(הרשימה התפרסמה לראשונה ב- Timeout תל אביב גליון 258, אוקטובר 2007)

הרומן של מיכל אלמוג לא נושא את דגל ההורות האלטרנטיבית. חד-הוריות היא כבר מזמן לא טרנד אלא אופציה לגיטימית שהגיבורה שלה החליטה לממש בגיל 33. "שנה מעוברת" מביא את סיפורה של מורה לקולנוע שמבקשת להפוך לאם חד הורית מבחירה. זוהי אופציה מאיימת, שנטלה מאיתנו, הנשים הרווקות, את האפשרות להסתתר מאחורי התירוץ הישן והטוב ש"אין לי ילד כי אין לי בעל". למה בכלל להסתתר? כי להביא ילד זה מפחיד. כי זאת החלטה כל כך גדולה.
אני יוצאת למסע ארוך עם ליבי, שתחילתו בהחלטה (אמיצה או לא, ילדותית או לא - אבל החלטה) להיכנס להריון מתרומת זרע. אני מנסה להבין איך מישהי כמוה - שנראית מצוין ושיש לה משפחה אוהבת, חברים קרובים, עבודה טובה וחוש הומור מפותח – נאלצה להביא ילד לבד. מה קרה? נגמרו הבחורים? איזה אקס אידיוט שיבש לה את אספקת האופטימיות? הרי הסיבה היא לא אותו תקתוק מאיים ומוכר של שעון ביולוגי. אם היא היתה בת 40 – אולי. זה לא המקרה.
שנים של רווקות, לפעמים לבד ולפעמים ביחד, עושות את זה. הן מייצרות סוג של חוסן, שמייצר סוג של אומץ. הלבד לפעמים קשה, לפעמים מנחם, לפעמים משמש הגנה מפגעי העולם שמורכב, כך נדמה, זוגות-זוגות. ליבי לא ממורמרת, אבל היא גם לא מוכנה להישאר לבד לנצח. לא מתוך אידיאולוגיה. זה סוג של לימון שצריך להכין ממנו לימונדה.
יש בגיבורה של אלמוג קווים נוירוטיים, אותם היא מציגה לאורך הספר בכנות ובהומור, אך בעיקר בהשלמה. ההשלמה הזאת, עם מי שהיא, משכנעת ככל שהקריאה מתקדמת שהיא בשלה למסע, שהופך גם למסע של הקוראת. אני מנחשת שכשאלמוג היתה ילדה,  היא לא חלמה להיות אם חד הורית. היא חלמה להיות נשואה ואמא. אבל עכשיו נשארה רק האימא, ואם בדרך צריך לוותר על המשוואה הנצחית – היא עושה את זה בשלב מוקדם יחסית בחיים. המפגש שלה עם הגוף שלה הוא מפגש מאתגר, לא פחות מהרצון שלה להפוך לאם.
"שנה מעוברת" הוא לא מדריך לאשה שרוצה להרות לבד, אך הוא רווי בתיאורי בדיקות, חודרניות יותר או פחות. זה קורה כאשר הרצון הופך למטרה. להיכנס להריון עבור ליבי זאת כמעט משרה מלאה. עולם חדש של מושגים ובעלי מקצוע נפתח בפניה: רופאים, אחיות, תורמי זרע, עוברים מופרים בצילומי מוניטור, רוקחים וחומרים משונים שגורמים להתנפחות. כל תשובה שלילית גורמת לבכי שלה, ושלי. כל בדיקה כואבת נחרטת בזיכרון.
אבל – הפתעה – יש בדרך את יונתן. זה מתחיל בדייט רגיל ונמשך לאורך כל הספר. בכל פעם קצת, כמו סיפור צדדי, אולי סטוץ מתמשך. הגיבורה אפילו לא רומזת על התוכניות שלה. היא לא שוכבת איתו בימים בהם היא עוברת טיפול, שלא יתבלבלו לה הזרעונים, וממשיכה כרגיל מתוך אמונה שממילא זה בטח ייגמר בקרוב בכישלון. כמו לא מעט רווקות תל אביביות, היא מתייחסת אליו בספקנות, אבל לאהבה יש תוכניות משלה. כל השנים היא חיכתה לזוגיות שתופיע ועכשיו, בניגוד למה שקורה בסרטים, יש לה סיכוי לתאומים מתורם זר בבטן. ויש לה גם סיכוי אצל רווק אחד, מוכר מאוד, בלב.
לפני הסוף, אני הופכת את הספר כדי לחפש על גב הכריכה האחורית רמז לכך שהם חיים באושר ואושר, אמא, אבא וזוג תאומים. שזה סיפור אמיתי. כי גם אני, רווקה תל אביבית, שמכירה את הכוח של הלבד, מפנטזת להיות סינדרלה אורבנית.
כן, הסיפור אמיתי.
כן, נולדו תאומים.
לא, לא מגלה את הסוף. בספר הזה יותר חשובה ההתחלה.

גירסה להדפסה