"רומן הביכורים של בן ורד מספר על מפגש בין זקן תמהוני לילדה חריגה. ורד השיג כאן שורה של הישגים, ובהחלט יש סיבה לחכות לספרו הבא."

ריבוי הכותרים הרואים אור בישראל עלול להביא לכך שספר ראוי יפוספס רק מפני שהוא  ספר ביכורים של סופר אלמוני. זהו אחד החששות הכבדים של מבקר ספרות. "כלבי קיץ", ספרו הראשון של סופר צעיר בשם בן ורד, הוא דוגמה לקלות שבה החשש הזה כמעט התגשם. ולא ש"כלבי קיץ" הוא ספר מופת. הוא די רחוק מזה. אבל בן ורד, יליד 1978, הוא יוצר צעיר שצריך לטפח: הוא ניחן בכישרון, ברצינות ובאומץ, והוא מסוג הספרים שאפשר לומר עליהם סוף סוף את הקלישאה: "אחרי בן ורד צריך להמשיך לעקוב".

"יולי ואוגוסט הם שני כלבי תקיפה גדולים. צווארם העבה אסור בשלשלאות ברזל, מחסום הפה מותך על האספלט, ריר לוהט. השלשלאות נמתחות מעלה אל השמש, וזה אוחז בהם ומשחרר אותם קמעה קמעה, עד שניתן חופש מלא. אין דין ואין דיין, משך שישים ושניים ימים עושים שמות בארץ ישראל וביושביה. יולי ואוגוסט". באופן הפיוטי-מיתי הזה נפתח הרומן, פתיחה שמקפלת בתוכה את אחת מסגולותיו המרכזיות: שפה מהודרת ו"גבוהה" אולם כזו שעוטפת מציאות קונקרטית וישראלית מאד, מציאות מאובקת ומיוזעת.

הרומן  מספר על מפגש בין שני אאוטסיידרים, שמתרחש תחת שמי הקיץ המסמאים בישראל של שנות התשעים. הנפגשים הם סְקַרְז'יסְקוֹ קַמְיַאנָה, תמהוני ערירי בן 68, החי במושב סמוך לחירייה, והנרייטה, נערה לבקנית וזועמת, בת המושב, שאמה מאושפזת בבית חולים לחולי נפש. לסקרז'יסקו יש שדה קוצים וחרולים שהמועצה המקומית מחייבת אותו לבער, והוא תולה מודעה בפתח חצרו: "נותן עבדה בחצר, בחור חזק חרוץ, שאות של עבדה כל יום בערב" (עמ' 11). הנרייטה מפענחת את המודעה המשובשת ומציעה את עצמה כפועלת. היא מעונינת בכסף, כי החליטה להפסיק ללמוד וליטול את גורלה בידיה.

הנוסח המשובש של הודעת סקרז'יסקו הוא טעימה מההישג הלשוני הנוסף של הרומן הזה. בצד השפה ההדורה של המספר החיצוני, שעוטפת יפה גם תופעות פרוזאיות ומכוערות (כך, למשל, מתוארת שומת הלא-חן של גוש דן, חירייה: "גְביר ההר הלך וגבה והוא נראה כמחזיק בבטנו הגדולה שלא להתפקע מצחוק, לועג לליצנים שמאכילים אותו ביד אחת ומנסים לסדר תסרוקתו ולמרק פניו בשנייה" – עמ' 69) - בצד ההישג הזה, ורד מצליח להעביר בצורה שובת לב את דיבורו העילג של סקרז'יסקו, לוחם לשעבר בצבא האדום שכבר נמצא בארץ חמישים שנה אבל העברית שבפיו עדיין רצוצה. "בית קברות מלאה אנשים עם בלי מחליף" (עמ' 58), כך, למשל, אומר לעצמו סקרז'יסקו כשהנרייטה מתמהמהת לבוא לעבודה. "חיים לא זורקת בפח שום דבר" (עמ' 146), הוא מסביר לנערה את זיכרונות המלחמה שרודפים אותו. 

לא פחות חשוב מההישגים הלשוניים עומד לזכותו של הרומן אופיו ההומניסטי. הנרייטה, הנערה הלבקנית – שאמה, הבֶּרבֶּרית יוצאת מרוקו (שקראה לבתה "הנרייטה" על שם שליחת הסוכנות החייכנית שהעלתה אותה ארצה) מפנטזת שהיא מלכה יהודייה קדמונית ומאושפזת במוסד - רוצה לברוח מהבית עם איתן, הנער שהיא מאוהבת בו. המפגש עם הזקן המכוער, שילדי המושב העניקו לו בלעג את הכינוי "מסכונת" ("הפרצוף הגס המונח בכבדות על גוף כה גדול נראה לילדי הרחוב כפני מסכונת קטנה ומכוערת"), מכונן ביניהם "ברית דפוקים" (עמ' 85), כפי שהנרייטה עצמה מזהה. והמפגש הזה אינו מעורר בה טינה, כמו שקורה לנו לעתים כשאנחנו נפגשים באנשים המשקפים את חולשותינו, אלא קרבה מהוססת. בהמשך, הנרייטה אף מנסה לטפל בפחדיו הלא רציונליים של "מסכונת" מהמטוסים הרבים שחולפים מעל המושב, ובדמיונות השווא שלו על ילד קטן שכביכול מלווה אותו - שתי פתולוגיות שסקרז'יסקו נושא עמו ממלחמת העולם השנייה. סקרז'יסקו מצדו מציע לנערה הכעוסה אוזן קשבת ואוהדת, ואינטליגנציה רגשית מפתיעה. הדרמה ברומן מתעצמת כאשר מתגלה כי יש קשר קונקרטי בין שני "הדפוקים.     

למעשה, שני ההישגים של הרומן – הלשוני וההומניסטי - קשורים ביניהם הדוקות. ההומניזם של "כלבי קיץ" הוא בעל כוח ומשמעות, ולא סתם התייפייפות ריקה מתוכן, משום שורד משלם תמורתו במטבע ספרותי קשה: הוא מצליח לפרוש לפרטיהם חיי שוליים ישראליים. ולא רק את חיי הנרייטה וסקרז'יסקו, אלא גם את חיי אמה של הנרייטה, ובהמשך הספר את חיי השוליים של נערים נמלטים באילת (שאליה מגיעים איתן והנרייטה). בפרפרזה על ז'אן פול סארטר, שקבע: "האקזיסטנציאליזם הוא ההומניזם" – כאן הריאליזם המפורט של ורד הוא ההומניזם, והוא  שמעניק לו תוקף וכוח.

אל מול העולם של אמו של איתן, מפיקת הטלוויזיה ("היא מארגנת מסיבות לטלוויזיה... אבל תדעי לך שכל המסיבות הנוצצות האלה נועדו רק לדבר אחד,להיכנס לטורי הרכילות" – עמ' 89), אל מול העולם הזה שאיתן מבקש לברוח ממנו, מצליח הרומן להעמיד עולם מלא, שדוחק דווקא  את עולם הטלוויזיה לשוליים.
והיכולת הזו של ורד להעמיד עולם מלא של אאוטסיידרים קשורה הדוקות להישגים הלשוניים, מפני שהשפה העשירה ויכולת ההתניידות בין משלבים לשוניים אקוויוולנטיות במנעד למלאות ולפירוט של העולם המתואר, כך שעור השפה נמתח הדוקות עור על בשר-הרומן הדשן ואינו מדובלל כעור זקנים, כפי שקורה כאשר משתמשים בשפה "גבוהה" ו"עשירה" על מנת לעטוף תוכן דל וזניח.  

עם זאת, הבעיה הבסיסית ברומן – שמפריעה לנו אפילו ביצירות המופת של ז'אנר "הריאליזם ההומניסטי", כגון אצל דיקנס, בלזק ודוסטויבסקי המוקדם, וקל וחומר בימינו – היא הסנטימנטליות הניצבת בשורשו, שנובעת אוטומטית מהצגתם של דחויים באור אוהד ואוהב. גם המבנה של הרומן חורק  מעט כשורד בוחר לעקוב משלב מסוים אחר הנרייטה וזונח את סקרז'יסקו. הערה נוספת, אם כי לא בהכרח "בעיה", היא שהרומן תובעני לקריאה ודחוס וייתכן שהיה אפשר לקרב אליו קוראים רבים יותר באמצעות אוורור וריווח שלו.
ובכל זאת, כאמור, אחרי בן ורד צריך להמשיך לעקוב.

התפרסם לראשונה במעריב, מדור ספרות וספרים, 1.12.2006

 
ברשת מ-04/12/06

גירסה להדפסה