בית

בבל , , 23/10/2019

                           

 

מתי שמואלוף הרעב הוא ניבי נמר טורף


"מִתַּחַת לְכָל מֶטָפוֹרָה
 יוֹשֶׁבֶת עוֹבֶדֶת מִתְפָּרָה"
(מאיר קובלסקי / בנטון)

אדומה, אסופה לשירה מעמדית, מאגדת בתוכה שירה לא מופרטת. עם ה-1 במאי 2007 אנו מציעים אפשרות של שפה רעננה לדבר בה על פני השטח הבוערים, לכתוב שירה שתוכל לשמש ניצוץ לשיח מתסיס, המשותף לערבים ויהודים.
אדומה היא קריאה לתת לפוליטי לעשות מעשים באסתטי. בשירו של אהרן שבתאי "לא, ספפו" מוצעת תגובה מאוחרת למשוררת הקדומה. "הדבר הכי יפה, אמרה ספפו, הוא מי שאוהבים./ לא, ספפו, אני אומר, מי שאוהבים לא יהיה יפה / כל עוד קבלן או תאגיד או חברת כוח אדם מוצצים את דמו". אם כך, האם עדיין יש, בעידן הפרטה וכיבוש, מקום ליפה? ללא ספק. שבתאי טוען "פועלי הזבל, משאיות הזבל, ספפו, הם הדבר הכי יפה". היופי קיים גם בשירה של נעמה גרשי בעסיס הקלמנטינות המרטיבות את אצבעות העובדות בעזריאלי אחרי יום העבודה, או בתיאור הילדים ש"יְגַלְגְּלוּ פַּחֵי זֶבֶל וִינַקְּרוּ אוֹר / מֵעֵינֵי פָּנָסֵי הָרְחוֹב" בשירו של רוני סומק "מחתרת החלב", וגם בגלויות הברכה ששולח סלמאן מסאלחה לקצוות היקום מתוך סולידאריות.
"לשחר יש עששית כהה / לעצב יש בית בחצר הבית" כתב סאמי מהנא בשיר "שחר דל" שנכתב במיוחד לאנתולוגיה. תרבות הפנאי, ולא פחות מכך שירת הפנאי, מסתירה כתיבה הרוחשת תחתיה ומתמודדת עם המציאות הכלכלית הקשה של מעמד הפועלים בישראל, פועלי חקלאות ובניין, שב"חים, מהגרי עבודה, עובדי קבלן וסטודנטים שעובדים בשכר מינימום. השירה באסופה נכתבה על רקע ערעור זכויות בסיסיות כמו זכותו של עובד לקבל את שכרו בזמן, הזכות להתארגן והזכות לשבות. בעידן של הפרטה הולכת וגוברת, אדומה פותחת מרחב ציבורי פואטי, מרחב שאינו קניינו הפרטי של איש.
אדומה רואה אור בימים שהמדינה איננה אלא כלי בידי ההון להתפיח את רווחיו על חשבון העובדים. 'לא טוב למות בעד שכר מינימום' כתבו המאבטחים בקניון השרון אחרי פיגוע במקום. עצם הקיום של מעמד פועלים מוכחש כיום, גם ה-1 במאי כבר כמעט ואינו מצוין. לכאורה, נראה כי אין שפה מתאימה לימינו לתאר בה את המאבק החברתי והמעמדי בישראל בימים שבהם מדיניות "הכלכלה החופשית" של הממשלה רומסת כל חלקה טובה. דומה שבמשך שנים ארוכות לא נכתבה בישראל שירה מעמדית, ובוודאי לא הוגדרה ככזו. אך היום המצב השתנה. לאחר שנים של שתיקה אפשר ורצוי לכתוב שירה אדומה. זמנים אלה מביאים להתארגנויות פועלים חדשות, ולהתעוררות חברתית. אנו רואים באסופת השירים התאגדות עובדים חדשה, והוכחה מודפסת רחבת היקף שמתחת לפני השטח רוחשת כתיבה בנושאים מעמדיים.
 אדומה מאגדת שירים שנכתבו בידי משוררות ומשוררים בערבית ובעברית, ברובם הגדול, מראשית שנות התשעים ועד היום. אדומה מציעה שירה שמערבת בין הפוליטי ובין האסתטי, שנעזרת באירוניה ובסרקזם ולעיתים נוסקת ללהט ופאתוס. השיר הפוליטי הוא מעשה פוליטי, והשירה שנאספה באדומה היא מצע לפעולה. זוהי אופוזיציה. אופוזיציה של מעמד, מגדר, צבע. אופוזיציה שיוצאת כנגד הסטאטוס קוו.
אדומה רואה אור ביוזמת 'אתגר - כתב עת פוליטי תרבותי' ,'מעין - כתב עת לשירה' ו'הכיוון מזרח'. אדומה כוללת שירים של משוררים מוכרים וידועים, לצד שירי משוררים בתחילת דרכם, פזמונאים וכותבים שאינם מגדירים עצמם כמשוררים כלל. גם אם כתיבת השירה היא מעיקרה מעשה בודד, שיתוף הפעולה באדומה מעיד על האפשרות לכתוב ולקרוא שירה כעמדה של שיתוף.
באדומה חוזרים נושאים מסוימים. שירים רבים מתמקדים בנסיעה באוטובוס, שהפכה לסמל של מעמד. הלחם חוזר ומופיע גם כדימוי, מצרך יסוד לשירה, וגם כלחם עצמו. הרבה שירים מציירים דיוקנאות של נשים. חלקם נושאים שם אשה: מרגריטה בכר, סבטלנה. באחרים, האשה מוגדרת כביכול על ידי מקצועה: קופאית, מוקדנית בשירות לקוחות, עוזרת בית, מרצה למגדר, פועלת בבית חרושת, מטפלת, אם חד הורית, מלצרית. שירים אלה נכתבים מתוך עמדה של הזדהות דלת רומנטיקה. אלה הם פורטרטים מרירים מאוד, כמו בשירה של מריסול "דודתי המתה": "בבית חרושת "ליבר" / ובשעותיה האבודות / בין שש לארבע / נוצקה מרירות / השוקולד / ארבעים שנה". לא פעם הקטגוריה המגדרית מתגלה כקשורה בזהות ערבית ומזרחית, שהיא בוודאי אחת מרגלי השרפרף של אדומה, ומצביעה על הקשר ההדוק בין המאבק החברתי והמאבק המזרחי.
אדומה מפנה את פניה אל העתיד. זהו עתיד שאינו מתכחש לפעולה ובו היפה, כאמור, לא סותר את הפוליטי אלא נבנה מתוכו. המשורר בּשיר שלֶש כותב: "בכיס המעיל שלך יש חור ואבן חצץ מזהב". ואצל יצחק לאור, הזהב עולה מתוך שלילתו, "עכשיו שאין פרדס, ואין / קולות קוטפים לתרמילי / הצד, שופכים בזהירות / למכלים, זהב, הכל זהב". היופי נמצא גם במיזוג בין שנת הילדים המוגנים בבית, ובין שנת ההומלס ברחוב אצל טל ניצן ואפילו בפעולה הקשה  בשירה של שז, בו עולה האפשרות (שהיא לכאורה בלתי אפשרית) לפוצץ את "ברווז הגומי הגדול".


ברשת מ-24/06/07

haadoma.jpg

"אדומה: אנתולוגיית שירה מעמדית" / עורכים: יערה שחורי, רועי צ'יקי ארד, יהושע סימון, אסמא אגבאריה, ניר נאדר, מרואן מח'ול, תורכי עאמר ומתי שמואלוף. בהוצאת ‘אתגר', ‘מעין' ו‘הכיוון מזרח’, 2007.

אספיס גליון מספר 1

אספיס גליון מספר 1 יוני 2000 מלנכוליית נעורים באזורים פריפריאלים. עורכת: יעל ברגשטיין. משתתפים: אבנר בן-גל, רועי צ'יקי ארד, יהושוע סיימון, שרון ברקת. >>>

דב חנין ואריה ארנון מקום לתיקון

ספר זה עוסק בשאלות המטרידות מעת לעת כל אשה ואיש. השאלות הגדולות של חיינו על "צדק" ו"אי צדק", על פרטים וחברה, על דמוקרטיה וכלכלה, על צרכים וצרכנות, על עתידה של סביבת חיינו בארץ ובכדור הארץ. >>>

שרון רוטברד אדריכלות ללא ארכיטקטורה

על כיכר מלכי ישראל של אברהם יסקי ושמעון פובזנר, על אורי צבי גרינברג, ירושלים ותל אביב, ועל קסמה של הריקות. >>>

יוחנן סימון נוער בקיבוץ

נוער בקיבוץ, 1950- ציור קיר בחדר האוכל של שכבת הנעורים. גן - שמואל לוח הספורט המחול והמוזיקה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית