(הרשימה התפרסמה לראשונה בגליון 260 של Time Out תל אביב)

"ספר הזן של ג'ושו" מאגד בתוכו 458 (!) סיפורי זן קצרצרים, שבכולם מככב ג'ושו – מורה הזן האגדי מן המאה השמינית לספירה. הפרגמנטריות של סיפורי הזן, אותו זרם חצוף ורדיקלי של המסורת הבודהיסטית הצפונית, הופכת אותו לכאורה לנוח יותר לעיכול לצרכן המערבי ממסורות רוחניות אחרות, ויש להניח שהיא שהצמיחה את פריחתם של מרכזי זן במערב מתחילת שנות השמונים ועד ימינו. שורשיו העדינים לכאורה של הזן בודהיזם מקלים את עקירתו ושתילתו המחודשת במחוזות זרים. לראיה - "ספר הזן של ג'ושו" מביא תרגומים מן המקור עם השמטות מעטות.
לזן בודהיזם סקס אפיל אינהרנטי ובלתי ניתן להכחשה. הפרגמנטריות שבה מנוסחות אמירותיו אינה תוצאה של סירוס מערבי – ככה כותבים זן ( חשוב לציין שלא כל הבודהיסטים כתבו ככה - הקריאה בנגארג'ונה, פילוסוף הודי בודהיסטי מן המאה השנייה לספירה, הנחשב אחד מאבותיו הרוחניים של הזן בודהיזם, תגלה כתבים טכניים להפליא ומשעממים להחריד). גם הפורמט דומה בצורה מסוכנת לזה של ספרי מתנה נוסח "500 משפטים מפורסמים על אהבה", והקריאה  הנלוזה ביותר בספר תהיה זו שמרפרפת על הפרגמנטים בשטחיות. הקטעים הקצרים, הסתומים והפרדוקסליים טומנים בתוכם אמיתות עמוקות ומטלטלות, שכדי לחשוף אותן יש להיעזר במבוא של יואל הופמן ולקרוא בספר באותה תשומת לב שהיינו מקדישים לכל יצירה ספרותית מורכבת.
המוקד בזן בודהיזם הוא בהבחנת מושג האמת ממושג התאווה. התאוות שלנו לא רק שמובילות אותנו באופן בלתי נמנע אל שכול וכישלון, הן אף מונעות מאיתנו תפיסה מאומתת של המציאות - תובנה שאף עוברת כחוט השני בסיפורי הזן של ג'ושו. מישהו שאל: מי התעלה על שמים וארץ"? ג'ושו אמר, "אם תפגוש אחד כזה, הודע לי על כך מיד" (סיפור מס' 276), ואלף וחמישים שנה מאוחר יותר יכתוב הפילוסוף האוסטרי לודוויג ויטגנשטיין – "העולם והחיים - חד הם" ("מאמר לוגי פילוסופי", תרגם עדי צמח, הקיבוץ המאוחד). האינטואיציה של ג'ושו וויטגנשטיין בהקשר הנוכחי היא זהה – חוץ מהעולם הנראה והמוחשי אין לנו דבר, וכל ניסיון לדבר על מה ש"מעבר לשמים וארץ" אינו אקט מיסטי, אלא ניסיון חסר מובן.
הארציות הבלתי מתפשרת של ג'ושו מושכת (באמצעות הפרדוקסליות הנהדרת שלה) את רוח האדם מטה כל אימת שזו מבקשת לפרוש כנפיים ולהמריא אל עולמות מקבילים, נעימים יותר, הרמוניים יותר, כאובים פחות. רק באמצעות ההתחברות לכאן ולעכשיו יזכה האדם ב"הארה" המיוחלת, ויוותר על המטען המיותר וההרסני של תקוות, חלומות, ושאר אשליות. אני לא אוהב לשמוע את המילה "בודהא", אומר ג'ושו, מילה הנושאת קונוטציות מעורפלות, וההיצמדות לכאן ולעכשיו מופיעה גם בסיפור הבא, אולי טקסט הזן המפורסם ביותר במערב:
נזיר שאל את ג'ושו: "מהו ה'אני' שלי?"
ג'ושו אמר: "האם אכלת את דייסת האורז?"
הנזיר אמר: "אכלתי".
ג'ושו אמר: "אם כך, לך ורחץ את הקערה" (סיפור 257).
המוטיבציה להשאיר את האדם על קרקע המציאות משותפת לכל זרמי הבודהיזם הצפוני (המאהיינה). המיוחד בזן הוא הקיצוניות הבלתי מתפשרת. לחכמי הזן אין זמן לבזבז. אנו לא נגיע להארה של טבענו האמיתי ושל טבע העולם כתוצאה של שינון סבלני של תורות רוחניות אלא דרך משהו אחר.  אולי ניעור, אולי בעיטה.
מישהו אמר, "הגעתי לכאן ממרחקים. אני מתחנן אליך ללמד אותי".
ג'ושו אמר, "רק נכנסת בעד השער. ובכן, תן לי לירוק בפרצופך" (סיפור 268).
היריקות, הסטירות, המשיכות באף, ההעלבות, הפרדוקסים, ההומור הפרוע והאמירות הפרובוקטיביות שהספר משופע בהן, תכליתם היא אחת - לקלף מאיתנו כל שריד של גאווה, לרוקן אותנו מהאגו, להעיר אותנו מהאשליות ולהחזיר אותנו אל העולם. התיוג המופרך והמטעה של הזן כ"מיסטיקה" מעיד על הממתג הרבה יותר מאשר על הממותג המצפה שהזן יעביר אותו אל ספירות אחרות, ולא יחזיר אותן כמו בומרנג חזרה אליו. 
הנוסח העברי וההערות של יואל הופמן, המלוות את הסיפורים השונים, מוצלחים לא פחות מהטקסט של ג'ושו עצמו. באינטואיציה חריפה מרגיש הופמן כי אין לאנוס על הטקסט פירוש שיחליק את הבליטות ויקריב את החוויה על מזבח ה"למה התכוון המשורר", ולכן אף הוא מרומז וחידתי. הפירושים שלו אינם מסייעים להבין את הטקסט טוב יותר, אלא מאירים עליו ברכות פואטית נעימה. ציון לשבח מקבל גם דרור בורשטיין, שתרגם את התרגום האנגלי של הופמן לעברית, תרגום מדוד, ענייני, ויפה. הופמן עצמו מציין לגבי תרגומו של בורשטיין כי "אי אפשר לתרגם דברים כאלה בלי לראות 'היישר ללב העניין'", ודברים אלה נכונים גם לגבי הערותיו של הופמן עצמו, אחד האייקונים התרבותיים הנדירים שנותרו לנו, ולגבי רוחו המיוחדת ששורה מעל דפי הספר.
ברשת מ-28/10/07

גירסה להדפסה