בית

בבל , , 27/6/2017

                           

 

יורם נסלבסקי אוטוסוגסטיה


מורה הדרך עצר והטיל את מקלו ארצה. הוא התיישב על סלע ופניו נפנו ונטמעו בשלוחת ההר הטרשית, היורדת בתלילות אל עמקי הערוץ. ממקום עומדי סקרתי את הארץ הקשה, את גושי האבן האינסופיים הקולטים בשתיקה את השמש המאיימת להתיכם ללבה לבנה. הרחק בתחתית הערוץ שני פרשים התנהלו בכבדות, מתנודדים בעווית החום. הזקן הביט בהם בלא אומר. עיניו כהו ונִדמו לשתי גחלים שחורות, והוא הלך והשתקע בסביבתו עד שלא יכולת להבחין עוד בקווי המתאר של דמותו. הרי לא כך דובר! פניתי אליו בזעקת תרעומת, זעקה על שנבגדתי, על שנזנחתי בלב הארץ. אאבד את דרכי, המשכתי, אך יותר משנשמעו הדברים כדברי ייאוש נשמעתי כפוסק פסיקה, כמו כוונו הדברים לעורר חרטה בלבו. מונח היה כגזע כרות, עתיק, שורשיו השלוחים אחוזים וסבוכים בקרקע, ועמדתי אני לצדו, גרוני יבש, שאם לא כן כיצד זה יכולתי שלא לתבוע את עלבוני? קולי היה רפה, וחרחורי חמה ניקרו בי על ששובש מהלכן התקין של תוכניותיי, אך מה התועלת, וכי יכול אדם לשפוך קצפו על פיסת גזע חרוכה, על נוף טרשים מסמא? וזעקתי נבובה ואילמת, כנפיה קצוצות והיא מפרפרת באוויר במגושם, ואני החרד לה מביט בדאגה סביבי, מאין יבוא עזרי, אך היא מתעשתת לפתע, תפיפותיה מתרחבות ומתייפות, מתרחבות ומכות באוויר עד שהֶדֶף מעופה חזק דיו להתיק גושי אבן קטנים ממקומם. לאט שוככת חרדתי והופכת ללאות נינוחה, אני יושב על גדם העץ, שעון קלות על מרפקים כאדוני הארץ, כובעי מצל על חלקת הנוף. הרוכבים שנעלמו לרגע מן העין שבים ומופיעים והם קרובים עתה, קרבים והולכים, מנתבים את סוסיהם במעלה השלוחה בנקישות פרסה מאומצות. הבחינו בי זה לא כבר, שכן סימן לי האחד בניעת יד כדרכם של הרגילים במרחקים. מן הסתם נתונים במצוקה, הרהרתי בשלווה, איבדו את דרכם, פוסעים ימים רבים ללא כיוון, תולים תקווה מנגדם שאהיה להם אני למושיע. כעת קרבו עד כדי מרחק פסיעות אחדות. זה הראשון צעיר הוא, ולמרות המאמץ והדרך הרבה הניכרים בפניו הוא יושב זקוף על סוסו. הרוכב השני הוא גבר במלוא שנותיו, פניו אדומות משמש, ראשו ומצחו כרוכים ביריעות בד והוא מתנשף כאילו היה זה הוא, ולא סוסו, שגמע את המעלה התלול. מראה נפלא הוא זה, אינך סבור? אמר, פונה אל הנוף הנשקף מטה אל הערוץ ומעלה בצוקי איתנים מעברו האחר. אכן מחזה מופלא, המשיך, ובפרט שאין הצופה אל הארץ הצחיחה מנחש ולו במקצת מציאותה של דרמה מעין זו. ואחח! כסילות מאין כמוה, יוצא אדם עם בנו לשוטט מעט במרחב הגדול וביהירותו מזניח את עצת המקומיים העומדים להטריח לו את מורי הדרך לצרכיו הבטלים. ואתה, חבר, שאתה ניחוח כל כך, מונח כאבן מאבני המקום, מובטחני שתוכל להורות את דרכנו חזרה. אין פשוט מזה, קבעתי, וקולי יציב וזחוח. טפסו אל סוף השלוחה, אז פנו וחצו את הרכס, מיד תמצאו שביל צר אך כבוש היטב החוצה את מסלולכם. עליכם לפנות בו לימין והוא יובילכם למחוז חפצכם. הרוכבים הודו במנוד ראש ושבו להתנהלותם האטית במעלה ההר. מקץ דקות ספורות כבר נבלע קול נקישת הפרסה הרחק מאחורי גבי. קמתי ממושבי לחלץ את עצמותיי. כעת רחשה מועקה חדשה בבטני. בדידותי טרדה לפתע את מנוחתי והיתה כמנסרת במרחב השקט. השמש החלה דוהרת במורד הרקיע כמו על מנת להסגירני לאימת צללי הערב, ואני יכולתי לחוש את הקרקע נרעדת תחת אינסוף הצעדים המתקבצים וקרבים וסוגרים מכל עבר לכלותני. כסילות מאין כמוה, ללא ספק, ויהירות רבה כל כך, שכן אחת שאיפת הארץ להצמיתך אליה, למשוך ולנכש ולאסור בעבותות ואז לפצפץ ולפזר אפרך לארבע קצוות תבל. מה רעה היא הארץ! לא נותר אלא לכרוע ארצה, להתמכר לשיתוק הגואה, העוטף את האיברים במתיקות. ששש... רחש עשבים בקרבת מקום. לאט ניכרת תנועת זרוע, ניד כתף, גדם העץ קורם לבוש אדם. ממשכן העפר בו התפלשתי אני מביט בפליאה בזקן הניעור מרבצו. הוא קם, מיישר את לבושו ונוטל את מקלו. באושרי אני קם עליו לחבקו, אך מבטו נותר אטום לרחשי לבי והוא פונה אל הדרך להובילה. עליי להישאר דרוך וקשוב. הזקן צועד בשתיקה, צעדיו בטוחים, רגליו הקטנות מוצאות את דרכן מעצמן בדרך הסלעית הזרועה שיחים קוצניים. ואני אחריו, פוסע מתוך ריכוז בנתיב שהוא מתווה, מבטי קבוע בגבו, לבל יאבדו צעדיו.

ברשת מ-13/08/07

דונאטיין אלפונס פרנסואה (המרקיז) דה סאד פשעי האהבה

"...מוטב כי יחדלו לייחס לי את הרומן של ז'… : מעולם לא כתבתי יצירות כאלה, ובטוחני כי לעולם גם לא אכתוב שכמותן; רק טיפשים או רשעים יכולים לחשוד בי, או להוסיף ולהאשים אותי, חרף אמינות הכחשותי, שאני הוא מחברן... >>>

חוליו קורטאסר מתומן

חוליו קורטאסר מרבה לבדוק בכתיבתו את גבולות המציאות ודרכי הבעתה. הקורא בסיפוריו נסחף לעולם מעורר צמרמורת ומלא הפתעות. מה שחשבת למציאות מתפורר בפתאומיות, ומשהו אחר, זר ומדהים אך בה בעת מוכר וטבעי, מציף את תודעתך. המציאות מתגלה כחידה שאין אנו מסוגלים לפענח. >>>

אתגר קרת סוסיקו

" סוסיקו" - סיפור קצר של אתגר קרת. >>>

איימי בלום בדיוק כפי שאני

לא הופתעתי למצוא את עצמי בירכתי חנותו של מר קליין, לבושה רק בגופיה ותחתונים, מוקפת בפרוות צובל.
"צובל ממש מתאים לך, ליזבט," אמר מר קליין לאחר שהניח עלי מקטורן בעל צווארון-צעיף. "מתאים בדיוק לעור שלך ולעיניים שלך. הבחורים בטח אומרים לך את זה אלף פעמים ביום. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית