בית

בבל , , 13/11/2019

                           

 

עמנואל ולרשטיין ארה"ב-ישראל: הפירוד קרב

מתוך מטעם, גליון 12

ב-2007, מתממשת מעורבותה העמוקה והמשמעותית ביותר של מדינות החוץ האמריקאית בענייניה של מדינה אחרת בנוכחות הצבאית בעיראק. ב-2007, אין לארצות-הברית בעלת-ברית נאמנה יותר ושחקנית-משנה מסורה יותר על בימת העולם ממדינת ישראל. היחסים בין ארצות הברית לבין ישראל הדוקים יותר מיחסי הגומלין המדוברים בין ארצות הברית לבריטניה. אבל מעורבות אמריקאית בענייני המזרח התיכון כמו בריתן המחושלת של ארצות הברית וישראל לא היו תווי ההיכר של המדיניות האמריקאית מאז-ומעולם. אדרבא, שני הבטים אלה של המציאות הנוכחית הם תולדה של מסלול ארוך ועקלקל. ננסה לעמוד על גלגוליה האחרונים של המדיניות האמריקאית במונחי השפעתם המצטלבת של שלושה גורמים הפועלים בתוך ארצות הברית: האליטות הפוליטיות, הקהילה היהודית, ושאר הציבור. אחר כך ננסה לשקול את גלגוליה האפשריים של מדיניות זו על פני העשורים הבאים.
בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה היה מצב העניינים שונה לגמרי. עד לפרוץ המלחמה היה המזרח התיכון מחוץ לתמונת המכ"ם של מרבית האמריקאים, מלבד גיחות מזדמנות אל האקזוטי, כמו כתבותיו של לוֹאֶל תומס על לורנס איש ערב. באותם ימים היתה בריטניה הגדולה עדיין הגורם החיצוני העיקרי במזרח התיכון. פוליטית, בריטניה חלשה על מרבית שטחו של המזרח התיכון (במישרין או בעקיפין), להוציא שני אזורים שהיו נתונים לשליטה צרפתית – לבנון וסוריה של היום – ושלוש המדינות הצפון אפריקאיות. חברות בריטיות שלטו כמעט על כל כמות הנפט שהופקה באזור. נדמה היה שארצות הברית מכירה במזרח התיכון כאזור נתון לשליטה ולפעילות בריטיות. האליטות האמריקאיות לא העסיקו את עצמן בשאלה הציונית. 
המדיניות האמריקאית במזרח התיכון, במידה שהיתה מדיניות כזאת, התעצבה במידה מכרעת על ידי דיפלומטים ערביסטים, שלא רחשו אהדה לציונות. פה ושם הבליחו גילויי תמיכה במפעל הציוני, אך הדברים נאמרו בחצי-פה ובשפל-קול. והציבור הלא-יהודי בארצות הברית היה שרויה בבורות גמורה ובאדישות מוחלטת לכל הקשור במזרח התיכון.
הציבור היהודי בארצות הברית נחלק לארבע קבוצות. על הקבוצה הראשונה נמנו יהודים שאבותיהם היגרו לאמריקה ממרכז אירופה (במקרים רבים מגרמניה) במחצית המאה התשע-עשרה. מרביתם התבססו ביבשת החדשה ונטמעו בתרבותה. הם פקדו את בתי הכנסת הרפורמיים ומצאו את ביטויים הפוליטי ב"וועד היהודי-אמריקאי". מתוך טמיעתם בתרבות האמריקאית, החזיקו מרבית היהודים הללו בעמדות אנטי-ציוניות.
חלקם של היהודים המרכז-אירופיים בכלל האוכלוסייה היה קטן לעומת זה של יהודי ה"מזרח", שבאו במהלך העשור האחרון של המאה התשע-עשרה מרוסיה, בְּייֶלוֹרוּסיה, אוקראינה, ליטא, פולין, רומניה וחלקים אחרים של מזרח-אירופה. עד פרוץ המלחמה היו מרבית היהודים הללו פועלים קשי-יום או בעלי עסקים זעירים. מבחינה פוליטית הסתמנו בקבוצה זו שלושה גוונים שונים.
מצד אחד ניצבו הרדיקלים, שהיו חברים בארגונים מרקסיסטיים וסוציאליסטיים מכול סוג. הם דחו כל התאגדות על יסוד דתי. הם ריכזו את משאביהם במאבק המעמדי. בשביל רובם הציונות לא היתה אלא מפעל לאומי-בורגני נוסף, ובתור שכזאת דחו אותה. מצד אחר עמדו היהודים האורתודוקסים, שדחו באחת את הטמיעה התרבותית, את הרדיקליות הפוליטית ואת הלאומיות הציונית (אף שהיו גם ציונים דתיים).
למחנה השלישי השתייכו הציונים. אין בידינו נתונים מדויקים על מספרם, אבל שיעורם בכלל האוכלוסייה היהודית באמריקה בוודאי לא עלה על רבע. חולשתם הפוליטית ניכרת בכישלון שנחלו בניסיונם להניע את ממשלת ארצות הברית לפתוח את שעריה לרווחה בפני פליטים מאירופה הנאצית, או לנקוט אמצעים אחרים, שנתפסו כמועילים מנקודת-המבט הציונית.
נותר עוד יסוד אחד שיש להביאו בחשבון. באותם ימים היתה האנטישמיות עמדה רווחת בקרב האליטות האמריקאיות ושאר הציבור כאחת. ארצות הברית ראתה בעצמה ארץ פרוטסטנטית לבנה. אין צריך לומר שלצד האנטישמיות פשטו באמריקה מגמות אנטי-קתוליות, ועוינות מידבקת עוד יותר כלפי מי שכונו אז כושים ואינדיאנים. כמעט כל החברים בקבוצות אלה היו פועלים מרודים.
כל זאת השתנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. בראש ובראשונה השתנתה מדיניות החוץ האמריקאית. ארצות הברית גמרה אומר להשיג גישה ישירה לנפט במזרח התיכון. פגישתו של הנשיא רוזוולט, חודש לפני מותו, עם איבְּן סָעוּד בקהיר הביאה לברית פוליטית, שהיתה למציאות קיימת מאז ועד היום. לאחר 1945, הכירו הבריטים בכך ששוב לא עומדת להם די עוצמה פוליטית וצבאית כדי לקיים את שליטתם במזרח התיכון, ומסרו למעשה את השרביט לידי ארצות הברית.
שנית, עם סיום המלחמה היה ברור כי הנאצים השמידו חלק גדול מיהודי אירופה, וכי רבים מקרב הניצולים לא רוצים לשוב עוד לארצות מוצאם. מרביתם ביקשו להגיע לארצות הברית (ובעדיפות משנית לבריטניה, לקנדה או לאוסטרליה). רק מקצתם רצו להגיע לפלשתינה. מאחר שארצות הברית, כמותה כשאר היעדים המועדפים, לא היתה נכונה לקלוט רבים מקרב הפליטים הללו, פלשתינה הסתמנה בעיני קובעי המדיניות במערב כמו בעיני הפליטים עצמם כיעד אפשרי.
התפתחות זו אילצה את ארצות הברית לקבל על עצמה אחריות כלשהי למה שיתחולל בפלשתינה לאחר יציאתם של הבריטים. ההבנה שהתגבשה בין ארצות הברית לבריטניה מצאה את ביטויה בהחלטת האו"ם מ-1947לחלק את השליטה בפלשתינה בין שתי מדינות ריבוניות. מנקודת ראותה של ארצות הברית, תכנית החלוקה טמנה בחובה, בעת ובעונה אחת, שלושה הישגים פוליטיים. היה בה מענה ללחץ הציוני להקמתה של מדינה יהודית; היא פתרה את מה שכונה "בעיית הפליטים" (הלא היא בעיית היהודים באירופה); ולבסוף, היה בה כדי להביא לשיפור ביכולתה של ארצות הברית להשתלט על עמדותיה של בריטניה בתעשיית הנפט המזרח-תיכונית.
הערבים הפלסטינים והמדינות הערביות הריבוניות דחו את תכנית החלוקה. כאשר הכריזה ישראל על עצמאותה, ב-15 במאי 1948, לא הוכרזה במקביל עצמאותם של אותם חבלי-ארץ, שהאו"ם הִקצה לריבונות פלסטינית. במקום זאת פרצה המלחמה בין ישראל לבין כל המדינות הערביות. אף שארצות הברית וברית המועצות התחרו ביניהן על הזכות להקדים ולהכיר במדינה היהודית החדשה, רק ארצות הברית הגיבה על מלחמה באמברגו צבאי. ברית המועצות, לעומתה, הזרימה נשק לישראלים – במישרין, ודרך לווייניה במזרח-אירופה, בעיקר צ'כוסלובקיה. משלוחי הנשק הללו מילאו תפקיד מכריע בהשגת הניצחון הישראלי ובסיפוחו של חלק מן השטח, שהחלטת החלוקה הקצתה לפלסטינים. השטחים האחרים נכבשו בידי מצרים וירדן. המדינה הפלסטינית לא הוקמה מעולם. 
בין השנים 1948 ו-1967, חלה תמורה הדרגתית בעמדותיהם של היהודים באמריקה. הציונים הציגו את מדינת ישראל כתחייתה ההיסטורית של המדינה היהודית; יתרה מזאת, הם הציגו אותה כציון-דרך במאבק נגד הקולוניאליזם וכמופת של סוציאליזם דמוקרטי, המתגשם בדמותם של הקיבוצים. כתוצאה מן המלחמה ומיחסי הציבור של מדינת ישראל בקרב היהודים האמריקאים לאחר המלחמה, נחלשה במידה ניכרת – אף שלא נעלמה כליל – ההתנגדות לציונות מצד יהודים שהתבוללו בתרבות האמריקאית, החזיקו בעמדות פוליטיות רדיקליות, או השתייכו לקהילה האורתודוקסית .
ראוי להביא בחשבון שלושה שינויים נוספים מאותה תקופה, שהשפעתם נוגעת לניתוח הזה.
א. אותם ימים עמדו בסימן תאוצה בל-תיאמן בכלכלת העולם, בד-בבד עם התבססותה של ארצות הברית במעמד של הגמוניה עולמית בלתי-מעורערת.
ב. פוליטית ורטורית, הוכרזה "מלחמה קרה" בין ארצות הברית לברית המועצות, שבעקבותיה הציף את ארצות הברית נחשול של אידיאולוגיה אנטי-קומוניסטית, אשר היתה לשם-נרדף לפטריוטיות.
ג. התחוללה תמורה מופלגת במעמדם הסוציו-כלכלי של היהודים באמריקה.
השינוי הראשון והשינוי השלישי כרוכים זה בזה. בין התאוצה הכלכלית לבין החוקים שהרחיבו את השתתפות הממשלה בחינוך, למדו יותר ויותר יהודים אמריקאים באוניברסיטה והתבססו במעמד הביניים (תהליך דומה עבר על קבוצות של קתולים ממוצא אירופי). בשלהי שנות הששים כמעט שלא נותרו בארצות הברית יהודים עניים או בני מעמד הפועלים. לעובדה זו נודעה השפעה מכרעת על השינוי בעמדותיהם של שלוש הקבוצות הלא-ציוניות – היהודים הגרמנים, בני מעמד הביניים, הרדיקלים והאורתודוקסים – ביחס למדינת ישראל.
במקביל למגמות אלה, הסתמן שינוי בפוליטיקה הפנימית של ישראל. לאחר 1948 ניערה ברית המועצות את חוצנה מישראל. הדבר נבע הן מן הדאגה שחשו הרוסים נוכח המעורבות האמריקאית במזרח התיכון ומתחושתם כאילו הערבים עשויים לשמש בעלי ברית מהימנים ומשתלמים יותר מן הישראלים, והן מן ההכרה הפתאומית בזיקה בין מדינה יהודית לבין יהודי ברית המועצות, זיקה שהיה בה כדי לאיים על מנגנוני השליטה ברקמתה האזרחית של רוסיה.
והנה, ב-1954 יצאו האלג'יריאים להילחם על עצמאותם. הצרפתים ביקשו להם בעלי ברית מועילים במערכה נגד המתקפה הגדולה על תמונת העולם הצרפתית. הם מצאו אחד כזה בדמותה של ישראל, שהיתה נכונה להילחם בלאומיות ערבית בכל אתר. מנושלת מן החסות הסובייטית וספקנית באשר לתמיכה האמריקאית, נאחזה ישראל כעת בצרפת כמקור עיקרי לגיבוי בינלאומי.
כך, גייסות צרפתיים הם שהניחו לישראל לחבור לצרפת ולבריטניה במתקפה נגד מצרים של נאצר ב-1956. ארצות הברית היא שסיכלה את המתקפה ואילצה את שלוש הארצות לסגת. מובן שמהלך זה רק ליבה את פרשת האהבים הפראנקו-ישראלית, שֶעל ביטוייה אפשר למנות גם סיוע צרפתי נחוש לפיתוח עוצמתה הגרעינית של ישראל. יחסים אלה התמידו במלוא עוזם עד 1962, המועד בו נעתרה צרפת להעניק לאלג'יריה את עצמאותה. בשלב זה הציבה ממשלת צרפת בראש סדר העדיפויות שלה את שיקום היחסים עם מדינות צפון-אפריקה שזכו זה-מקרוב בעצמאותן. הקשרים עם ישראל עמדו בדרכה של תכנית זו. ממשלת צרפת התנערה מישראל ללא גינונים, ממש כשם שעשתה זאת קודם לכן ברית המועצות, ודה-גול אִפיין את יהדות העולם במטבע אנטישמי נודע:  "עם סגולה שתלטן ובטוח בעצמו".

 המצב השתנה מן הקצה אל הקצה ב-1967– בתוך ישראל, אצל קובעי המדיניות בארצות הברית ובקרב היהודים האמריקאים (וכן בקרב יהודים ממדינות מערביות אחרות). הספקנות הישראלית ביחס לתמיכתה של צרפת התבררה כמוצדקת. פוליטיקאים ואינטלקטואלים צרפתיים, בעיקר מן השמאל, העתירו על ישראל הצהרות תמיכה, אך ממשלת צרפת הטילה אמברגו צבאי על כל הצדדים.
כאשר הוכרזה הפסקת האש, שלטו הישראלים בכל שטחה של פלשתינה המנדטורית, משני עבריו של קו החלוקה של 1948, ובשטחים נוספים שחרגו מגבולו של המנדט (רמת הגולן וסיני). לגבי דידם של מרבית הישראלים, הניצחון הצבאי קידש את האידיאל הציוני. ממשלת ישראל לא הפגינה כוונה רצינית לבוא במשא-ומתן על החזרת נתח כלשהו של השטחים הכבושים. יתרה מזאת, הניצחון הצבאי נטע בישראלים את הביטחון בכוחם להחזיק בעמדה זו לעד. ראוי לציין כי האו"ם והמעצמות לא הכירו מעולם באופן רשמי בהטמעה דה-פקטו של הגדה המערבית ורצועת עזה או בסיפוח דה-יורה של מזרח ירושלים. ואולם, במשך ארבעים השנים הבאות דבקו ממשלות ישראל במדיניות ההתנחלויות, שנועדה לקבוע "בשטח" את התרחבותה של ישראל. 
הקהילה היהודית באמריקה עברה תמורה פוליטית. דומה היה שכל הספקות ביחס לאידיאל הציוני נגוזו בן-לילה. ההתנגדות למדינת ישראל בקרב היהודים שהתבוללו בתרבות האמריקאית, כמו בקרב הרדיקלים והאורתודוקסים, על כל פלגיהם כמעט, נעלמה בלי להותיר זכר. ישראל, שהיתה במחי ששה ימים למעצמה צבאית מן הדרגה הראשונה, נעשתה למקור גאוותם של היהודים באמריקה. חיברות הנוער היהודי באמריקה בבתי הכנסת ובמוסדות יהודיים אחרים עמד בסימן המחויבות העמוקה לקיומה ולשגשוגה של מדינת ישראל.
במקביל התחוללה תמורה עמוקה בהצדקתה האידיאולוגית של ישראל. הקיבוצים נעלמו מן השיח – הן משום שהתקשו לשרוד והן משום שנתפסו כ"סוציאליסטיים" מדי. שתי תימות אידיאולוגיות חדשות כבשו את מרכז השיח. הראשונה היתה השואה, נושא שלא נידון כמעט לפני 1967. היהודים באמריקה שמו להם למטרה להציב את השואה במרכז הזיכרון היהודי והלא-יהודי. השואה נרתמה להצדקת מעלליה של המדיניות הישראלית כלפי הציבור הערבי, ולטענה בדבר מחויבותה המוסרית של ארצות הברית (ובעצם של המערב כולו) לתמוך בישראל בעימותיה עם העולם הערבי.
התימה השנייה היתה "ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", קרי, "ישראל, בעלת-הברית המהימנה היחידה של ארצות הברית במזרח התיכון." מעמד זה ניצב בניגוד בולט להתנהלותה של ישראל בראשית ימיה. למשל, ב-1949 נמנתה ישראל על הארצות הראשונות שהכירו ברפובליקה העממית של סין. עד 1967 לא נותר זכר למדיניות חוץ "שמאלנית" זו. אמת המידה הקובעת היתה כעת מידת הדבקות של ישראל בערכים ובהעדפות של המערב. לאחר 1967 נעשה "הוועד האמריקאי-ישראלי לעניינים ציבוריים", שנודע בכינויו "הלובי היהודי", לכוח מרכזי בפוליטיקה האמריקאית, עם מהלכים בקונגרס ובממשל.
יתרה מזאת, לא זו בלבד שלניצחון ב-1967 נודעה השפעה מכרעת על קובעי המדיניות בארצות הברית, אלא  שחותמו ניכר גם בדעת הקהל הלא-יהודית באמריקה. ארצות הברית נמצאה בעיצומה של מלחמת וייטנאם המסתבכת והולכת, נוכח אופוזיציה מתעצמת מבית ומחוץ. בתנאים אלה הסתמנה ידידותה הנאמנה של ישראל כתו חיובי נדיר בתמונה גלובאלית קשה. 
הציבור הלא-יהודי באמריקה התרשם מדמותה החסונה והפרו-מערבית של ישראל. סטריאוטיפים ישנים נשרו. ירידת האנטישמיות, במידה רבה בזכות מאבקם של הכוחות הדמוקרטיים בארצות הברית, היטתה את האזרחים האמריקאים לטובת ישראל. הארגונים היהודים באמריקה ניצלו קשר זה באופן תגרני, והעמידו את הרטוריקה שלהם על השוואת האנטי-ציונות לאנטישמיות. אפילו בקרב תנועות הסטודנטים ב-1968, שרובם ככולם רחשו אהדה ל"עולם השלישי", מעטים בלבד הביעו תמיכה גלויה בפלסטינים. היעדרה של תנועה פלסטינית נראית-לעין, שחבריה מקיימים הפגנות אלימות בתוך ישראל, תרם גם הוא כנראה למיעוטה של האהדה הפומבית לפלסטינים.
ב-1967 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם פה אחד את ההחלטה המפורסמת 242. משמעותה המדויקת של ההחלטה היתה ועודנה עניין למחלוקת אינסופית, אך בעיקרו של דבר היתה זו קריאת-כיוון למה שנודע בהמשך כפיתרון של "שטחים תמורת שלום" – נסיגה ישראלית מן השטחים הכבושים בתמורה להכרתן של ארצות ערב במדינת ישראל. ההחלטה לא יושמה מעולם. ב-1967 קשה היה לדעת אם ישראל נכונה ליישם אותה; אך ברור לחלוטין כי ישראל של אותם ימים לא ראתה לנגד עיניה הקמה של מדינה פלסטינית ריבונית. אופקיו של הדיון הפוליטי בישראל הגיעו לכל היותר לאפשרות מסירתה של חלק מן הגדה המערבית לירדן. ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, קבעה שאין עם פלסטיני.
העימות המכונה מלחמת יום הכיפורים (וכן מלחמת הרמדאן ומלחמת אוקטובר) נועד לשנות מן היסוד את המציאות שנקבעה בעקבות מלחמת 1967. אך יעד זה לא הושג. בתחילה דומה היה כי ידם של צבאות ערב על העליונה; ובכל זאת גם הפעם נחלה ישראל ניצחון צבאי בכל החזיתות. הפעם הזרימה ארצות הברית לישראל כמויות משמעותיות של תחמושת במהלך המלחמה. כעת מצאה ישראל את העָרֵב הבינלאומי השלישי שלה.
כמעט מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים נסקו מחירי הנפט באופ"ק. הדבר התפרש כמהלומה שהטיחו ארצות הנפט במערב, אף על פי שהמובילות העיקריות של מגמת העלייה במחירי הנפט היו איראן (אז תחת שליטתו של השאח) וערב הסעודית – שתי בעלות-בריתה החזקות ביותר של ארצות הברית באזור, מלבד ישראל. בטווח הארוך סייעה החלטת אופ"ק בידי ארצות הברית להבטיח את מעמדה באזור ולהחליש את עמדותיהן של מערב אירופה ויפאן בכלכלה העולמית. ב-1978 נחתמו בניצוחה של ארצות הברית הסכמי קמפ דייוויד: חוזה שלום בין ישראל למצרים, שעיקרו כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות בתמורה להחזרת סיני לַמצרִים.
ב-1981 נבחר רייגן לנשיאות, במידה מכרעת בזכות עלייתה של קבוצה חדשה, הנודעת היום כימין הנוצרי. עם קבוצה זו נמנים פרוטסטנטים אוונגליסטים, רובם בני אזורים חקלאיים, שהתנערו מאדישותם האלקטורלית בניסיון להשתלט על המפלגה הרפובליקנית ולהטותה למה שמכונה מצע חברתי (כמו המערכה נגד הפלות, ומאוחר יותר נגד הומוסקסואליות). כידוע, נחלה קבוצה זו הצלחה פוליטית גדולה, שהגיעה לשיאה בתקופת כהונתו של ג'ורג' וו. בוש.  
בדרך כלל צידד הימין הנוצרי בעמדה אמריקאית תקיפה ומיליטריסטית בזירה הבינלאומית. תומכיו התעניינו במזרח התיכון ובייחוד בישראל. לשיטתם התיאולוגית, שיבתו השנייה של ישו מותנית בהקמתה של מדינה יהודית על כל שטחה של ישראל המקראית. כך היו אנשי הימין הנוצרי לציונים, שעלו במיליטנטיות שלהם על ממשלת ישראל עצמה. ראוי לציין שצידוקה התיאולוגי של המדינה היהודית כלל את האמונה כי ביום שיבתו של ישו, יהיה על כל היהודים לבחור בין אימוצו כמושיעם היחיד לבין מאֵרַת עולם. אבל דיה לצרה בשעתה. לראשונה בתולדותיה, נמצא לישראל בעל-ברית רב-עוצמה בקרב הציבור הלא-יהודי באמריקה.
ב-1987 פתחו הפלסטינים בשטחים הכבושים באינתיפאדה הראשונה. האינתיפאדה נמשכה שש שנים, ושינתה מן היסוד את המערך הפוליטי בישראל ובמזרח התיכון כולו. ראשית, הציבור הערבי בישראל הפגין את יכולתו להעמיד התנגדות פוליטית רצינית. שנית, תשומת הלב הבינלאומית התמקדה, במידה רבה לראשונה, בעוולות המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים: דויד החל מצטייר בעיני רבים כגוליית.
לאינתיפאדה היו שתי השלכות עיקריות. מצד אחד, הממשל האמריקאי בראשות בוש (האב) דחק את ישראל לשאת ולתת עם אש"ף ועם יאסר עראפאת. כך באו לעולם הסכמי אוסלו. אחר כך נפתח בחסות הנשיא קלינטון סבב נוסף של משא-ומתן, שהחל בקמפ דייויד ונפח את נשמתו בטאבה בינואר 2001. אפשר לקבוע כי המגעים הללו התבררו בסופו של דבר ככישלון. אבל היה בהם כדי להביא את הקהילה הבינלאומית, לראשונה, לידי הכרה של ממש במושג פלסטין ריבונית.
ההשלכה השנייה היתה תמורה בעמדתה המוסרית של הקהילה הבינלאומית ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. עד לאינתיפאדה רחש הרוב המכריע בארצות הברית ובארצות מערביות אחרות אהדה לצד הישראלי; כעת נטו יותר ויותר אנשים להעתיק את אהדתם לצד הפלסטיני. תהליך זה צבר בהדרגה תאוצה: שיעור המזדהים עם מאבקם של הפלסטינים עלה בהתמדה מדי שנה.
עם עלייתו של בוש הבן ב-2001 המצב שב והשתנה מן הקצה אל הקצה. המפתח העיקרי למדיניותו של בוש הוא ההחלטה לפלוש לעיראק ב-2003. אין כל קושי להראות כי מדובר ב"כרוניקה של מוות ידוע מראש". התועמלנים שעבדו לצד המיליטריסטים הקדימו להכריז על מלחמה זו ב-1997, זמן רב לפני אירועי ה-9.11, אשר סיפקו תירוץ פוליטי לפלישה. מדיניותו של בוש נתפסה כאמצעי להחזיר לארצות הברית את מעמדה כהגמון הבלתי-מעורער של המערכת הגלובאלית.
בין תופעות הלוואי המכוונות של מדיניות זו היו הרחבת התמיכה בישראל והערבות לאינטרסים הישראליים. ממשלת ישראל עמדה על זיקה זו וגיבתה בשקיקה את ההרפתקה האמריקאית. משטרו של בוש האפיל על כל ממשל אמריקאי קודם בתמיכתו ביעדיה של ישראל, ואימץ למעשה את העמדה הרואה בהתנחלויות היהודיות בשטחים הכבושים מציאות "בשטח", שכמעט אינה נתונה לשינוי במסגרת פתרון-קבע כלשהו. ב-2006, כאשר החליטו הישראלים לפלוש ללבנון כדי להשמיד את חזבאללה, הם נהנו מתמיכתו הבלתי-מסויגת של הממשל האמריקאי.
הבעיה עם בריתות הדוקות כל כך היא שנסיגה בצד אחד גוררת נסיגה בצד האחר. הפיאסקו האמריקאי בעיראק הוטח בישראל כשם שכישלון הפלישה הישראלית ללבנון הוטח בתורו בארצות הברית. האידיליה החלה מתכרסמת, והאליטות האמריקאיות, כמו גם הישראליות, ניצבו בפני הצורך המכאיב להעריך-מחדש את אפשרויות הפעולה.
מה מזמן לנו העתיד? בכל שנות קיומה נשענה ישראל על ערבויות בינלאומיות – לשם תמיכה פוליטית וכלכלית, אך בעיקר לשם תמיכה צבאית. כאמור, למשך תקופה קצרה אך מכרעת בראשית ימיה של ישראל, ברית המועצות היא ששימשה בתפקיד זה. אחר כך, למשך תקופה ארוכה מעט יותר, מילאה צרפת את מקומה. ולפחות מאז 1967 ארצות הברית תופסת מקום זה. מבחינה גיאופוליטית, קשה לדמיין את הישרדות ישראל ללא תמיכה זו. ואם כך, השאלה המכרעת מבחינתה של ישראל היא אם היא רשאית להניח, שארצות הברית תתמיד לאורך ימים בתמיכתה הטוטאלית (או הכמעט-טוטאלית). אני מפקפק בכך, וזאת, משלושה טעמים.
הטעם הראשון הוא ירידתה הגיאופוליטית של ארצות הברית, שכבר נמצאת בעיצומה. הכרסום במעמדה של ארצות הברית כמעצמה הגמונית החל בסביבות 1970. ההידרדרות ההדרגתית במעמדה של צברה תאוצה בעקבות האיוולת הגיאופוליטית הגמורה בניסיונו של ממשל בוש להשיב לארצות הברית את מעמדה הבינלאומי על ידי מדיניות של מיליטריזם מצ'ואיסטי חסר-עכבות. כעת ירידתה של ארצות הברית היא בגדר מציאות בלתי-הפיכה – כלכלית, פוליטית, תרבותית ואפילו צבאית. בעשורים הבאים תהיה מציאות זו מוּחֶשֶת לכל. האליטות מרגישות בה כבר עתה.
הטעם השני הוא תגובתה הצפויה של ארצות הברית להדחתה מכס השלטון. מותר להניח שלפחות בשלבים הראשונים של תהליך זה, הן האליטות והן הציבור הרחב יתקשו להתמודד עמו. יהיו מי שיכירו ברוב-תחכום באמת ההיסטורית המורה לנו, כי מעצמות הגמוניות אינן מוּעָדוֹת לסבל רב בשנות מפלתן. משעה שהן מסתגלות למציאות החדשה, יש לאל ידן לחיות ברווחה על השומנים שצברו. אבל אחרים יעדיפו להתכנס בשריונם בבחינת עם לבדד ישכון. רבים יחפשו שעיר-לעזאזל. שתי המגמות הללו – ההתבודדות וחיפוש אחר שעיר-לעזאזל – לא יטו את הכף לטובת ישראל.
הטעם השלישי הוא האנטישמיות מן הזן הקלאסי, שעודה חיה ובועטת בארצות הברית. אמנם האנטישמיות נדחקה אל מתחת לפני השטח, ואנשים "הגונים" שוב אינם מדברים בה אפילו לעצמם. אבל כאשר קבוצות נקלעות למשבר, שדים עתיקים קמים מרבצם. נוכחנו בזאת לאחרונה, כאשר קריסת הקומוניזם הובילה לשלל התפרצויות קסנופוביות בארצות הקומוניסטיות-לשעבר. ארצות הברית אינה מחוסנת מפני תופעות כאלה. כך, למשל, קשה לנבא את תגובתם של הציונים הנוצרים בנסיבות כאלו.
שלושת הממדים האלה הללו עשויים להניע את הקהילה היהודית באמריקה להערכה מחודשת של הציונות. נוכח תחייתה של האנטישמיות, יהיו מי שיהפכו ציונים אדוקים עוד יותר, ויראו בישראל את מפלטו האחרון של העם היהודי. חלקם עשויים אפילו להגר לישראל. אבל אחרים יפנו בכיוון ההפוך. הקהילה היהודית באמריקה, הנוטה שמאלה מן המרכז, עשויה לאמץ בחלקה את עמדותיה המשתנות של הקהילה הבינלאומית המחזיקה בנטיות דומות. אותותיו של מהלך זה ניכרים כבר כעת.
בה-בעת, בישראל, זוהרה של מלחמת 1967 עשוי להתעמעם בעיני הדור הצעיר לאור המציאות הגיאופוליטית החדשה. משעה שארצות הברית שוב לא תשמש כערֵבָה הבינלאומית של ישראל, מנין תימצא לה חלופה? אפשר להעלות על הדעת חלופה אחת ויחידה, והיא אינה מובאת בחשבון לפי שעה. החלופה היחידה האפשרית תהיה מדינה פלסטינית ריבונית, ובלבד שתהא מקובלת על רובם המכריע של הפלסטינים. ואם כך, יהיה על מדינה זו  לכלול את חמאס ותנועות דומות.
האם זהו יעד שאפשר להשיגו? מנקודת ראות נוכחית, דומה כי הדבר כרוך בקשיים רבים. לפי שעה הן הישראלים והן הפלסטינים אינם כרויים לאפשרות זו, והפסימיות מושלת בכיפה בשני הצדדים. ובכל זאת ההיסטוריה מלמדת אותנו כי מאבקים מרים ועקובים-מדם בין עמים באו על קצם – לא במטה קסם, אלא בעקבות מאמצים פוליטיים ממושכים ומתישים. מובן שלא כל הסכסוכים ההיסטוריים באו לידי סיום מניח את הדעת. כמה מן העימותים הללו עלו בתוצאות נעימות פחות, ואיש אינו יכול לנבא מה יילד הסכסוך הנוכחי.
מה שאפשר לומר בבירור הוא שקשר התאומים הישראלי-אמריקאי מתקרב לְקִצו הבלתי-נמנע. במובן מסוים, ישראל כבר עומדת לנפשה.   
 
יוני 2007.

מאמרו של הסוציולוג עמנואל ולרשטיין מאוניברסיטת ייל נכתב לבקשת מערכת "מטעם"

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

 

מטעם

כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית בעריכת יצחק לאור >>>

 

סנשיין או'דונל המקוננות

ברוכים הבאים לעולמן המסתורי של המקוננות המקצועיות - חברה סודית של נשים שאומנו מלידתן על ידי אמוהתיהן לבכות בהלוויות של זרים גמורים תמורת תשלום נאה.
מֶם היא נצר לשושלת מקוננות מפוארת ואחת מהילדות האמריקאיות האחרונות שנולדו למקצוע הלא חוקי הזה. >>>

אדוארד אבי כנופיית המקלות בגלגלים

ג'ורג' וושינגטון היידיוק, חובש לשעבר בכוחות המיוחדים וחובב פצצות, בירה וטבע, חוזר מווייטנאם לביתו ביוטה ומגלה שאנשי עסקים, פוליטיקאים ומכונות חברו יחדיו כדי להחריב את הטבע הנדיר של ארץ המדבר האהובה שלו באמצעות שורה של מיזמי ענק מיותרים. >>>

מיקי קרצמן ביבי

מיקי קרצמן יגאל עמיר

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית