ארכיטקטורה בעברית - כתובה ומדוברת, מקורית ומתורגמת - היא תנאי לארכיטקטורה ישראלית. קביעה זו אינה מתערבת בקולות הקוראים למסע גיבושה של זהות מקומית (הרי זו, עלינו להודות למרות המבוכה והעלבון, מתגבשת מאליה ומזהה אותנו היטב), אלא מבהירה עמדה יסודית ורחבה הרבה יותר: ללא קריאה, ללא כתיבה, ללא דיון שוטף ומפותח לא מתקיימים התנאים הבסיסיים המאפשרים פרקטיקה ארכיטקטונית, כאן ובכל מקום אחר. ההיסטוריה של הארכיטקטורה המערבית כולה - הקלאסית, המודרנית והעכשווית -אינה אלא כרוניקה של יחסים, לעתים הרמוניים, לעתים משובשים (העדפה אישית שלי), תמיד מכוננים, תמיד עקרוניים, לע ולם לא אילוסטרטיוויים גרידא, בין מבני לשון לבין שפת בנייה. הארכיטקטורה נכתבת ומתכתבת. הארכיטקטים כותביםאת הקירות ובונים את הכתובות. הציבור מאכלס את הכתוב וקורא את הבנוי. ברקע יהדהד לנצח קולו של ויקטור הוגו: "הספר יהרוג את הבניין". הבנה כזאת, כך נדמה, מנחה את הארכיטקט שרון רוטברד, מייסדה ועורכה של סדרת "ארכיטקטורות" החדשה של הוצאת בבל. רוטברד מנקה את השולחן משייריה הדלים של הארכיטקטורה בעברית, ומכריז על התחלה חדשה. הוא מתחיל את סדרתו במובן מאליו, בתרגום "לקראת ארכיטקטורה" של לה קורבוזיה, שיצא לאור בראשונה ב-1923.

ספר זה, הראשון מבין כארבעים ספרים שפירסם לה קורבוזיה (כמספר הבניינים שבנה), הוא לא רק תמצית המחשבה המודרניסטית על ארכיטקטורה, לא רק תמצית המחשבה הארכיטקטונית על מודרניות ומודרניזציה, לא רק מודל סמכותי ומורכב של יחסים בין טקסט, דימוי ואובייקט ארכיטקטוני, אלא גם דוקומנט-מונומנט של הפרסונה הרב-פנית, רבת היכולות והשאיפות, הדילטנטית, של הארכיטקט.

יש לומר שמרבית התרגומים הקיימים של "לקראת ארכיטקטורה", במיוחד התרגום הנקרא ביותר לאנגלית בהוצאת John Rodker (ואחר כך בהוצאת Dover) אינם טובים. אין בהם כל מחקר או מבט פרשני, והם מסתפקים בחניטה קאנונית פשטנית. על רקע זה בולטות עוד יותר איכותה של המהדורה העברית וההנאה שהיא מספקת. רוטברד בונה סביב הטקסט הקורבוזיאני passe-partout שוליים אינפורמטיוויים, דידקטיים וביקורתיים החוסמים מראש ציפייה למפגש אנקדוטי (רווי הערצה או בוז) עם תורה מוכרת וחתומה, ומכתיבים קריאה פעילה של טקסטמרובה פתחים, טונים, שלוחות, אפרופריאציות, תרגילים רטוריים ומניפולציות חזותיות. הערת העורך הראשונה, המוצמדת למשפט הראשון בספר, מנמקת את בחירתו במונח ארכיטקטורה ששורשו יווני, ולא באדריכלות ששורשו שמי (כנראה אכדי). לדעת רוטברד, שני המונחים מבטאים עמדות מנוגדות בנוגע ליחסי יוצר ואובייקט בנוי. הוא מצדו מזדהה עם העמדה הארכי-טקטונית (ההירואית) ולא עם הארד-היכלית (המתרפסת). מעבר לכך, הוא סבור שלא ניתן לעקוף את המשקע המושגי שהמלה ארכיטקטורה צברה בתרבות המערבית. לא אפרט כאן יותר את הסבריו כדי לפתות את הקוראים לדיון זה בספר. אציין רק שכרגע נעשה בארץ שימוש מקביל, שווה ושרירותי לחלוטין בשני המונחים. כמדוור, אני מקבל הזמנות מ"הפקולטה לארכיטקטורה" ל"תערוכת אדריכלות", או לחלופין מ"אגודת האדריכלים" ל"סימפוזיון בארכיטקטורה". כעורך בכתב עת אני קורא טקסטים המחליקים מבלי משים בין המונחים. ככותב התרגלתי להשתמש בדרך כלל דווקא באדריכלות, ולאהוב את אפשרויות הסמכתה ("אדריכלותו"), הטייתה ("אדריכלינו"), או עיוותה ("אדריכליזם", מונח אירוני שהמציא בעבר רוטברד עצמו, המציין מודעות מקצועית עודפת, לעתים מגוחכת). כך או כך, רוטברד אינו מוכן לצפות מהצד בהתפתחות דפוסי דיבור וכתיבה מקומיים. הוא מבקש להכריע, מנמק את עמדתו ומעורר דיון עקרוני - כמובן, מההתחלה הסמנטית. כל הערותיו בהמשך (כ-150 במספר) מפגינות מודעות וכישרון גבוהים לתרגום במובנה הרחב ביותר של פעולת התקה טקסטואלית-קונטקסטואלית, ומסתמכות על קריאה דקדקנית של המקור הקורבוזיאני; על מחקר יסודי של הדמויות, החפצים והאירועים המאכלסים את הספר (בנוכחותם או בהעדרם); על ביאור מדויק ועברות חדשני של מושגי מפתח; על תיאור ענייני של הסביבה המקצועית, הדיסקורסיווית (ובהכרח גם הפוליטית) שבה פעל לה קורבוזיה ועל היכרות נרחבת עם השכבות הרבות של מחקר וכתיבה על לה קורבוזיה. בקצרה, מערך ההערות בפני עצמו הוא קורס עשיר ויעיל בארכיטקטורה המודרנית. פגם אחד בלבד מצאתי בו. הנה אני ממלא את כובע "המבקר": בפרק "התוכנית" מוזכר הארכיטקט אוגוסט פרה ( Perret), מחלוצי השימוש בבטון מזוין בבנייה למגורים ומדמויות האב שלה קורבוזיה הצעיר ניכס לעצמו. רוטברד מתארבקצרה את חשיבותו, את הביוגרפיה שלו ואת עבודותיו העיקריות ("על התפר שבין קלאסיציזם ומודרניזם"), ומוסיף שלה קורבוזיה הגיע לצרפת ב-1908 בעיקר בגלל פרה וניסיונות הבנייה שלו בבטון מזוין, עבד אצלו עד 1909, נעזר בו כשפתח משרד בפאריס ב-1916, וראה את עצמו כתלמידו. התיאור הזה מדויק, אבל חלקי ומחסיר מהקוראים את העיקר. פרה אמנם היה נדבך חשוב, הכרחי, בתהליך ההתפתחות של לה קורבוזיה, אך דווקא המרד בו, מרד שהיה ספוגבאינטימיות של רצח אב, הוא שעיצב את לה קורבוזיה של "לקראת ארכיטקטורה". שיאו של המשבר בין שני האישים בשנת 1923, שנת הוצאת הספר, כאשר לה קורבוזיה הציג יחד עם מודרניסטים אחרים את חידושיו ב"סלון הסתיו", ועורר עליו מיד את חמתה של הקהילה המקצועית הממוסדת. אוגוסט פרה, בראיון ל"פאריס ז'ורנאל", תקף אותו ישירות והצית את אחד הוויכוחים הפומביים הנוקבים והחשובים של הארכיטקטורה המודרנית: "הנפחנים האלה", אומר פרה, "הופכים ארובות לגדמים דוחים שאינם מרחיקים עודאת העשן. הם אפילו מעיזים להיפטר מקורניזים ובכך חושפים את חזית הבניין להתפוררות וניוון (...) הדחייה המוחלטת הזאת של כל עיקרון פונקציונלי מדהימה" והיא ניכרת במיוחד, מוסיף פרה, "בעבודתו של לה קורבוזיה עצמו אשרמייצג באופן מובהק, או לפחות טוען כך, את העיקרון של פונקציונליות". מוקד התקפתו של פרה בהמשך היה חלונות הסרט האופקיים של לה קורבוזיה, "הנראים מקוריים למדי מבחוץ", אך מותירים את מחצית החלל הפנימי חשוך. נקודה זו רגישה במיוחד בעבור לה קורבוזיה. הוא שולח תשובה חריפה ל"אל האולימפי החורץ את פסק דינו", מפרט את ההיגיון הטכני, הפונקציונלי והאידיאי של עבודתו, מפרסם איור סרקסטי של פרה הזקן הרוטן, ובונה בית על גדות אגם ז'נווה שבו הוא מותח לראשונה את חלון הסרט עד קצות החזית, והופךאותו לאמבלמה החזותית המרכזית של הארכיטקטורה המודרנית. ויכוח זה משך תגובות רבות מהקהילה המקצועית ומהציבור הרחב, וסימל את סופו הסופי של "המשטר הישן" בארכיטקטורה של תחילת המאה. ה"השמטה" שלו משולי "לקראת ארכיטקטורה" מפילה לרגע את מסך העריכה המדעית של הספר וחושפת את האמפתיה הגבוהה של המחבר השני למחבר הראשון.

אחרית הדבר של רוטברד היא מאמר סוחף, הסולל דרך מפתה לתלמידים חדשים של לה קורבוזיה ועוד יותר מכך לתלמידים ותיקים "המכירים" אותו. המאמר מכיל ניתוח מעולה של הטקסטואליות והסגנון של לה קורבוזיה; סקירה אפקטיווית והערכה חדה של הביקורות והדיונים התיאורטיים המלווים את עבודתו, החל במאמריו הפולמוסיים של מרצ'לו פיאצ'נטי בשנות העשרים ועד מחקריהם האקדמיים של ביאטריז קולומינה ושל מרק ויגלי בשנות התשעים (היה רצוי אולי להזכיר גם את עבודתו של סטניסלב פון מוס, הראשון בחוקרים, ומהמשובחים שבהם, שהתמקדו בלה קורבוזיה המחבר); ומעל לכל, פירוק מאלף גם של הדוגמטיזם הקורבוזיאני וגם של התפיסות השבלוניות השגורות עדיין של הקורפוס הארכיטקטוני המודרניסטי. רוטברד נמנע בספר הביכורים הזה מדיון ישיר בהשפעתו של לה קורבוזיה על הארכיטקטורה הישראלית, אך הוא מניח תשתית אינטלקטואלית לספרים שעכשיו כבר יכולים לצאת לאור (למשל, על עבודתם המוקדמת של אברהם יסקי או רם כרמי). "חדשנותו של לה קורבוזיה", כותב רוטברד, "אינה מתבטאת ברעיונות כמו ה'דו-מינו' (כי האמריקאים חשבו על זה קודם), בעקרונות כמו דחיית האורנמנט (כי לוס דחה אותו קודם), או בחיבה לממגורות מאמריקה (כי גרופיוס חיבב אותן קודם). מה שמייחד אותו מכולם היה הדחף הזה שהביאו לכתוב את 'לקראת ארכיטקטורה' ואת השאר, שגרם לו לרצות להמציא את הארכיטקטורה ואת העולם בכל פעם מחדש, להכתיב את הכללים. דחף זה הוא גם שהביא אותו לקחת על עצמו את התפקיד של הרטוריקן הארכיטקטוני של המודרניות, ולהמציא, באמצעות הרשת הצפופה הזאת של מניפסטים כתובים, בנויים ולא-בנויים, טיפוס חדש של ארכיטקט וטיפוס חדש של ארכיטקטורה. כפי שעולה מההבנות של השנים האחרונות,אולי נדרשו כל הזמן הזה וכל הביקורת הזאת כדי להבין שהמבנים של לה קורבוזיה הם חדשניים בגלל העובדה שלראשונה הארכיטקטורה לוקחת על עצמה לא רק להיות ולהיראות, אלא גם להראות ולדבר".

בראשונה, איפוא, ספרות הארכיטקטורה בעברית לוקחת על עצמה לא רק אחריות אקדמית חסרת תקדים, אלא גם את מלוא העונג של הטקסט. "בניינים נראים בעצמם וכופים את נוכחותם על הצופה בעוד שהכתוב דורש מהקורא נכונות ורצון טוב התלויים בציפיותיו, וציפיות יו תלויות בהרגליו וכולי". כך כתב פול ולרי במכתב ללה קורבוזיה.


 
   

(הרשימה התפרסמה לראשונה במוסף הספרים של "הארץ" ב-26/08/1998)
 
ברשת מ-29/10/06

ורנקולר

ורנקולר באדריכלות, על פי מילון פונטנה, הוא "שם תואר המתייחס לסגנון ילידי של בנייה, ברובו הגדול פרי יצירתם של בנאים חסרי השכלה מקצועית, שבכל זאת נחשב כבעל סגולות ייחודיות ובמידה מסוימת מקושר עם עבר מפואר. >>>

חירום

חירום

בין סוף 1947 לחודשים הראשונים של 1948 חדלה הקהילה הפלשתינית להתקיים כישות חברתית ופוליטית. >>>

גודל

תוכניות גדולות מעסיקות את התנועה הציונית מראשיתה. מחשבות על גודל זרות לה. >>>

 

תיאודור הרצל אלטנוילנד

יהודי וינאי צעיר ומשכיל, מואס בחייו ומצטרף לאציל גרמני למסע פרישות לאי בודד באוקינוס השקט. בדרכם מגלים את פלשתינה, כפי שנתגלתה להרצל בביקורו ב-1898: שוממה ופרובינציאלית. 20 שנה אח"כ, הם מגיחים מהאי, שבים לפלשתינה ומגלים לתדהמתם עולם חדש "אלטנוילנד". >>>

אדולף לוס דיבור לריק, למרות הכל

לוס היה לא רק אחד החלוצים של הארכיטקטורה המודרנית, אלא מבקרה של חברה, תרבות ותקופה. כתיבתו התפרשה על מגוון רחב של נושאים, מארכיטקטורה ואורבניזם ועד לאופנה ונימוסי שולחן. לראשונה בעברית, אוסף נרחב ומקיף של מאמריו של אדולף לוס משני ספריו. >>>

דרור בורשטיין טִיטַנְיוּם

שלג קל ירד על בִּילְבָּאוֹ. ישבנו שם מתחת למוזיאון גוגנהיים וחיכינו לפתיחה. כמה מטרים מאיתנו עמד האדריכל הנודע פרנק גֶרִי והתבונן בעיון במבנה המפואר שתכנן ושהקנה לו תהילת עולם. >>>

מוניו גיתאי-וינרויב מחשבות בהתקדמותן: הפרט

הדרך הנכונה והיחידה לחשוב על הפרט היא במסגרת תהליך התכנון והדימוי של בניין, במיוחד כשמדובר בבניין בן-זמננו. הפרט הוא ביטוי חיצוני, נראה לעין, של תהליך התכנון והדימוי, ולכן אין ערך רב ללמוד אותו בצורה מופשטת. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית