בית

בבל , , 18/11/2017

                           

 

צבי אלחייני נפולת

"משכן רבין", אתר ההנצחה ע"ש יצחק רבין ובניין מרכז רבין לחקר ישראל, בתכנונו של האדריכל משה ספדיה, כופה את המונומנטליות שלו על איש לא מונומנטלי בעיר לא מונומנטלית. בסוף שנות השישים הציע ספדיה לחפור את שרידי הכותל המערבי ולחשוף תשעה מטרים נוספים של אבן. אחרי כמעט ארבעים שנה, הוא יישם את הרעיון ברמת אביב.
לכבוד גניזתה השבוע של תכנית ספדיה לפיתוח מערב ירושלים ומאורעות השעה ברחבת הכותל בעקבות בנייתו של הגשר אל שער המוגרבים בתכנונה של עדה כרמי-מלמד, ממעריצותיו של ספדיה - מובא כאן מאמרו של צבי אלחייני, שפורסם בגיליון 2 של "מעין"
  

"אז אל תבנו לי אנדרטה ואל תהפכוני קדוש,
פולחנים זה רחוק וזר לי, אז אל תהפכוני קדוש"
 
(החרצוף של יצחק רבין המת, "החרצופים", 1996)

"אם קיימים שמאל וימין במושגי הבנייה, כי אז
הבנייה העממית היא הבנייה של השמאל,
והבנייה של האדריכל-האמן היא הבנייה של הימין"
1
(משה ספדיה, תל אביב, 1973)

בניין מרכז רבין לחקר ישראל, ששמו הוסב לקראת חנוכתו ל"משכן רבין", נחנך מעל דרך רוקח ופארק הירקון בצפון תל אביב ביום השנה העשירי לרצח ראש הממשלה. המבנה הוא המרכיב המרכזי באתר ההנצחה על שם רבין והוא נבנה על יסודותיו של מבנה בונקר גדול משנות החמישים. חזיתו של המבנה החדש, שבלוריות פיברגלס לבנות במשקל עשרות טונות מעטרות את שני צידיה, שולבה בחזיתו של הבונקר שנחשפה כחלק מתכנון האתר במהלך עבודות הבנייה. האתר גובל בחזיתו האחורית במחנה תזמורת צה"ל ומשני צידיו בשטחי מוזיאון ארץ-ישראל ובקריית השב"כ, לא רחוק גם ממוזיאון הפלמ"ח.
חנוכתו של אתר ההנצחה על שם רבין והתכנית להעביר לבונקר שבחסותו את מוזיאון צה"ל – ממצבות את רכס רמת אביב (שיח' מואניס) כתל-הלאום החדש של תל אביב ושל ישראל, המתהווה בשפה אדריכלית ראוותנית, כוחנית וארכאית – כל מה שקריית הלאום שהוקמה בשנות החמישים והשישים בגבעת רם (שיח' באדר) בירושלים ביקשה להימנע ממנו.
 משכן רבין בתכנונו של אדריכל-העל משה ספדיה (אדריכל עמית צחי הלברשטט), כופה את המונומנטליות שלו על איש לא מונומנטלי בעיר לא מונומנטלית. הקמתו נמשכה כחמש שנים ועם פתיחתו הוא אחד מאתרי ההנצחה הגדולים בישראל. הוא משתרע על פני כארבעים דונם וכולל מחלקת חינוך ומרכז הדרכה, אולם אירועים רב-תכליתי ("גרייט הול"), אודיטוריום, ארכיון וספריה, כיתות, קפיטריה, משרדים, חניות, גנים ומוזיאון לתולדות חיי רבין, החברה והדמוקרטיה בישראל. שטח הבניין גדל מ 8,000 מ"ר בתכנית המקורית ל 12,000 מ"ר כיום, כשטחו של הבונקר הענק שמתחתיו. כמו הפרוגרמה של "מרכז רבין לחקר ישראל" הפועל בו, גם עלות הקמתו של האתר לוטה בערפל ואין איש מפרנסיו שמוכן לנקוב בסכום המלא שגויס להקמתו מתורמים מחו"ל ומישראל.
 

המגרש בצפון תל אביב על תכולתו הבניינית העצומה, היה הזדמנות אדריכלית מאתגרת, אקולוגית ועכשווית מאוד, למחזר ולהחיות חלל מסתורי נטוש ומושך, חצי-צבאי חצי-תעשייתי, שממדיו ועוצמתו כפי שהם אינם זרים לשאיפות הבנייה הטבעיות של משה ספדיה. בהקשר הקונקרטי – הנצחתו של אדריכל אוסלו יצחק רבין – היה ניתן לקוות, אם לא לצפות, שאדריכל עתיר ניסיון כספדיה (הנמנה, ככלות הכל, על חוג עילי בינלאומי של אדריכלים כוכבים) יכוון את מזמיניו לפתרון ראוותני פחות, כזה שיעשה שימוש בסטרוקטורה המרשימה של הבונקר הקיים או בחלקים ממנה; יימנע ככל הניתן מבנייה חדשה; ויסתפק בתוספת בנייה צנועה מעל הבונקר, כזו שתשמש הן כתצפית דרמטית אל הנוף המרהיב (כמו מרפסת המרכז הנוכחי, שנבנתה בסופו של דבר בגובה גג הבונקר) והן כנקודת ציון אורבנית למבנה החדש-ישן.
 מהלך כזה לא רק שהיה נותן לאדריכלות הישראלית העכשווית, על מצבה האומלל, שיעור במיחזור אדריכלי, באיפוק תקציבי ובחזרה אל תרבות ההנצחה המוקדמת שלה, אלא היה עושה גם חסד עם משפחת רבין וטעמה התרבותי הקלוקל, עם הבנין, ואולי גם עם הסכסוך המתמשך של משה ספדיה עם מבקריו. אולם ספדיה אינו נוהג להתייחס להקשרים מיידיים גשמיים והוא מעדיף תמיד את הקונטקסט הרוחני הפומפוזי, גם אם צריך להמציא אותו. הן אם קיבל מבנה כביר קיים, מדוע שלא יבנה עוד אחד מעליו? הרי הוא נשכר לבנות "תמרור אזהרה". ספדיה, שלאחרונה אפילו לאיזור הקניות בנתב"ג 2000 שיווה מראה של היכל זיכרון ומי שלאחרונה ניצל את השואה והטריד דווקא את "יד ושם" באדריכלות הפעלולים שלו – לא היה יכול לוותר על ההזדמנות לבנות במו ידיו את אתר ההנצחה האולטימטיבי של האיש הכי מונצח בישראל, של ישראל שמאז הרצח, ובמידת מה גם את האנדרטה שלו עצמו.

המצבה
ספק אם הצופים שבאו אל אולם מרכז שמשון-בית שמואל בירושלים בחודש יולי 2005 להקרנת הסרט "משה ספדיה: כוחה של ארכיטקטורה" 2 – מוצר תדמית נטול שמץ תובנה שהשתרבב לפסטיבל הסרטים הבינלאומי במסווה של סרט תעודה – נתנו את דעתם על כך שהם יושבים באולם שבבנין ציבור שהוא חלק ממתחם שלם בתכנונו של מושא הסרט, שהם בלב ליבה של "ספדיה-לנד" שלמרגלות חומת העיר העתיקה, מוקפים מעגלים מעגלים של רבבות טונות אבן שספדיה ממשרדו הסמוך כיסה בהם את שכונת ממילא בגיבויו של ראש העירייה טדי קולק, מאז שנות השבעים. בתום ההקרנה עלו על הבמה כמה קולגות )עדה כרמי-מלמד, אורי שטרית ואחרים) לקלס עוד את חוש קנה המידה, את הסקיצות ואת "היד הטובה"; את משה המורה והחבר, המצליחן הרגיש, הקורבן ל"הרבה עיתונות רדודה"; את האדריכל והאורבניסט הקלאסי שחזיתות בנייניו הן "כמו קנטטות של באך".
 

באחת הסצינות בסרט, אחרי שהדריך עם מגאפון סיור במוזיאון ההיסטורי החדש בתכנונו ביד ושם, קופץ ספדיה לשלם ביקור לחבר יצחק רבין בהר הרצל הסמוך. במדים של ארכיטקט, חולצת צווארון סיני שלובנה מתחרה רק עם שפמו, מתייחד האדריכל הישראלי המצליח בעולם עם מצבת הקבר שעיצב ליצחק ולאה רבין בחלקת גדולי האומה. ספדיה פגש את בני הזוג לראשונה במהלך ביקור ממלכתי בקנדה כמה שנים לפני הרצח, והעניק להם סיור אישי במוזיאון לתרבות קנדית שתכנן באוטאווה. בשם הרעות, פנתה אליו רבין לאחר הרצח בבקשה שיעצב את מצבת הקבר. כעבור כמה שנים, נאספה גם היא תחתיה.
 למרות שלמצבות גדולי האומה סטנדרד אחיד צנוע, רצתה האשה שחלקת הקבר תהיה נבדלת וועדת שרים לסמלים ולטקסים אישרה את חריגת הבנייה. ספדיה סיפר שהתקשה לסטות מהאיפוק המקובל, אבל כמו בממילא, כמו ביד ושם, כמו במודיעין, כמו בפי גלילות, כמו במערב ירושלים, כמו בטרמינל בלוד, כמו תמיד – גם כאן נחלץ בקלות מהקושי. "כשהמוות לא קונבנציונלי, מותר אולי לעשות הנצחה קצת אחרת" 3 אמר וסיפק עוד אספקט של צער על המוות הלא-קונבנציונלי של רבין.
 

המצבה בתכנונו של ספדיה הוכיחה שוב שאדריכל מצליח הוא לא בהכרח אדריכל טוב, ולפעמים הוא גם מעצב או אמן די גרוע. כמו במיצבים הליריים שלו ביד ושם ("יד לילד" או "אנדרטת הקרון" 4) ספדיה זנח לרגע את אוצר הצורות הירושלמיסטי שלו לטובת ג'סטה מהסוג המינימליסטי. מצבת רבין עשויה שתי אבני שיש חלק כמעט צמודות, שחורה ולבנה. הן תוחמות בחזיתן חלל דמוי חרוט הפוך ולמרגלותיהן חצי כדור עליון, פמוט אבן. כדי לעשות פחות שמצליח באמת להיות יותר, נדרש גאון. 
 בתקבולת הפוכה שקושרת את המצבות זו לזו, ואת שתיהן אל אינסוף מיתי, דווקא המצבה השחורה היא של היונה הצחורה יצחק, ואילו הלבנה של האלמנה השחורה לאה, שמאז הרצח טיפחה עוד יותר - בלבוש, באיפור, בהתקנת שיערה - את מראה הלילית. קולקציית משקפי השמש הכהים שהסתירה את הדמעות של משפחת רבין לדורותיה בימי האבל סימנה בבירור שנוצק בישראל סגנון חדש של אצולת כאב. שנה אחרי שנה באזכרות של רבין איזה שיק שחורג'ינג'י של קניון רמת אביב מילא לרגע את חלקת גדולי האומה, והמצבה של ספדיה היתה פריט משלים. במידת מה, היא גם היתה אבן הפינה לאם כל האנדרטאות של רבין, שחזרה כעת כבומרנג אל גבעות רמת אביב.  

הבונקר
המצבה בהר הרצל והאנדרטה בזירת הרצח בכיכר רבין – "רעידת האדמה" המפוחמת שגודרה במעקה שלשלאות ועמודים בסגנון הום סנטר 5 – היו מבין הסנוניות האדריכליות של תסמונת הנצחת היתר של רבין. מלבד עשרות מיזמי הנצחה לא-בנויים (סיורים, כנסים, תחרויות ופרסים) ומבלי להזכיר אנדרטאות סתם (פסלי קלסתר, לוחות הנצחה, פינות זיכרון) – נע מפעל ההנצחה האדריכלי של רבין במנעד רחב של ארכיטקטורות, בישראל ומחוץ לה: כבישים, רחובות, מחלפים, דרכים, גשרים, מצפים, פארקים, גינות וגנים, מחנות צבא, מכינה קדם-צבאית, קריות ממשלה, קריות ספורט, קריות חינוך, בתי ספר, בתי כנסת, בתי הארחה, מרכזים רפואיים, חדר טראומה, תיאטראות, כיכרות, שדרות, מרכזים מסחריים וקהילתיים, שכונת מגורים, תחנת כוח, אכסניה, טיילת, עצים, חנות פלאפל, כולם על שם רבין 6. 
 

העמותה להקמת מרכז יצחק רבין לחקר ישראל, שחברים בה כמעט שבעים גברים יהודים, שבע נשים ודרוזי אחד, הוקמה זמן קצר אחרי הרצח כדי לפעול להקמת מרכז מחקר גדול על שמו של רבין. לשם כך, יזמה העמותה חוק מיוחד להנצחת רבין שיחייב את הממשלה להקצות למרכז קרקע ותקציב שוטף. "חוק המרכז להנצחת זכרו של יצחק רבין" התקבל בכנסת בינואר 1997, חצי שנה לפני חוק יום הזיכרון לרבין 7, וכמו המצבה של ספדיה גם הוא התאפשר באורח חריג בשם הרצח הטרגי, נוסף על חוק ההנצחה הקיים להנצחת ראשי מדינה. המרכז החל לפעול באופן זמני מקומת משרדים בבנין מכון הנפט לשעבר ברחוב חיים לבנון ברמת אביב.
 יושב הראש המייסד של העמותה, ראש עיריית תל אביב לשעבר והאלוף במיל. שלמה להט (צ'יץ'), היה נחוש שבניין המרכז יקום בתל אביב, "בה חי רבין ובה נרצח" כדבריו, וכמי שמכיר כל מגרש בעיר, הוא ידע היכן ראוי לבנותו. בדיון על ניסוח החוק בועדת החינוך של הכנסת, אמר באותו חיתוך דיבור של אלופים: "המרכז צריך לקום בתל אביב, בשדרות רוקח, כשנכנסים מצד צפון, מגרשי הטניס, ולאחר מכן ישנה תחנת רידינג ג'[...] היום אינה פועלת[...] יש שם כארבעים דונם של שטח ציבורי מוגדר[...] זה רצון המשפחה ובקשתה" 8. המגרש, אחת מעתודות הקרקע היקרות של תל אביב (בבעלותן המשותפת של העירייה ומינהל מקרקעי ישראל), עמד שומם מאז סוף שנות השמונים. גבולותיו: מטה השב"כ ממזרח, מוזיאון ארץ ישראל ממערב, מחנה תזמורת צה"ל מצפון, ושדרות רוקח מדרום, לא רחוק משרשרת כובעי הטמבל התכולים שחבש האדריכל סעדיה מנדל על גג תחנת הרכבת "האוניברסיטה".
 ב 1949, אחרי סיפוח יפו והכנת התכניות לתל אביב הגדולה, הורה דוד בן-גוריון על כמה צעדים תכנוניים-אסטרטגיים בשטחי עבר הירקון, אדמות נפקדים מהכפרים הפלסטינים שיח' מואניס, ג'רישה וג'מסין. בתכניות נכלל גם פיתוחו של בוסתן לאומי על גדות הירקון (כיום פארק הירקון) שספק אם נועד לנוף או פנאי או למעשה ליצירת חיץ לא בנוי בין תל אביב שהתפתחה אז במהירות לכיוון צפון לבין תכנית נוספת של בן גוריון באזור – הקמתה של תחנת כוח סודית מבוצרת במדרונות רכס שיח' מואניס, סמוך לחפירות הארכיאולוגיות שהחלו ב 1949 באתר תל קסילה 9. התחנה נועדה לספק חשמל למפעלים חיוניים במקרה של התקפה על תחנות הכוח הגלויות של תל אביב. המבנה המסיבי תוכנן כך שישמש גם בונקר של ההנהגה הבכירה במצבי חירום והקמתו היתה סוד לאומי-בטחוני מוחלט בהחלט, וידוע לכל.
 המבנה לא שימש אף פעם לייעודו ועד סוף שנות השמונים פעלה בו תחנת הכוח רידינג ג' של חברת החשמל, שמאז סגירתה עמד המקום שומם רוב הזמן. הבונקר תוכנן בתחילת שנות החמישים על ידי חברת AEG הגרמנית ונבנה על ידי חברת הבנייה ההסתדרותית סולל בונה. הוא נמנה על כמה פרויקטים גדולים שנבנו באותו עשור בישראל במימון כספי השילומים ובנייתו הושלמה ב 1956, זמן קצר לפני מבצע סיני.
בבונקר ארבעה חללים ענקיים המופרדים ביניהם על ידי קירות אבן ובטון מזוין בעובי שנע בין 2 ל 7.5 מטרים ותקרת בטון מקומרת בעובי 2 מטרים. מידותיו של הבונקר כמאה מטר אורך על כשמונים מטר רוחב, גובהו כארבעים מטר ושטחו הכולל על כל מפלסיו כ 12 אלף מטר מרובע, כשטחו הבנוי של מרכז רבין שנחנך כעת מעליו ושיסודותיו נשענים על הקונסטרוקציה הכבירה של הבונקר.
באוקטובר 2004, שנה לפני חנוכת המשכן ובעיצומן של עבודות הבנייה באתר, גילה העמוד הראשון של "הארץ" שמוזיאון צה"ל המאובק, השוכן מאז סוף שנות החמישים על מגרש בשווי 50 מיליון דולר בגבול תל אביב-יפו, יועתק אל חלל הבונקר ברמת אביב 10. האחריות על האוסף הענק של מערכות הלחימה של צה"ל לדורותיו – הכולל, בין היתר, מצבורי נשק מתקופת המנדט, משוריינים ממלחמת העצמאות, תותחים, מרגמות, טנקים, גשרים, מטוסים ואלפי רובים ואקדחים – ניתנה למרכז רבין, ודליה רבין, יושבת ראש המרכז, אמרה לעיתונות שהיא רואה בחיוב את הסמיכות האטרקטיווית, כדבריה, של שני המוסדות. אפשר לשער שחיילים וחיילות שישרתו במוזיאון צה"ל יגויסו גם לצוות ההדרכה של מוזיאון רבין שייפתח בשלב מאוחר יותר במתחם המשכן.
 ספדיה, שתכנן כבר למעלה מעשרים מוזיאונים בעולם, קיבל לידיו גם את הסבת הבונקר לסליק של המדינה. כבר בזמן הכנת התכניות הראשונות לבנין בשנת 1997, הוא רמז על כוונה עתידית לשלב את חלל הבונקר בפעילות המרכז, לצד המבנה החדש, ועל תכנית לשיקום הבונקר. בחזונו האורבני החולש, הוא לא הסתפק בבונקר והלאים גם את דרך רוקח ונתיבי איילון לטובת הפרויקט. ערב פתיחת המשכן אמר לעיתונות שהוא רואה כיצד הופך האזור כולו "למתחם הסמית'סוניאן הישראלי, בו יוכלו המבקרים ללכת ברגל ממוזיאון לאומי אחד למשנהו, תוך שהם חולפים על פני דיוקנותיהם של גדולי האומה מחד ופארקים מוריקים מאידך" 11.

הדגם
במרץ 1997, חודשיים לאחר שצ'יץ' המליץ לעמותה על האתר, הונחה בו אבן הפינה לבניין הקבע בנוכחות בני משפחת רבין. על פי חוק חובת מכרזים, העמותה לא נדרשה לבחור את האדריכל במכרז אבל כן הייתה מחויבת לבחון לפחות כמה הצעות מתקבלות על הדעת. אחרי שתכנן עבורה את המצבה בה הרצל טבעי היה שלאה רבין תפנה שוב לספדיה, הפעם לתכנן את הבנין, ורק הוא זה שקיבל מהעמותה פניה להגיש סקיצות והצעת מחיר 12.
 התכנית המוקדמת של ספדיה לאתר פורסמה בזמן אירועי הנחת אבן הפינה והיא כללה בנין מרכזי ששטחו כ 8,000 מ"ר, שהמרכיב הסמלי הדומיננטי בו היה האולם הרב-תכליתי בצדו המערבי. האולם תוכנן להיבנות מזכוכית שקופה בצורת מנסרה משולשת קטומה ומעל גגו תוכנן להיבנות גג מתכת לא-מקובע, קינטי כהגדרתו של ספדיה, שינוע ויתכוונן על פי תנאי האור והאקלים (תנועת השמש, עונות השנה, מידות החום) באמצעות מערכת משקולות. בתיאור הפרויקט בעיתונות נכתב כי "בימים בהירים וחמים יכסה גג המתכת את גג הזכוכית, ובימי סגריר הוא יתרומם מעליו ככנף משולשת גדולה" 13. ספדיה העיד באותה הזדמנות שהרגעים הסימבוליים בפרויקט היו החלק המרגש בתהליך היצירה: "אני רואה במשולש הקטום משהו שהצורה שבה נפסקו חייו של רבין, מין צורה מושלמת שנקטעה[...] יש גם משהו סמלי בכך שהמרכז ייבנה מעל תחנת הכוח[...] אבל אלה אולי הסברים מילוליים מדי".      
התזזיתיות המינהלתית והאידיאולוגית שעברה על מרכז רבין המתהווה בסוף שנות התשעים, התבטאה גם בכמה שינויים דרמטיים בפרוגרמה ובחזות האדריכלית של המבנה. בצילומי דגם המבנה המעודכן שנשלחו לעיתונות ממשרדו של ספדיה בבוסטון לקראת יום הזיכרון החמישי לרצח ותחילת העבודות באתר, נעלם מהחזית צריח הזכוכית הקטום. במקומו, ובמקום הפרגולה הנמוכה בחלקו העליון החזיתי של המבנה, הציב ספדיה שורה כפולה של עמודי בטון חשוף בגובה שלוש קומות. משני צידיה של ה"קולונדה" התקין ספדיה ייצוג פיסולי מופשט של יונים הדואות מערבה אל עבר השקיעה. הכנפיים, שהחליפו את הגג המכונף מהדגם המוקדם, מסוככות על אגף שקוף של ספריה ואודיטוריום ממערב ועל אולם שקוף נוסף (ה"גרייט הול") ממזרח.
ככל שהתקדמה הבנייה באתר ספדיה שיכלל את ה"הסברים המילוליים" וניסח את האלגוריה שהוא מוכר כעת מעל כל במה ליזמים, לעיתונאים ולבמאים: "מלמטה בונקר עצום, ומלמעלה כנפיים הנישאות לשמיים. כך התגלמה בעיני אישיותו של יצחק רבין". אנשי המרכז ניכסו כבר את אמרת הכנף והם מפיצים אותה כעת בגאוות יחידה. 
במאמר אורח שפרסמה ב"הארץ" לאחר חשיפת דגם המבנה, הצביעה האדריכלית הרמת-אביבית נילי פורטוגלי על הדמיון של מערך התכנית למבנה הזיכרון למלך ויטוריו עמנואל השני בכיכר ונציה ברומא. על פי פורטוגלי חשף הדגם "בנין הנצחה שמייצג תפיסה רעיונית הקיימת במשטרים טוטליטריים, שבהם שליטים מנציחים את עצמם או מונצחים במאוזוליאומים או במונומטים כוחניים" 14. מבקרת האדריכלות של העיתון, אסתר זנדברג, כתבה אחרי כמה חודשים על חזותו של הבניין המתוכנן "שלמרבה הצער אין לו דבר וחצי דבר עם המורשת התרבותית והאישית שהוא מיועד להנציח[...] למורשת רבין[...] אין כל קשר עם היכל התהילה המפואר, הניאו-ארכאי העשוי והקיטשי שמכינים לו מוקיריו. אין למורשת רבין – 'איש שלא רמו עיניו ולא גבה ליבו' כפי שספד לו נשיא המדינה משה קצב בעצרת זיכרון (במלאת חמש שנים לרצח, צ.א.), דבר וחצי דבר עם התפאורה גבוהת הלב בסגנון יווני-רומי[...] עם הכתלים ואכסדרות העמודים המצופים באבן" 15.
ב 15 בנובמבר 2000 החלו דחפורים של סולל בונה בעבודות העפר בשטח לקראת הקמתו של בנין המרכז, מקום הזיכרון האולטימטיבי של רבין, שמנהליו ומתכנניו רואים בו "תמרור" ו"אנדרטה חיה". אותו יום נטמנה בהר הרצל, תחת המצבה שהזמינה מספדיה, לאה רבין, שנפטרה ימים ספורים אחרי יום השנה החמישי לרצח. תחילת הקמתו של המרכז החליפה את האשה רבת-הפנים והמעללים, מי שהייתה בעצמה עד מותה ה"אנדרטה החיה" 16 והכוח המניע מאחורי אופיו והיקפו של מפעל ההנצחה האדיר של בעלה.

הכותל
כמעט כל טקסט על משה ספדיה מתמסר בקלות לגרסה כזו או אחרת של הביוגרפיה הכמו-הרואית שלו: לידתו בחיפה של סוף שנות השלושים, ההגירה של משפחתו לקנדה כשהיה בן 15, לימודי הארכיטקטורה באוניברסיטת מק'גיל והתהילה שזכה בה בן לילה והוא עוד לא בן 30 בזכות פרויקט המגורים "הביטאט" שהציג בתערוכה העולמית "אקספו" שנפתחה במונטריאול באפריל 1967 17. גם אם לא הצליח לשחזר את החדשנות של הביטאט באדריכלות שלו אחרי 1967, ספדיה הוא כיום אחד האדריכלים המשגשגים והמבוקשים בעולם, המדלג בין שלושת משרדיו בבוסטון, טורונטו וירושלים.

רבב מהביקורת המופנית כלפי האדריכלות של ספדיה בישראל לא דבק בו או באלה המתהדרים להיות מזמיניו. בישראל, בה חי בילדותו ושמנופיה הבנויים והטבעיים קיבל השראה, נקשר שמו של ספדיה מאז שנות השבעים למפעלים אדריכליים שנויים במחלוקת, הן בשל מיקומם הפוליטי-הנופי (רחבת הכותל, הרובע היהודי, אגן העיר העתיקה בירושלים), החברתי-הסביבתי (התכנית לפיתוח מערב העיר ירושלים, מודיעין, פי גלילות) או הלאומי-ההיסטורי (יד ושם, הטרמינל בלוד), והן בשל שפת העיצוב המונומנטלית והעודפת שלו שאובחנה לא אחת על ידי מבקרים כתמהיל מטריד של סינדרום ירושלים עם הפרעות חוש מידה.
  המתח בין "ירושלים" ל"תל אביב" לא פסח גם על כמה פרשיות מכוננות בהיסטוריה של האדריכלות הישראלית. הפולמוסים האדריכליים של שנות החמישים והשישים על אופיים האדריכלי של מוסדות מדינת הלאום החדשה (הכנסת, קריית הממשלה, מוזיאון ישראל, הקמפוס של האוניברסיטה העברית בגבעת רם) נדרשו בעיקר למתח שבין מונומנטליות לפרוזאיות ובין ייצוגיות טקסית יומרנית וראוותנית לבין שפה אדריכלית נייטרלית, עניינית, חילונית. בסופו של דבר, דווקא ירושלים שאחרי שלטון המנדט (שקבע את אופיה המאובן בחוקי בנייה שעדיין תקפים) קיבלה את הסממנים ה"תל אביביים" של הסגנון הבינלאומי והוא אפיין את מרבית הבנייה הציבורית והפרטית בכל קנה מידה בעיר בשנות החמישים והשישים.

האדריכלות המסווגת כירושלמית או ירושלמיסטית לא רק שלא יצאה אל מחוץ לירושלים אלא כמעט ולא נבנתה אפילו בתוכה עד שנות השבעים. החזרה הישראלית אל ירושלים העתיקה והחזרה הבינלאומית אל אדריכלות מן העבר היטו את הכף לטובת "ירושלים". מה שהחל בבנייה המסיבית סביב ירושלים אחרי 1967 נמשך בפרויקטים ציבוריים גדולים שנבנו בירושלים בשנות ה-70, ה-80 וה-90 והיו המשפיעים העיקריים על האדריכלות ואדריכלות הנוף הציבורית והפרטית, העילית והעממית 18. לאחר שנים של זליגה מינורית שלה אל מחוץ לגבולות ירושלים, האבן כבשה את הבנייה בישראל כיום. מהבחינה הזו, עבור התרבות האדריכלית הישראלית משכן רבין הוא ציון דרך וחותם רשמי לירידתה של ירושלים אל השפלה. אחרי ניסוי חומרים בדרך מירושלים, בטרמינל 3 של נתב"ג 2000 (המשופע בכתלי אבן, עמודי מקדש, כיפות וקשתות), העמיד אבי האדריכלות הירושלמית הפוסטמודרניסטית את הפרויקט המשמעותי הראשון שלו בבירה החילונית המודרניסטית של ישראל (ואחת מבירות התנועה המודרנית בעולם).

גם בתל אביב השטוחה, הנטולה כמעט שכבות ארכיאולוגיות, ספדיה קיבל תפאורה דרמטית. הגבעה המלאכותית של רכס שיח' מואניס סיפקה לו טופוגרפיה תלולה דמוית "הר" והדימוי החזק של שריד הבטון הענק הקבור מתחתיה השתלב במחווה האדריכלית לרבין ובחזית הבניין החדש. נוסף על המבנה הגדול שהניח מעל קו הרכס והבונקר כללה תכניתו של ספדיה מעשה אדריכלי נוסף האחראי במידה רבה לדימוי הגרנדיוזי של משכן רבין. בדומה לתכניתו מסוף שנות השישים לתכנון המחודש של רחבת הכותל המערבי – אז הציע ספדיה לחפור את הכותל עד למפלס ההרודיאני שלו ולהאדיר בכך את אפקט הרושם של הקיר בחשיפה של תשעה מטרים נוספים של אבן 19 – גם ברמת אביב ספדיה בחר לחשוף את חזיתו של הבונקר עד למפלס הבן-גוריוני שלה על ידי סילוק טונות של עפר מהסוללה שכיסתה אותו, ולחפותה, כמו את רוב חזיתות המשכן, באבן ירדנית ג'ינג'ית. מדרגות האבן של "התיאטרון הגדול" מתכנית רחבת הכותל שלא בוצעה, היו ברמת אביב לטרסות מאבן וגנים מדורגים.
דוד בן גוריון, שמיד אחרי מלחמת ששת הימים הציע לנתץ את חומות העיר העתיקה, לא יכול היה להעלות בדעתו שחזית הבונקר שבנה מעבר לירקון תהיה יום אחד לכותל. ספדיה העמיד מול תל אביב ומעליה רפליקה צפונית של הכותל המערבי, האייקון האדריכלי העילאי של ציון ורגע השיא של רבבות כתלי האבן המחפים את ישראל בעשור האחרון 20.

הספירלה
הסימבוליזם שהודבק על החזית הראשית של הבנין מחוזק עוד בנופי האתר כולו. בדגמים ובפרספקטיבות המוקדמים והמאוחרים של הבנין נראו משני צידיו גני טראסות שדורגו לכיוון שדרות רוקח. הגן המזרחי נקרא על שם חוסיין מלך ירדן המנוח (ושוריין בו מקום לפביליון קטן שייבנה "בשיתוף פעולה עם אמנים ירדניים") והגן ממערב הוא על שם נשיא ארה"ב לשעבר ביל ("שלום, חבר") קלינטון. הטרסות המתוכננות, שנוכסו על ידי אדריכלות הנוף הישראלית מהחקלאות הפלסטינית, נעלמו מהגנים הבנויים באתר (כנראה מסיבות תקציביות), הושטחו לשיפועים חדים מתעתעי-עין והיו לחלקלקות של מצודת יצחק. 
 הגנים, על פי המתכננים, הם שלוחה ירוקה של פארק הירקון ובעתיד הם יקושרו אליו בגשר להולכי רגל מעל שדרות רוקח. הצמחייה בגנים "ישראלית" כמתבקש: דקל, עצי הדר, פיקוס, אקליפטוס ואורן ושטחים רחבים של שיחי זיף נוצה, לצורך אפקט "ים השיבולים". מקבץ גדול ובלתי נמנע של עצי זית עתיקים נשתל בחזית הצפונית של המרכז מכיוון רחוב לבנון, בין הארובה של תחנת הכוח שפעלה בבונקר (והוכרזה לשימור) לבין גרם המדרגות הענק המוליך לכניסה האחורית של הבנין 21. מעמדת המאבטח שבמרומי הגרם, ממשיך ציר צפון-דרום של הבנין (ה"קארדו" על פי המתכננים) דרך הכניסה לאגף החינוך, הארכיון והמשרדים ועד לאולם המבואה, שם הוא מצטלב עם הקולונדה שבין המזרח והמערב (ה"דקומנוס").
 

מאולם המבואה שבהצטלבות (ועל יד ה"גרייט הול") עולה גרם מדרגות גדול נוסף עד למפלס העליון של מוזיאון ההנצחה של יצחק רבין, שפתיחתו מתעכבת. המוזיאון מתוכנן סביב מסלול ספירלי יורד המגולל את "עלילת תולדותיה של החברה הישראלית שסיפור חייו של יצחק רבין שזור בכל נימיה" 22. בחדר הכניסה למוזיאון ישחזרו מסכים גדולים את העצרת בכיכר מלכי ישראל ואת "שיר לשלום" בסיומה. כאן מתחיל המסלול המרכזי של הספירלה שבו יוצג בציר כרונולוגי סיפור חייו של רבין. בחדרי התצוגה שלאורך הציר יוצגו פרקים היסטוריים, קונפליקטים ואירועים מכוננים שגיבשו את זהותה של החברה הישראלית. אל אחד מאותם חללים יועבר גם חדר העבודה של רבין כפי שהוא מדירתו ברמת אביב. מכונית הקדילק שבה הובהל ירוי לבית החולים כבר עומדת בחניה של המרכז.
 סופו של המסלול הספרילי, כצפוי, בשלוש היריות. מצבו הנוכחי החשוף של המוזיאון, לפני שהותקנה בו תצוגת הקבע, מאפשר להרהר לרגע על האופן שבו אדריכלים מתכננים "רצח של ראש ממשלה" 23. הספירלה היא קלישאה רב-תכליתית לכל טיפולוגיה אדריכלית המצריכה חוויה – מרכזי קניות, מוזיאונים לאמנות, מתקני שעשועים, אתרי זיכרון – אבל במוזיאון ההנצחה של רבין קשה להשתחרר מהאסוציאציה של אבחת הספירלה הקטלנית והמהירה מאוד (3,500 מטר בשניה) של קליע שנורה מלוע כלי נשק.
 לקראת סופה של הספירלה הראשית (וסוף חייו של רבין) מוצגות כרזות הנאצה נגד רבין על מה שמכונה כאן "קיר ההסתה". כיוון התנועה של הספירלה מוסט אל ספירלה נוספת, קטנה יותר, בתנועה נגדית. הספירלה הקטנה היא חלל זיכרון לא-גדול שמתכנס אל מרכזו תוך יצירת מעקות עגולים לישיבה והתייחדות על אלמנט המים ("נצח") שיותקן במרכז רצפת החדר, קצה קיצן של כל הספירלות. הדרך אל מחוץ למאוזוליאום עוברת על פני "קיר נוער הנרות" וברצפת הבטון נקדחו כבר חורי הכנה לגופי תאורה מהבהבים. ביציאה מן החדר העגול החשוך מסונוורות העיניים מאור השמש. מחפשות צל, הן נופלות על הקירות הסמוכים של הבניין החדש שבנה כעת בקריית מטה השב"כ.                      

המאוזוליאום
חנוכת משכן רבין עומדת במרכז אירועי יום השנה העשירי לרצח. ההתנשאות המאיימת של המבנה מעל דרך רוקח הלכה והתקדמה במקביל לטונים הצורמים שליוו את הקמת המרכז. לצד שורה של תחקירים עיתונאיים שחשפו את השערוריות המנהלתיות ובעיקר האידיאולוגיות שנקשרו בשנים הראשונות מאז היווסדו של המרכז, גם טקסטים פובליציסטיים ואקדמיים רבים שהתפרסמו מאז הרצח תהו בין היתר על טווח האינטרפרטציות של המושג החמקמק "מורשת רבין" ועל עצם האפשרות "להנחילה" 24.
 בהגדרתו בחוק נועד מרכז רבין "להנצחת פועלו ודמותו של רבין ולבחינת הלקחים שעל החברה הישראלית להפיק מהרצח, מנסיבותיו ומהשלכותיו" 25. כיום נראה שהמרכז וויתר על שאיפותיו המקוריות להיות "מרכז רבין לחקר ישראל", מכון מחקר אקדמי ללימודי ישראל במובן הרחב, ולא במקרה בעלון שפרסם לקראת חנוכת הבנין הוא הפך ל"משכן רבין". בשנים האחרונות המרכז מקצה יותר ויותר משאבים לפעילויות בעלות אופי חברתי פייסני שתכליתן איחוי השסעים בעם ומחלקת החינוך וההדרכה, חוד החנית של המרכז והראשונה שעברה לפעול במשכן, מקיימת בו מפגשים של הידברות תחת סיסמאות כגון "ממחלוקת לשיח", "על פרשת דרכים" או "בסיס הסולידריות בחברה הישראלית". הסדנאות במרכז, דינמיקה קבוצתית ברוח סדרת חינוך צה"לית, מוזמנות, כדברי אל"מ בקבע יוסי לחמני, שהושאל מצה"ל להיות מנכ"ל ההקמה של המוסד, "מעתה ועד אין קץ". 
הטונים האפולוגטיים של פרנסי המרכז ערב חנוכתו בנוגע למימדיו וחזותו ("הקיר הקדמי מפחיד? זה לא המרכז, זה הבונקר"; "הבנין הוא תמרור, הוא צריך לראות ולהראות"; "זה לא יכול להיות בנין אופנתי, הוא מעל לזמן"), או בנוגע לתכניו ("זה לא מאוזוליאום לרבין. אם בנינו פסל, פספסנו את המטרה") – חושפים את הפרוגרמה המעורפלת של מרכז רבין, המוסד והבניין.

 
מידותיו של המשכן והאתר נופחו מעבר לכל היגיון והוא אינו דבר מלבד מאוזוליאום ופסל.  "פעילות החינוך" שלו, יהא אופיה אשר יהא, היתה יכולה להתנהל מכמה משרדים וכיתות במתחם צנוע קיים (ובעיקר בפעילות ב"שטח") והעלות האסטרונומית של הקמת האתר היתה מממנת אותה שנים ארוכות. גם טיעון "תמרור האזהרה" נפסל. שום בנין אינו יכול למנוע את הרצח הבא ובסופו של דבר גם שום ארכיטקטורה, חוץ מזו של אושוויץ, לא יכולה לשמש תמרור או אנדרטה חיה.
למרות הניסיון לתאר את המבנה החדש שמעל הבונקר כמייצג של רבין "עושה השלום", חזותו של המשכן והאתר כולו מבטאת את ההעדפה הברורה של המוסד, המשפחה והמתכננים להנצחתו של רבין המצביא על פני רבין המדינאי. החנופה הפוליטית של מרכז רבין אל המרכז-ימין והארכיטקטורה הימנית של ספדיה זימנו אל הבונקר בטבעיות את מוזיאון צה"ל, וכך המרכז שחרת על דגלו מלחמה באלימות יעשה זאת מעל אוסף אימתני של כלי משחית.

משכן רבין הוא התעללות אדריכלית בזכרו של רבין האיש, אבל ביטוי הולם למורשת ולטעם התרבותי של משפחת רבין ושל האדריכל ששכרה. הוא ימשיך להשקיף על תל-אביב עשורים רבים אחרי שהמחזמר על חייו של רבין יירד מהבמות ויהפוך מקוריוז לאנקדוטה. מי שחלם בסוף ימיו על אופק מדיני לישראל-פלסטין לא דמיין שהבנין על שמו יהיה אנדרטה של עברו הניצי  וישחזר את רגע תהילתו כלוחם שצעד אל הכותל ביוני 1967, בזמן שספדיה כבש את אקספו.  

הערות


1. ספדיה אמר את הדברים בהרצאה שנשא בקונגרס העולמי השלישי של אינג'ינרים וארכיטקטים בישראל, תל אביב 24-17 בדצמבר 1973. הנוסח המלא של ההרצאה פורסם בגיליון אפריל 1974 של אא, ירחון איגוד הארכיטקטים ואגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל, עמ' 8-5
2. דונלד וינקלר (Winkler), "משה ספדיה: כוחה של ארכיטקטורה", קנדה, 2005, 91 ד'. על הסרט ר' גם אסתר זנדברג, "אדון הארץ", הארץ, 14 ביולי 2005
3. אסתר זנדברג, "העולם לא בחר את ספדי לנשיא", הארץ, 17 באוקטובר 1996
4. על עבודתו המוקדמת והמאוחרת של ספדיה ביד ושם בירושלים ר' גם צבי אלחייני, "הז'אנר הנורא", סטודיו 151, 2004
5. את האנדרטה בזירת הרצח עיצבו הפסלת יעל ארצי והאדריכלית קלוד גרונדמן
6. ערב יום השנה העשירי לרצח רבין פורסם כי ראש הממשלה אריאל שרון, שר השיכון יצחק הרצוג ושר הפנים אופיר פינס סיכמו בינהם על הקמת היישוב הראשון בישראל שישא את שמו של יצחק רבין. היישוב, "צור יצחק" שמו, יהיה יישוב קהילתי בן 2,300 יחידות דיור, והוא יוקם באיזור השרון, על יד העיר הערבית טייבה והיישוב היהודי צור נתן. על הנצחת היתר של רבין ר' בין היתר גם גדעון לוי, "המדינה על שם רבין", הארץ, 2 באוקטובר 2005 ולהבדיל את הסיפור הקצר "מוקדש לרבין" מאת אמיתי עמיר המתפרסם ב"פתחון פה", האתר הרשמי של משפחת עמיר www.yigalamir.co.il 
7. חוק זה, שעליו חתום ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו קדם בכחצי שנה ל"חוק יום הזיכרון ליצחק רבין התשנ"ז 1997" שהתקבל בכנסת ביולי 1997 ונקבע ליום י"ב בחודש חשוון, יום הירצחו של רבין. הסוציולוג לב גרינברג כותב על כך: "ארבעה בנובמבר הוא יום הרצח של ראש ממשלה בישראל, ואילו י"א בחשוון הוא יום מותו של יצחק רבין, החרוט על קברו. ישראל אינה מסוגלת ליישב מאז את המתח בין הרצון לציין את הסכנה שנחשפה ברצח ובין הרצון הכן והטבעי לזכור את רבין, האיש ופועלו" (לב גרינברג (ע'), זיכרון במחלוקת: מיתוס, לאומיות ודמוקרטיה – עיונים בעקבות רצח רבין,  אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 2000
8. רונן ברגמן, "זה רצון המשפחה", מוסף הארץ, 7 באוגוסט 1998
9. תל קסילה נמצא כיום בתחומי מוזיאון ארץ ישראל. בחפירות שנעשו בו בעשורים האחרונים התגלו עדויות ליישוב פלישתי מפותח ומתוכנן שהתקיים בתקופת השופטים ובראשית תקופת המלוכה בישראל, שבפרק זמן של פחות מ 150 שנה נבנו בו שלושה מקדשים מפוארים
10. אמנון ברזילי, "הבונקר הגרעיני של בן גוריון יהפוך למוזיאון צה"ל", הארץ, 24 באוקטובר 2004. על פי ברזילי, דרש ראש עיריית תל אביב-יפו הנוכחי רון חולדאי ממשרד הביטחון לפנות את מוזיאון צה"ל שהוקם ביוזמתו של דוד בן גוריון מדרום העיר בטענה שנוכחותו מעכבת את פיתוח נתיב הרכבת העילית מתל-אביב ליפו. חולדאי המליץ למנכ"ל משרד הביטחון אלוף (מיל.) עמוס ירון להעביר את תכולת המוזיאון לבונקר שמתחת מרכז רבין העתידי. למרות המלצת וועדת בכירים שהמליצה לא להעביר את האוסף אל הבונקר ולבחון הצעות חלופיות – החליטו ירון ושר הביטחון שאול מופז כי אוסף מוזיאון צה"ל יועבר אל הבונקר.  
11. אביב רון, "כנפיים מעל שדרות רוקח", עיתון תל אביב, 12 באוגוסט 2005
12. בתגובתה של רבין על כך היא נדרשה שוב למוניטין של ספדיה: "כבוד וזכות לנו כי האדריכל הישראלי בעל השם העולמי הסכים, מתוך אהבה גדולה ליצחק רבין, לתכנן את מרכז רבין לחקר ישראל. אני בהחלט המלצתי בחום כי ספדיה יתכנן את המרכז. כל חברי ההנהלה, הוועד הציבורי והמועצה שמחו על החלטה חשובה זו" (רבין מצוטט אצל ברגמן, ר' הערה 7)
13. אסתר זנדברג, "עוצמה מסוימת ופשטות מסוימת", הארץ, 13 במרץ 1997
14. נילי פורטוגלי, "המבצר המיותר על שם רבין" הארץ, 30 ביולי 2000
15. אסתר זנדברג, "ההיפך הגמור ממורשת רבין", הארץ, 9 בנובמבר 2000
16. על לאה רבין כאנדרטה חיה ר' יורם פרי יד איש באחיו: רצח רבין ונלחמת התרבות בישראל, בבל, 2005 (216-210). פרי מצטט בעיקר מתוך העבודה הסמינריונית של ר' עפרון מותה של אנדרטה חיה – התקשורת ומותה של לאה רבין: אישה כאתר זיכרון, האוניברסיטה העברית, 2000
17. הביטאט, ערימה של 158 יחידות דיור מתועשות מבטון בהתארגנות מלאכותית כמו-אורגנית בהשראת "אדריכלות ללא אדריכלים" והכפר הערבי, נועד לשמש אב-טיפוס לבנייה זולה למגורים. כדרכם של מניפסטים אוונגרדיים, הביטאט לא פתר את בעיות הדיור בעולם אבל כן נהפך למתחם מבוקש של מגורי יוקרה, לאתר עליה לרגל לarchi-tourists  ולאייקון בכל היסטוריה קנונית של אדריכלות המאה העשרים
18. הבולטים באלה הם בנין בית המשפט העליון בתכנונם של רם כרמי ועדה כרמי-מלמד או טיילת שרובר בתכנונו של שלמה אהרונסון
19. בהצעתו של ספדיה לתכנון רחבת הכותל המערבי (1975-1972) נכללה רחבה וסביבה טראסות שנועדו ליצור אמפיתיאטרון כביר וסביבה יוקמו מוסדות דת לצד מבנה לאומי חילוני. על כך ר' מאיר בן-דב, מרדכי נאור, זאב ענר, "תכנית ספדיה לעיצוב רחבת הכותל – הולדתה של תכנית" בתוך הכותל, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1981, עמ' 179-174 וכן צבי אפרת, "חורבה", בתוך הפרויקט הישראלי, בניה ואדריכלות 1973-1948, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' 490-489
ה"כנפיים" הלבנות הופיעו רק בגרסה מאוחרת של התכנון. בגרסה המוקדמת (שהתפרסמה במוסף הארץ באוגוסט 1998, ברגמן) נתמך הבניין משני צדדיו בשני אלמנטים אנכיים מסיביים וקטומים, הצפוני הוא עמוד ריבועי אטום בגובה הבנין ואילו והדרומי הוא קונסטרוקציה מונומנטלית שקופה המתנשאת מעל גובה הבנין. מענין לציין שגם הגנים בתכנית הראשונית, המתוכננים כטרסות מדורגות, שונים בתכלית מהשיפועים החדים הלא מדורגים של הגנים בבניין כיום.    
20. על תסמונת הכותל באדריכלות הישראלית ר' "כותל פה וכותל שם" הארץ, אסתר זנדברג, 5 באפריל 1999. דימוי "הכותל" במשכן רבין אינו הראשון בתל אביב. זה אינו "הכותל" הראשון בתל אביב. בספרו בכתובים על האדריכל אברהם יסקי, משווה האדריכל והמבקר שרון רוטברד את היחסים בין רחבת כיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין) שבנייתה הושלמה סמוך למלחמת ששת הימים לבין חזית הגריד של בניין עיריית תל אביב לקומופזיציה של הכותל המערבי והרחבה שלמולו
21. מענין לספר שעסקני המרכז הפנימו מראש את ההאביטוס הביקורתיסטי הפוסט-ציוני וכשהם מספרים על עצי הזית שתרם למרכז איל הנדל"ן יצחק תשובה, הם מקדימים את השאלה הבאה ושולפים מיד הכשר למוצאם של עצי הזית. לטענתם הם לא נגזלו מאדמת פלסטיניות והובאו לאתר ב"הכשר" של קק"ל...  
22. ר' www.rabincenter.org.il
23. משום תכנונם הפוסטמודרניסטי והדה-קונסטרוקטיביסטי כפסלים תלת-ממדיים גדולים, עמוסים ברטוריקה ובסמליות, דווקא מוזיאוני הנצחה ריקים מהעשורים האחרונים מאפשרים מבט תיאורטי-ביקורתי מרתק יותר מזה שמתאפשר בהם לאחר התקנת אמצעי ההמחשה של "האסון". הדוגמא המובהקת לכך הוא בנין המוזיאון היהודי בברלין (בתכנונו של האדריכל הישראלי-גרמני-אמריקני דניאל ליבסקינד) שמשך קהל מבקרים גדול שנים לפני פתיחתו הרשמית, כשעוד עמד ריק מתצוגה. הטענה שהתצוגה המוזיאלית החלישה את הטיעון האדריכלי של הבנין התקבלה מאז פתיחת המוזיאון כקונסנזוס 
24. מוסף "הארץ", למשל, פרסם שורה של תחקירים מקיפים על המינהל הלא-תקין שאפיין את שנותיו הראשונות של המרכז, בינהם "זה רצון המשפחה" מאת רונן ברגמן, 7 באוגוסט 1998, על אי הסדרים שליוו את הקמת המרכז; "שלום חבר" מאת אוריה שביט, 13 באפריל 2001, על העסקתו במרכז של הרב יעקב מדן, צי שהאשים את רבין ערב הרצח בבגידה; "קשר ההשכחה" מאת ורד לוי-ברזילי, 15 בנובמבר 2002, בעקבות התפטרותה של פרופ' יולי תמיר בסוף 2002 מכהונה של שנה וחצי כיו"ר המרכז, על רקע תסכולה מהתפנית החדה של מרכז רבין ימינה
25. "מרכז יצחק רבין לחקר ישראל" חוברת בהוצאת העמותה להקמת מרכז יצחק רבין לחקר ישראל, פרופיל הוצאה לאור, ללא ציון שנה


 
 

ברשת מ-14/02/07
safdie film.jpg

משה ספדיה על רקע עבודות הבניה של משכן רבין, רמת אביב / צילום רפרודוקציה: צבי אלחייני

ארכיטקטורה יודאיקה

מחוסנים מפני ביקורת אדריכלות עקבית, שאיננה - תוכננו, נבנו ונחנכו השנה בישראל עשרות מבנים שמבטיחים את המשך הגזע הדפוק של האדריכלות הישראלית–יהודית. מתוך סטודיו 162 (אוקטובר-נובמבר 2005). >>>

כיבוש+באוהאוס

מתוך סטודיו 161. גם לתערוכות אדריכלות ובנייה בישראל היה חלק בהפיכתם של ישראלים למתנחלים. איך מכר משרד הבינוי והשיכון פרוורים בשטחים, בתערוכת ההתנחלויות "הישגי ההתיישבות ביהודה ושומרון", מרכז הבנייה הישראלי, רמת אביב, 1983. תיעוד ראשון. >>>

הפרויקט הברזילאי

המודרניזם הברזילאי בשנות ה-40 וה-50 נחשב מקרה מאלף של "קניבליזם תרבותי" שהטמיע את העקרונות המודרניסטיים האירופוצנטריים, עד שהפרשנות הברזילאית היכתה באדריכלות של ארצות המקור כבומרנג של התבוללות צורנית. >>>

נימאייר בישראל

במרץ 1964 הגיע לישראל האדריכל הברזילאי הנודע אוסקר נימאייר. נימאייר, קומוניסט מוצהר, גלה מברזיל על רקע ההפיכה הצבאית שהתחוללה בה באותה שנה ושהה בישראל שישה חודשים.
פרק מתוך "הפרויקט הישראלי" ומתוך ספר בכתובים. >>>

"קו" וההיסטוריה של הכתיבה על אדריכלות בישראל (טיוטה לקראת מחקר)

באמצע המיתון של שנות ה- 1960, אולי בגללו, התרחבה באופן משמעותי זירת השיח על אדריכלות בישראל. בתוך שנה הופיעו בסמיכות שלושה כתבי-עת חדשים – קו, ארכיטקטורה, תוי – שעסקו, כל אחד בדרכו, באדריכלות, אמנות ומה שביניהן. >>>

אחיזות החוף, אחוזי החוף

גם קו החוף של ישראל, לכאורה קו הגבול הקונסנזואלי היציב היחידי שלה, אחוז מאז שנות השישים, בעיקר באזור תל אביב, בתזזיות התפשטות ובתכניות פיתוח גרנדיוזיות לכיבוש הים: ייבוש פיסות ים; ביצור חזית הים ברצף בינוי מסיבי; השתלחויות ספקולטיביות לבניית טריטוריות >>>

אנארכיטקט: על גורדון מאטה-קלארק

מתוך "סטודיו" 154: מאטה-קלארק איתגר לקראת סוף שנות השישים את דיסציפלינות התכנון באקטים פסבדו-אלימים, מתוכננים בקפידה, של הריסה ובפירוק מרכיבים חומריים ומבניים לקראת קריסה של קומפוזיציות קנוניות. >>>

הראשון בצמצום

האדריכלות הישראלית של העשורים האחרונים יכולה, אם לא חייבת, להיעזר בלוס כדי לנסח ואולי לתקן כמה מהבעיות העקרוניות של הפטפטת החזותית העודפת שלה. צבי אלחייני על אדולף לוס. >>>

יד לילד ביד ושם

אתר יד ושם הופך כעת לאגרוף קפוץ של פונדמנטליזם, במקום שביקש פעם, לפני השקיעה, להתריע מפניו. צבי אלחייני ב"סטודיו" על אדריכלות השואה של משה ספדי. >>>

סופרלנד

אדריכלות, אורבניזם ואדריכלות נוף עכשוויים בהולנד, מתוך סטודיו - גליון 121 >>>

 

גלעד אלבום אדון הסימפטום

סיפור פשוט: חייל משוחרר הולך לאוניברסיטה, לומד שפות, גומר תואר ראשון בבלשנות. אמא לוחצת להמשיך לתואר שני. הודו לא קוסמת לו, סמים הוא לא אוהב. יש לו חברה, יפה אבל נודניקית. מה עושים? הולכים לעבוד במרכז לבריאות הנפש, באמצע הדרך בין ירושלים לבית-שמש. >>>

נתי מרום עיר עם קונספציה

בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, תל אביב היא עיר מתוכננת מן היסוד, "עיר עם קונספציה", שמחשבה ומעשה תכנוניים עיצבו אותה מראשיתה.
תל אביב נוסדה והתפתחה מתוך תפיסה כי עיר טובה היא עיר שיש לתכנן מראש, בכוונה תחילה. >>>

דרור בורשטיין פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז

פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו‏...‎‎ אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>>

ז'אן נובל אפשר היה להפוך את תל אביב לסימפוניה בלבן

שיחה בין ז'אן נובל ושרון רוטברד. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית