(התפרסם לראשונה במוסף ספרות וספרים של עיתון מעריב, 16.11.07)
מקצועותיהם ה"אזרחיים" (או הצבאיים) של סופרים היו תמיד נושא מרתק. העיסוק, האפרורי לעתים, שאולי ייסר את הסופר בחייו, או נזנח לטובת הספרות, הופך עם חלוף השנים לפרט רכילותי מושך. וולט ויטמן עובד הדואר, קוואפיס הפקיד במשרד לעבודות ציבוריות, לרמונטוב הקצין - אלה מוציאים גם מהקורא הנאור ביותר את העיתונאי הסקרן, שאינו אלא גלגול של הדודה מהפרברים. אלא שבמקום "איך את משלבת קריירה ומשפחה?" שואל הקורא: "איך הוא משלב עבודה רגילה וספרות? ואיך האנשים בעבודה מגיבים? ואיך הוא בתור סוכן ביטוח?" הרצון להציץ אל תוך חייו הכפולים של הסופר, המתגלה כאדם רגיל שדופק כרטיס פעמיים ביום, מתגלה אצל הקוראים כמעט תמיד. אני נתקלת בסקרנות הזאת בכל פעם שמכר, קורא או עיתונאי מגלה למרבה הזוועה שבת שיחו המשוררת עובדת כמנתחת מערכות בבנק.
עם סופרים המוציאים את לחמם מן האקדמיה, מעריכה ומתרגום של סופרים אחרים או, נניח, מעיבודים לתיאטרון, הכל ברור. אותם לא שואלים דבר. אבל סופר העוסק בעבודה חוץ-ספרותית, לעולם יעורר, יחד עם המציצנות הדודתית, את ההתפעלות מכך שהנה נמצא סופר שיודע לעשות עוד משהו מלבד הכתיבה. הרי הסופרים ידועים כגילדה של בעלי שתי ידיים שמאליות שאינם מסוגלים לחשב את עלותו של סל המזון לחגים. מי חושב על כך שעלילות הרומנים האדירים של פלובר ודוסטויבסקי מוּנעות במידה רבה על ידי חישובים כספיים, עסקות סיבוביות, רישומים חשבונאיים וקומבינות פיננסיות מסמרות שיער. כשקראתי את "מדאם בובארי" בפעם הראשונה, הצטערתי שאני רק בת עשר וחסר לי איזה מידע מהותי על אודות אהבהבים וניאופים; בקריאה השנייה הצטערתי - בפעם היחידה בחיי - שיש לי רק תואר ראשון בכלכלה ולא הסמכה של רואת חשבון.
*
על רקע היחס המשעשע הזה לעיסוקיהם היומיומיים של הסופרים, בולטים בוגרי הפקולטות לרפואה. איש לא שואל איך הם משלבים: ככל הנראה, הם נהנים מהכבוד הכללי שהציבור מעניק לדוקטורים. גם דמויות של רופאים בספרות זוכות בדרך כלל לתיאור אוהד, מה שכנראה יוצר אצל הקוראים הבנה שסופר שעוסק או עסק ברפואה, מקבל שפע של חומר ספרותי איכותי מהחיים, בניגוד לסופר המתפרנס ככתב פלילים בעיתון, למשל. ואולי ההסבר מצוי בקירבה המדומיינת בין הרפואה, הגואלת את הגוף, לבין הספרות, הגואלת את הנשמה? הרופא הראשון, והמפורסם ביותר, של הספרות הרוסית, הוא כמובן צ'כוב. ואכן, דמויות אהודות של רופאים - עמיתיו - מופיעות בחלק גדול מיצירותיו. הרופא המפורסם השני של הספרות הרוסית הוא בולגקוב, שנולד כשלושים שנה אחריו. אגב, מלבד הרפואה, השניים חולקים יחסים צמודים עם התיאטרון האמנותי במוסקבה: צ'כוב היה בין מייסדיו, ואילו בולגקוב ניהל איתו רומן ארוך ומסובך, עתיר עליות ומורדות, הצגות מכורות לחודשים מראש ואיסורים מסתוריים על מחזותיו, חוזים וביטולי חוזים וסיבובי ריצה רבים סביב זנבו של המחזאי. אבל נחזור לרפואה. הספר שיצא כעת בהוצאת בבל, "רשימות של רופא צעיר", הוא אחד הספרים היותר אוטוביוגרפיים של בולגקוב, סופר שמיעט להשתמש ישירות בחומר מחייו הפרטיים. אוסף זה של סיפורים קצרים מבוסס על ניסיונו של בולגקוב כרופא צעיר, אפילו צעיר מאוד, שזמן קצר לאחר סיום לימודי הרפואה נשלח לשמש כרופא כפרי באזור נידח וקפוא, ללא ניסיון מעשי ברפואה וללא שום רופא ותיק לצדו שיוכל להתייעץ איתו. מצב זה נוצר מכיוון שבולגקוב נמצא לא כשיר לשירות צבאי (הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה), וזה הוּמר בשירות אזרחי כרופא במחוז מרוחק. הרופא המתחיל, שעד כה לא ראה ניתוחים ולידות אלא באמפיתיאטרון של הפקולטה לרפואה, מבוצעים על ידי פרופסורים בכירים, נאלץ להתמודד כבר בימיו הראשונים במקצוע עם מגוון מחריד של מחלות ופציעות קשות, שלעתים דורשות התערבות כירורגית מורכבת. למרבה המזל, עמד לצדו צוות מיומן של חובש מוכשר ואחיות מנוסות, וגם הציוד והספרייה המקצועית שהותיר קודמו בתפקיד היו טובים בהרבה ממה שציפה למצוא בחוֹר שכוח אל שכזה.
כבר בסיפור הראשון, "המגבת עם התרנגול", בן דמותו של הסופר-הרופא, שזה עתה הגיע לכפר ומשתגע מדאגה שמא ימצא את עצמו חסר אונים מול חולה עם בקע כלוא, נאלץ לקבל החלטה קשה על כריתת רגלה של נערה יפה שנתפסה במכונת דיש הפשתן. הכל משוכנעים שאין טעם ושהנערה עומדת למות כל דקה, אלא שבמפתיע הניתוח מצליח, והנערה נותרת בחיים. בפיסקה האחרונה של הסיפור אנחנו רואים אותה מגיעה עם אביה לרופא, כשהיא מחייכת והולכת בכוחות עצמה על קביים, והרופא רושם לה הפניה ליצרן פרוטזות. אינני יודעת האם כריתת רגל זו אכן היתה הפעולה הכירורגית הראשונה של בולגקוב הצעיר, אך ידוע שהוא אכן ביצע ניתוח כזה בתקופה המתוארת בכפר.
גם הסיפורים האחרים מבוססים על אירועים רפואיים אמיתיים מאותה תקופה. עלילה אופיינית מתפתחת כך: הרופא הצעיר, הנתון מראש ללחץ נפשי עצום בגלל גודל האחריות, חוסר הניסיון והאתגר של המקרים הרפואיים הקשים, מקבל חולה במצב קשה יותר מהקשים ביותר שדמיין בסיוטיו. אך ברגע האמת האינטואיציה עובדת לטובתו, הניתוח המסובך מבוצע בהצלחה, בעזרת ידע מועט, אינסטינקטים בריאים והרבה מזל, האחיות מתפעלות מביצועי הרופא הצעיר, והכל נגמר בשלום. אחרי הפעם השנייה, הקורא מתחיל להרגיש שהמספר מרשה לעצמו להתרברב ביכולותיו כרופא בעל אינטואיציה אלוהית. בשלב זה הרגשתי אי נוחות והלכתי לחפש עדויות: איזה מין רופא היה מיכאיל בולגקוב האמיתי, זה שכמה שנים מאוחר יותר נטש את הרפואה לטובת הספרות?
כאן נשאלת השאלה: איזו חשיבות יש לזה? הרי הסיפורים מצוינים (בכך לא היה לי ספק). והרי הגיבור, אפילו בספר אוטוביוגרפי, לא חייב להיות תואמו המושלם של המחבר. מה, שוב לשגע את צלו של הסופר בבירורים מציצניים על חייו החוץ-ספרותיים? ובכן, הבירור הזה היה נחוץ לי כדי לעמוד על יושרו של המחבר. על פי אמירה ידועה של גוגול, מותר לסופר לכתוב שעל עץ תפוחים צומחים תפוחי זהב; אך אל לו לכתוב שעל עץ תפוחים צומחים אגסים. בולגקוב, סופר המצטיין דווקא בתפוחי הזהב, היה צריך לעבור את מבחן האגסים - בייחוד משום שבן דמותו בסיפורים עוסק ברפואה, מקצוע הנוגע בכל יום בחיים ובמוות.
נרגעתי רק כאשר מצאתי עדויות לכך שבולגקוב אכן היה רופא מצוין כבר מהרגע הראשון, היטיב לאבחן את מטופליו והצטיין באומץ רב בגישתו לדילמות הרפואיות. יתר על כן, אפילו סטטיסטיקת החולים שהגיבור מביא בסיפור "העין האבודה" ("במשך שנה אחת (...) קיבלתי 15,613 חולים. אשפזתי 200, מהם נפטרו 6 בלבד" - עמ' 146) קרובה מאוד לסטטיסטיקה האמיתית שנמצאה במחוז שבו עבד. מישהו אחר היה הולך לאיבוד במצבו של הרופא הצעיר והבודד שלנו, אבל לא הוא.
לא הוא? ובכן, עורכי הקובץ לא כללו בו את הסיפור "מורפיום". לכאורה, אין בכך כל חסרון, שכן סיפור זה פורסם במקור (ב-1927; כל סיפורי הקובץ ראו אור בין 1925 ל-1927, ודווקא בכתב עת העוסק ברפואה) ללא כותרת המשנה "רשימות של רופא צעיר" שאיפיינה את יתר הסיפורים, והוא שונה מהם בסגנונו ובמבנהו. אך תהיה זו רק חצי אמת, שכן הוא קרוב בתוכנו לסיפורי הקובץ, ונכלל בכמה מן המהדורות הרוסיות שלו. הדובר בסיפור המסגרת ב"מורפיום" הוא אותו רופא מ"רשימות של רופא צעיר", המביא לדפוס את יומנו של ידידו, רופא צעיר אחר, שהחליפוֹ בתפקיד. רופא זה, ד"ר פוליאקוב, אינו עומד בלחץ ובבדידות, ובעקבות מקרה של צורך במשכך כאבים חזק מתמכר למורפיום. יומנו מתעד ללא רחמים את קורות התמכרותו, מהמנות הקטנות והתמימות, דרך נסיונות הגמילה הכושלים של ג'אנקי גמור, כפי שהיינו אומרים היום, ועד התאבדותו הטרגית - פעולתו האחרונה והיחידה זה מכבר כאדם חופשי. היומן אמיתי כל כך, שהוא נוגע אף ביושר הרב ביותר: בחוסר היושר של הכותב עם עצמו. כל השקרים הקטנים של הנרקומן, שהוא מוכר לעצמו ולסביבתו, מוצגים שם באור הלבן של מנורת חדר הניתוחים, ואתה מבין שהכותב באמת מתכוון אליהם בשעת הכתיבה.
ד"ר פוליאקוב מתאבד; ד"ר בולגקוב האמיתי (אני מגלה לכם את מה שאין בספר) הצליח להיגמל מהמורפיום פחות משנה לאחר כניסת הסם לחייו, ולמיטב ידיעתי לא חזר אליו. הרופא בקובץ שלפנינו, ללא "מורפיום", כלל אינו נוגע בסמים. בולגקוב פיצל את שתי החוויות הללו לשני רופאים שונים, אולי השליך את קללת המורפיום לעבר ד"ר פוליאקוב, שאינו בן דמותו כרופא הצעיר מהקובץ העיקרי. כאילו הרופא הצעיר שהיה הוא עצמו פעם הוא אחיו הצעיר, שחשוב לו להגן עליו מפני הצרה הזאת. וכך הופך הרופא הצעיר לדמות חזקה יותר, לאיש שיכול למגר את כל המחלות במחוז, ושיום אחד יהיה לו הכוח לגעת גם בנפש באמצעות ספריו. התמכרותו של ד"ר פוליאקוב קשה וקטלנית מזו של בולגקוב עצמו; את ד"ר פוליאקוב הבדוי היה צריך להקריב יחד עם המורפיום עצמו, כדי ליצור את הדמות האהובה של הרופא הצעיר שישרוד ויהיה לסופר.
*
בין הסיפורים על הצלחות הריפוי והניצחונות על חולשותיו שלו, בולט בפסימיות שלו הסיפור "פריחת כוכבים", המספר בזעם בלתי מוסתר על בערותם של תושבי המחוז, המדביקים שוב ושוב איש את רעהו בעגבת (בין שבאמצעות יחסי מין או באמצעות מגבות וכלי אוכל המשותפים לכל בני המשפחה), ומסרבים לראות שיטה בכל הפריחות והכאבים, המופיעים לסירוגין באיברים שונים בגופם. גם לשכנע אותם לעבור את הטיפול הדרוש לא קל: הם מתעקשים לדרוש מהרופא טיפות או שטיפות לסימפטום המיידי שמטריד אותם, ואינם מוכנים לקבל את התרופה האמיתית לעגבת ("משחה שחורה") שהקשר בינה לבין הסימפטום נראה להם מופשט מדי. הרופא שלנו נשבע להילחם בבערות הזאת ובמחלה האיומה הזאת בכל כוחותיו. (אגב, בשובו מן הכפר, בולגקוב עצמו אכן פתח קליניקה לטיפול במחלות מין.) המחלה שנראית לנו היום כמעט רומנטית (לא כמו השחפת, אבל בכל זאת) - בזכות הזיהוי עם הדקאדנס, עם פריז, עם משוררים, אהבה נכזבת, שותי האבסינט, fin de siecle, אומללות רקובת-אף, המחלה שבערים הגדולות באותה עת לא הוזכרה אלא כ"המחלה הלא-טובה" - מתגלה כאן במלוא הזוועה: זוועת ההתעלמות. זוועת הנבערות. זוועת חוסר האכפתיות. זוועת הניוון: חוסר מוחלט של יכולת לחשוב בצורה מעט יותר רחבה מהפריחה הנוכחית. בזכות הניוון המחשבתי הזה העגבת מכה בגברים ובנשים, בילדים ובתינוקות, בקשישים ובקשישות. איש אינו פוחד מפריחת הכוכבים, למעט אישה אחת, שבעלה משאיר לה מכתב על מחלתו ועוזב. כל שבוע היא מגיעה לבדיקות מקיפות, ומה רבה היא ההקלה כאשר הרופא מבשר לה שהיה לה מזל והיא בוודאות לא נדבקה! אבל היא היחידה במחוז שבשורה כזו באמת מעניינת אותה. כך הרופא, המצליח לנצח, פחות או יותר, את כל המחלות, אינו יכול לגבור על הטמטום האנושי - וקושי זה כבר משותף לעתים לרופא ולסופר, הלא כן?
יש לציין לטובה את תרגומה של ליזה צ'ודנובסקי, שמותיר את הספר בהיר ונאמן למקור, המתגלה, בסופו של דבר, לא כספר רברבני, כי אם כספרו הצנוע ביותר, אולי, של בולגקוב.
ספטמבר 1917. רופא צעיר בעל מראה צעיר במיוחד נשלח מיד עם תום לימודיו לעבוד בבית חולים בכפר נידח במחוז רוסי רחוק ומנותק שהקידמה טרם הגיעה אליו.
יחד עם שתי אחיות מנוסות ומסורות הוא מטפל יום ולילה בתושבי המחוז.
>>>
