בית

בבל , , 20/9/2020

                           

 

מיקי אנגל גבר מהדור הישן

בדומה לברלין של שלהי המאה ה- 20, היתה וינה של סוף המאה ה- 19 המקום הכי מסעיר באירופה לחיות בו. יצירות מוזיקליות דוגמת הסימפוניות האפוקליפטיות של מאהלר, כתביו של זיגמונד פרויד, ו"האדם ללא תכונות" - יצירת המופת הכבירה של רוברט מוסיל - הביעו אותה התחושה: העולם עומד להתמוטט, האדם הוא יצור חסר תקנה, וחוץ מלתעד ולקונן על הריקבון שפושה בכל לא נותר הרבה מה לעשות. זעם ואירוניה דקדנטית היו נשקם של המוחות הגדולים (כמעט כולם יהודים, כמובן), שגרו במרחק הליכה זה מזה וחשו תחת צילו הענק של ניטשה את רעמיה העמומים של המאה ה- 20, אותה חיית טרף מסויטת שהמתינה מעבר לפינה.  

מארק ואן דר יאכט, גיבורו של רומן הביכורים "הסיפור של הקרחת שלי" (2000), חי בווינה של ימינו כאשר הוא מתחיל להקריח. סיוט אולטימטיבי שחולף על גבר אירופי ממוצע. העניין מטריד אותו, והוא מחליט לכתוב על זה רומן משפחתי טרגי-קומי, אבל מהר מאוד גולש לתסביכים קולקטיביים אחרים. מארק המיוסר מתכתב עם הלך רוח אירופי עכשווי, שמשאיר לכאורה את השדים מאחוריו ושם את פניו אל עבר עתיד חופשי, גלובלי וקל כנוצה, כמו שתי הבנות מלוקסמבורג איתן הוא מנהל לאורך הספר יחסי חתול ועכבר. אותן שתי בנות ריקניות, נציגות הדור, מסמלות את כל מה שמארק יוצא נגדו – אנשים שלא מחוברים לעצמם ולו במעט.

אבל כידוע, שדים שנדחקים לארון רק הופכים להרסניים יותר. אף אחד ברומן לא מדבר יותר מדי, אבל כל דיאלוג נדמה כפינג פונג של פליטות פרוידיאניות שמעידות על הרבה כאב ותסכול. אמו חסרת המנוח, פאם פטאל נצחית ונימפומנית; אביו שנדמה כאילו נתלש מחיל המשמר של הקיסר פרנץ יוזף; ושאר הדמויות הסהרוריות שמאכלסות את דפי הרומן – כולן רוצות משהו שהן לא יודעות לנסח.

ון דר יאכט יודע מה הוא רוצה. הוא רוצה לשוב אל המאה ה- 19, לרומנטיקה, לאהבה, לערכים ולאנשים הגדולים מהחיים דוגמת בודלר ורמבו. אבל לכתוב מניפסט רומנטי נוסח "ייסורי ורתר הצעיר" הוא מעשה אנכרוניסטי וחסר סיכוי בימינו. וכך, לאורך הספר מחפש מארק אחר ה"ל'אמור פו" ("האהבה המשוגעת"), חיפוש שבמאה ה- 19 היה מסתיים בחתונה או בהתאבדות, ואילו עבור מארק, חניך למאה שמדברת הרבה אבל עושה מעט, מתמצה בהרהורים נוגים לגבי קוטנו של איבר המין שלו. כמה סמלי.

נדמה שמה שוון דר יאכט מוחה נגדו הוא מה שהפך כבר מזמן לקלישאה  - הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. הקלות בה עוברים מארץ לארץ, פוגשים בחורות, קובעים תור אצל מנתח פלסטי והורגים בשוגג בן משפחה. מארק משווע להיררכיה, לאהבת אמת, למושגים שהחלו לאבד את ערכם באותה עיר בה גדל, כמאה שנים קודם לכן. כשהוא חדור במוטיבציה של לוחם קמיקאזה, הוא מחליט להשתמש בנשקו של האויב – להביא את סיפורו בלי שלד ממשי, לספר את תולדותיו כהגיג פוסט מודרני, שכן אין כמו סיפור פוסט מודרני על מנת להעכיר שלווה.

כל אנקדוטה בסיפור משולה לאותו משחק טראומטי מבית הספר היסודי - סטירת לחי, כשהסוטר מתחמק ממך ברגע שאתה מסתובב לראות מי זה היה. כמו קואן של זן, הניסיון הוא להטריד את מנוחת השומע, לדרוך על יבלות, ולא להעביר סיפור שיעשה נעים. את הסיפור מארק יספר כמו שצריך, עם התחלה אמצע וסוף, אבל רק אחרי שנתעורר ונהיה בשלים לשמוע סיפורים רומנטיים על החומרים שמהם עשויה אהבה. אם כל האמור נשמע כמו גרסה של "התפסן בשדה השיפון" – לא טעיתם. ון דר יאכט (שמו הבדוי של הסופר ההולנדי ארנון גרונברג) מתוחכם, חכם ומצחיק לא פחות מסלינג'ר (בזמן הארוחה המשפחתית, אחיו שב ומתעלף, אמו יורה בנברשת בהתקף זעם, אולם על פי מצוות האב איש לא קם מהשולחן עד שכולם מסיימים את הקינוח) .

"הסיפור של הקרחת שלי" הוא אחד מהספרים היפים והאיכותיים שקראתי זה זמן רב. אף על פי שהוא כולו אקט מינורי ואנין, ללא כל אזכור מפורש לשואה או לזוועות אחרות, הוא מהווה בדרכו ביטוי מושלם ועוצמתי למה שכינה פרויד "תרבות ללא נחת" - חוסר נחת אישי וקולקטיבי. מארק ון דר יאכט הוא אחד מהקולות המקוריים ביותר שיצאו בשנים האחרונות מאירופה הישנונית והשבעה, שלעתים קרובות מדי נדמית כזקוקה לניעור.

(הרשימה התפרסמה לראשונה בגליון 240 של טיימאאוט)

ברשת מ-17/06/07
grunberg_tessa.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית