בית

בבל , , 25/9/2017

                           

 

איתי ולדמן אפוקליפסה מחר

בשיר "No Surprises" של רדיוהד, מתוך אלבום המופת "OK Computer" (שחוגג השנה, מי היה מאמין, עשור), שר סולן הלהקה, תום יורק: "אני רוצה חיים שקטים/ לחיצת יד, קצת פחמן חד חמצני/ בלי אזעקות ובלי הפתעות/ בלי אזעקות ובלי הפתעות/ שקט". שורות אלו מבטאות באופן מושלם את התפיסה העומדת מאחורי "אפשרות של אי", ספרו החדש של הסופר הצרפתי הפרובוקטיבי מישל וולבק ("הרחבת תחום המאבק", "החלקיקים האלמנטריים", "פלטפורמה", כולם בהוצאת בבל).
הרומן, שראה אור בשנת 2005, נע במקביל בין שני צירי זמן. הראשון מתרחש בימינו, ובבמרכזו דניאל, קומיקאי צרפתי בסוף שנות הארבעים שלו, הכותב את סיפור חייו. דניאל מספר על הקריירה שלו כקומיקאי פרובוקטור, על חייו בווילה על שפת הים בספרד ובעיקר על שני סיפורי האהבה הגדולים בחייו ועל הצטרפותו לכנסיה האלוהימית, כת שחבריה ממתינים לשובם של אלוהים_חוצנים האחראים לבריאת האנושות. חברי הכת משקיעים את מיטב כספם בנסיונות לשיבוט בני אדם, כשהתפיסה המנחה אותם היא שכל בני האדם אגוצנטריים, אף אחד לא באמת מעוניין בילדים, ואם תהיה לאדם היכולת לשכפל את עצמו שוב ושוב – כלומר לחיות לנצח – אף אחד לא יהיה מעוניין להביא ילדים לעולם.
הסיפור השני מתרחש אלפיים שנה מאוחר יותר, בעתיד הרחוק, והמספרים בו הם שני שכפולים של דניאל המקורי - דניאל24 ודניאל25. מתברר שיוזמותיה של הכנסייה האלוהימית הצליחו. אמנם אותם אלוהים_חוצנים לא שבו לכדור הארץ, אבל בני האדם למדו לשבט את עצמם ותוך כדי כך התפתחו מבחינה גופנית ומנטלית. האנשים החדשים, או בשמם החדש "ניאו_אנשים", לא ניזונים מאוכל אלא מכמוסות מינרלים. הם הרבה יותר בריאים וחזקים מבני אנוש, הם חיים לבד, בחדרים קטנים, והם ממעטים לצאת מהחדר במשך כל חייהם. הדרך היחידה שלהם לתקשר עם ניאו_אנשים אחרים היא דרך המחשב, בשיחות בסגנון מסנג'ר. הניאו_אנשים לא זקוקים לאנשים אחרים, לא זקוקים לחום, לא זקוקים למגע, לא זקוקים לאהבה. הערך העליון מבחינתם הוא השלווה, והם מעבירים את חייהם בניסיון לשמור על רוגע (אם אתם מזהים זיקה לבודהיזם, אתם לא טועים).
על פי וולבק (49), העולם בעוד אלפיים שנה הוא עולם שהושחת בעקבות מלחמה גרעינית, עונות יובש קיצוניות והשתנות טוטלית של אקלים כדור הארץ. מחוץ לאזורים בהם יושבים הניאו_אנשים חיים בני אנוש רגילים, "הפראים" כפי שהם נקראים בספר. השתלטות הניאו_אנשים על העולם והתהפוכות מרחיקות הלכת שהתרחשו גרמו לבני אדם מעוותים מנשורת גרעינית לחזור למקורותיהם הפרהיסטוריים - הם מסתובבים בקבוצות קטנות ופועלים על פי עיקרון הברירה הטבעית: החזק שולט והחלש נטבח ללא רחם.
"אפשרות של אי" הוא תהיה ארוכה על מהות האהבה ועל הרלבנטיות שלה לימינו. קצת יותר מ_120 שנה אחרי שניטשה קבע שאלוהים מת, מגיע וולבק ואומר שהאהבה מתה. מבחינתו, האהבה היא כמו כוכב שנכחד לפני שנים רבות אך אורו עדיין מגיע אל כדור הארץ. האהבה כבר לא קיימת באמת, אבל אנחנו ממשיכים להאמין בה, לדבר עליה ולחפש אותה; אולי מכוח האינרציה, אולי מפחד המחשבה שאנו צריכים להתקיים בלעדיה. וולבק ממשיך לעסוק בנושאים הרגילים שלו – תרבות המערב, תרבות הצריכה, פורנוגרפיה, הזדקנות – רק שהפעם הכל מואר בהיעדר אורה של האהבה. 
בספר "טלגו" מתאר הסופר היווני ואסיליס אלכסאקיס את ההזדקנות בצורה מושלמת: "אחרים, אמרת, יכול להיות שפשוט מדכדכת אותם העובדה שהם מזדקנים, שהם מאבדים את השיער, את השיניים... אני יוצא מדעתי, עולה לי הדם לראש בכל פעם שאני מסתכל בעצמי בראי. זה כאילו אתה רואה איך הורסים לך את הבית ואתה לא יכול לעשות כלום! בפני מי תתלונן? למי תגיש תצהיר בצירוף תצלומים, שיראו איזה ילד היית ומה נהיה ממך עכשיו?". וולבק מרחיב את התהייה של אלכסאקיס ושואל: מה אתה עושה כשאתה מזדקן בעולם שכל כך מקדש את היופי ואת הנעורים? התשובה שלו היא: אתה מרגיש לבד. אתה מתבייש בעצמך ובגוף שלך, ב"בית ההרוס" שנוצר ממך. אתה מסתכל במראה ורוצה למות.
בעידן האינטרנט הרב ערוצי האדם מת. התמונה העלובה ביותר שנולדה ומשויכת למאה ה_21, היא של האדם יושב בלילה לבדו בחדר חשוך, כשהאור היחיד שמאיר מעט את החדר באופן מלכותי ומתכתי בא ממסך המחשב. הנהמה החלשה והמונוטונית של המנוע, בשילוב הרעש העמום של העולם אשר מחוץ לחלון, יוצרים סאונד חלומי/סיוטי מהפנט. על המסך מופיעים אנשים בשלבים שונים של קיום מגע מיני. לפעמים הם לבד, משחקים עם עצמם, לפעמים הם בזוג ולפעמים הם חמישים. האדם מסתכל עליהם ומביא ביד. לאט, מהר, חזק, חלש. בסוף הוא גומר, מתנגב, ראשו מרוקן ממחשבות. הוא נכנס למיטה והולך לישון. אחרי כמה שנים כאלה הוא כבר לא יכול להימשך לבני אדם אחרים. הפורנו האמריקאי הציב סטנדרטים גבוהים מדי. הוא השחית את המין האנושי.
מבחינתי, אין ספק שוולבק הוא הסופר החשוב ביותר של המאה ה_21, ועם כל ספר שיוצא הוא רק הולך ומשתפר. ב"אפשרות של אי" הוא ממשיך לשכלל את אותו שילוב שכל כך מזוהה איתו – חיבור בין כתיבה פילוסופית תיאורטית לסיפורת. והוא מצליח לתפוס באופן מושלם את סימני הזמן של תקופה בה הסיכוי של אדם להיות מאושר שווה לסיכוי שלו לזכות בלוטו. דניאל, גיבור הספר, יודע מהרגע הראשון שגורלו נחרץ. הוא לא מסוגל לחיות את הרגע, להיות בו ולשמוח. הוא מודע באופן מחריד לארעיות השמחה. בגיל 47 הוא מבין שחייו נגמרו, כי אם כל מה שיש לשאוף אליו בעולם זה גופים של נערות בנות 18, בשביל מה לחיות אם אי אפשר להשיג את זה יותר?
ולכן בעצם נוצרו הניאו_אנשים. כי נמאס לאנשים להתאכזב, נמאס מפולחן הנעורים, נמאס למות, נמאס לנהל את אותן שיחות, נמאס לנסות פעם אחר פעם לאהוב - ולהיכשל. הם רוצים לחיות "בלי אזעקות ובלי הפתעות".
לאורך "אפשרות של אי" מושווה האדם לכלב, חיה שצריכה כל כך מעט כדי להיות מאושרת. בפתיח כותב וולבק: "היתרון בחברתו של כלב הוא שאפשר להסב לו אושר; הוא מבקש דברים כל כך פשוטים, האגו שלו כל כך מוגבל... הלילות שלנו כבר אינם רוטטים, לא מאימה ולא מהתלהבות; ובכל זאת אנחנו חיים, צולחים את החיים בלי שמחה ובלי מיסתורין, הזמן עובר לנו מהר". הכלב, לא האדם, הוא בעצם הייצור האולטימטיבי. על העטיפה מופיעה תמונה מטרידה של וולבק מחובק עם כלבו. התמונה מטשטשת את הגבולות המטושטשים מלכתחילה בין וולבק לגיבורו הספרותי. וולבק כאילו אומר "אני הוא דניאל, ודניאל הוא כל האנשים בעולם".
האם הגענו לסוף הדרך? לא בטוח. באחד הרגעים החזקים מעיד על עצמו דניאל שלפעמים הוא מרגיש שלמרות כל המכות, הוא עדיין יכול להרגיש אהבה.
אולי עדיין יש סיכוי להינצל.

הרשימה התפרסמה לראשונה במגזין טיים אאוט תל אביב, ב-19 בינואר 2007.
ברשת מ-01/02/07

ile.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית