(בפתח הסצנה נשמע כלב נובח במרחק, מחריד את הדממה. פרה גועה. הכלב ינבח פעם או פעמיים נוספות בהמשך הסצנה. חיה נוספת, אולי חמור, עשויה לחצות את חלל הייצוג.

זהו חלל עירום, מואר היטב ומצלצל.

שתי דמויות מופיעות. קולותיהן שונים מאוד זה מזה: שניהם קולות גבריים, האחד עמוק ועגמומי ואילו האחר קליל, שברירי, מעט צרוד)

- נדמה היה לי ששמעתי קול, לכן פניתי בכיוון זה. האם היה זה קולך?

- אינני יודע. יכול מאוד להיות שדיברתי אל עצמי. אבל היתה גם נביחת כלב. אולי קולו הוא ששמעת?

- לא ייתכן שהייתי מבלבל בין השניים!

- מדוע לא? נביחת כלב או צלילי המייתן של חיות אחרות אינם רעשים גרידא. לכל חיה יש קול, כזה שביכולתנו לזהות.

- האם כוונתך לומר שלחיות ישנה צורת דיבור?

- לא. זהו דבר שונה בתכלית. הקול אינו קשור כלל לדיבור. מובן שלא ייתכן דיבור ללא קול, אך ייתכן-גם-ייתכן קול ללא דיבור. עבור חיות, אך גם עבורנו. כיוון שאני מכיר אותך, יכולתי לזהות את קולך בעת שהתקרבת לעברי, בטרם יכולתי להבין מה אתה אומר.

- כמובן, הרי הקול הוא הפן המצלצל של הדיבור, בעוד שהשיח או המשמוע הם היבטיו הרוחניים.

- ראייה דומה של הדברים ניתן היה ודאי למצוא אצל סוסיר, לו אכן דן בקול, אך הוא אינו עושה כן. ניתן כמעט לאתר ראייה זו באופן שבו הוא מזהה את האלמנטים המכוננים את הדיבור. אולם אז אתה נוכח, שהדבר מביא אותו להדיר את תחומי הפונציה או הווקליזציה מחקר הלשונות, ואף מחקר השפה בכלל. סוסיר נהג לומר:

(אנו שומעים את קולו של סוסיר נושא את הרצאתו בז'נבה)

"... איברי הקול הינם חיצוניים לדיבור כשם שהאביזרים האלקטרוניים, המעבירים את קוד המורס, זרים לאל"ף-בי"ת זה: לפונציה (הוצאת קול), שהיא מימושם של דימויים אקוסטיים, אין כל השפעה על מערכת זו".

- וניתוח מעין זה אינו מספק אותך?

- לא. אומר לך יותר מכך, אני משוכנע שסוסיר עצמו לא היה לגמרי שבע-רצון ממנו. שכן למרות הכל, סוסיר היה קשוב יתר על המידה לאחדות הבלתי-נתיקה בין "התוכן החומרי של המלים" לבין "מערכת הסימנים", כפי שכינה זאת.

- האם כוונתך לומר שהקול הוא חלק מן השפה?

- בהחלט לא. הקול אינו חלק מן השפה במובן הסוסיריאני, כשם שאינו משתייך, במובן הצר, לדיבור. אין לבלבל בין הקול לבין "פונציה" (מלה מכוערת מאין כמוה), שכן, אין היא אלא "ביצוע", כדברי סוסיר.

הקול אינו ביצוע גרידא, אלא דבר-מה אחר, הוא קודם להבחנה בין שפה זמינה לבין דיבור נבחר...

- הוא קודם, אם כן, לשפה בכללותה!

- במובן הצר של הדברים, זה אמנם נכון. אולם זהו בדיוק הדבר שאני מבקש כי תבין - אותו הדבר שסוסיר עצמו היה, לדעתי, קרוב להבין - והוא, שהקול, שהוא שונה מפונציה, משתייך לשפה בכך שהוא קודם לה, אפילו חיצוני לה במובן מסוים. הקול הוא הקידומת או ההטרמה האינטימית של השפה, גם אם הוא זר לשפה עצמה.

- כרצונך. אולם, אם כך, עליך להסביר לי כיצד יכולה קידומת להיות אינטימית וזרה בעת ובעונה אחת?

- עליך להקשיב גם לדברי וגם לדבריהם של כמה אחרים זולתי. אדם זה, למשל, האם אתה שומע אותו?

(פול ואלרי מתקדם. הוא מדבר בקול נמוך, כמעט מלמול. בסופו של דבר הופכות מילותיו למובחנות)

"... קול, מצב מוגבר, טוני, מתוח, האוצר אנרגיה צרופה בלבד, חופשייה, רבת-עוצמה, פלסטית... הנזילות עצמה חיונית כאן... קול התפתחותה של אנרגיה חופשית..."

- אני שומע היטב, אך איני בטוח שאני מבין. ומדוע רצית שאקשיב לדמות זו, במקום להסביר לי את הדבר בעצמך?

- משום שעליך להקשיב לכל קול. אין קול הזהה למשנהו. כל אחד מאיתנו מסביר את הדברים אחרת, בקולו שלו. כלום אינך יודע כי הטביעות או הרישומים הווקאליים שלנו הם הייחודיים מכל, קשה לבלבלם האחד עם משנהו אף יותר מטביעות אצבעות, שהן, ככלות הכל, פרטיקולריות לכל אחד מאיתנו?

(הוא עוטה מסכה בדמותו של רולאן בארת ומכריז:)

"הקול האנושי הוא למעשה הלוקוס המיוחס (האידטי) של ההבדל..."

- לא די לשאת נאום על הקול. יש לדעת גם באיזה קול לבטאו. איזה קול ידבר על הקול? הנה, הקשב לזה.

(נכנס ז'אן ז'אק רוסו, המכריז:)

"לאדם שלושה סוגי קולות: הקול המדבר או המבוטא, הקול השירי או המלודי, והקול הפתטי או המוטעם, המשמש כשפת התשוקות".

- אם אני מבין נכון את מה שנאמר זה עתה ואת מה שאמרת אתה קודם לכן, הרי לא זו בלבד שלכל אדם יש קול פרטיקולרי, אלא אף יש לו כמה קולות אפשריים. ובכל זאת, אין לבלבל בין הקול עצמו, בין הווקליזציה של הקול, או מהותו כקול, לבין אף אחד מן הקולות האפשריים הללו. יהיה זה אותו קול שאינו מדבר, אינו שר, ואף אינו ניחן בטון של תשוקה, אף שהוא כשיר לכל שלושת התפקידים, ממש כשם שביכולתו להפוך לקולך שלך או לקולי שלי, לקולה של דמות זו או של אחרת. ולפיכך עלי לשוב ולשאול אותך - כיצד אתה מגדיר דבר מעין זה?

- זהו הקול עצמו - ואין זה מובן מאליו שהוא אחד ויחיד. זהו הקול שאיננו יכולים לדבר משום שהוא בבחינת תקדים או קידומת לדיבור, דיבור ינקותי המנהיר את עצמו מחוץ לדיבור באשר הוא, ואף במסגרת הדיבור עצמו: ולעומת זאת, אם הוא ארכאי, קדום לאין שיעור מן הדיבור, הרי אין דיבור המנהיר את עצמו ללא קול.

- קול זה, אפוא, בארכאיותו הינו, בעת ובעונה אחת, הממשות האמיתית של הדיבור, שבתורו, הוא כשלעצמו יישות במעשה השיח...

- לא הקול הוא הממשות. אלא, זהו תמיד רק קול, קולך שלך או קולי שלי, מדבר או שר, קול שונה בכל פעם. הקול נחלק תמיד, במובן מסוים הוא עצמו חולק את עצמו. הקול מתחיל היכן שמתחילה הצטמצמותה של היישות היחידאית. לאחר מכן, עם בוא הדיבור, הוא יכונן-מחדש את קשריו עם העולם ויעניק משמעות להצטמצמותו. אולם בתור התחלה, בקולו, הוא קורא בהיבדלות צרופה, נטולת משמעות מובהקת.

- כל קול קורא במדבר, כקולו של הנביא. ובמדבר זה של קיום עזוב, קורבן הן לחסר והן להעדר - שם משמיע את עצמו הקול לראשונה. הקשב לדבריה של אשה, אם.

(על המסך מוקרנים פניה של ז'וליה קריסטבה האומרת את הדברים הבאים:)

"... הקול מגיב לשד החסר, או לחלופין מופעל לאור הרושם הגובר, כי התקרבות השינה מפיחה ריקות בדריכות ובקשב של שעות העירות. מיתרי הקול נמתחים ונרעדים על-מנת למלא את ריקות הפה ומערכת העיכול (בתגובה לרעב) ואת הקלקולים במערכת העצבים לנוכח השינה... הקול יתפוס את מקומו מתוך הריק... התכווצויות שרירים, קיבה, סוגר, דוחות - לעיתים בו-זמנית - את האוויר, את המזון ואת הצואה. הקול בוקע מתוך דחייה זו של אוויר ושל חומר תזונתי או צואתי: כדי להיות ווקאלי, קולי, הפליטות הצליליות הראשונות, לא זו בלבד שמקורן בפתח הקנה, בבית הקול, אלא הן הסמן הנשמע לתופעה מורכבת של כיווצים שריריים או קצביים שהם בבחינת דחייה המשליכה על הגוף כולו".

- לא הייתי מעז לחלוק על דברים אלו. לא הייתי קורא תיגר על קול זה...

- האם סבור אתה שניתן כלל לקרוא תיגר על קול? הייתי רוצה להעלות בפניך היפותזה נגדית, הגורסת כי הקול, או ליתר דיוק, שיתוף הקולות האינסופי, מכונן את תחום או את יסוד החיוב, האישור (אפירמציה), המוכפל עד אינסוף: אין שם כל שלילה. אין דיאלקטיקה של קולות, אלא אך ורק דיאלקטיקה באמצעות השפה ובתוכה.

- אולם אותו תחום של קולות אינו גדוש ואף לא אחדותי...

- אכן. הוא מורכב מן המרווח או מן השוני הקיים בין קולות. כל אחד מהם שונה, כל אחד נוצר מתוך פער, מתוך פתח, צינור, בית קול, גרון ופה, הנחצה על-ידי אין זה, על-ידי הבעה זו, על-ידי גירוש זה של הקול. הקול קורא במדבר משום שהוא עצמו, באופן התחלתי, מדבר מעין זה, המשתרע על-פני מרכז הגוף עצמו, מעבר למלים. זוהי אפוא מידת החיוב שלו - שאינה המקבילה הפשוטה של השלילה. מדבר - כל פעם, כל קול, מדבר יחידאי.

- אין ספק שהצדק עמך. אך רציתי לומר, מבלי להפריך את הקול שהוגדר כדחייה, כי ניתן להציע דרך שונה לחלוטין להבין את אותו הדבר המבקש לפרוץ ולבקוע בצווחות הינקות. תהיה זו גם דרך אחרת להבין את ה"קול קורא במדבר": הקול אינו מגיב לריק, כפי שאמר אותו אדם, אלא חושף אותו, הופך אותו כלפי חוץ. הקול הוא אפוא לא דחייה (rejection) כי אם פליטה (ejection) של ריק אינסופי, הנפתח אל ליבה של היישות הייחודית, של אותה יישות זנוחה. לפיכך, הקול, בהקריבו את האין, לא יחשוף חסר, אלא מחסור בשפע או בנוכחות שאינה חיסרון, משום שהיא מכוננת כיאות את הקיום עצמו: היא הפותחת את הקיום, לעד ותמיד מחוץ לעצמה. בקול יתקיים הדבר הבא: שהיישות אינה סובייקט, אלא קיום פתוח הכרוך בפליטה, קיום הנפלט אל העולם. קולי הינו, מעל לכל, זה המשליך אותי אל העולם. אם ניקח את הדברים בקלות ראש מסוימת, הרי ניתן לומר, כי יש דבר-מה בקול שהוא אקסטטי באופן סופי ושאינו בר-שינוי.

- האם בכך אתה מכוון לשירה?

- איך לא? אולם איני מדבר על אקסטזה לירית. זה השר וזה המקשיב לשירה מצויים באופן הבטוח, הפשוט, אך גם המסחרר ביותר, מחוץ לעצמם. הקשב.

(הוא מפעיל רשמקול. אנו שומעים את הקולורטורה מתוך "מלכת הלילה" ולאחר מכן את הסצנה מתוך "נאבוקו" של ורדי, שבה נטרפת דעתו של המלך עליו)

- זה השר, במהלך השיר, אינו סובייקט.

- מדוע אתה שב ואומר שאין סובייקט בקול?

כדי שיהיה קול חייב להיות סובייקט. יתר על כן, אם הבנתי אותך נכון, הרי חייב להיות סובייקט עבור כל קול יחידאי. הייתי אומר, שהקול הוא הסמן שאין להפריכו לנוכחות הסובייקט: רישומו או החותם שלו, כפי שהיית מנסח זאת אתה. וכך אנו מבינים כל דיון בקולו של הסופר: בסגנונו, בחותם הפרטי והבלתי ניתן לחיקוי שלו.

- אני מסכים כי לכל קול רישום משלו או חתימה בלתי-מחיקה משלו. אולם דומני, כי מהותי יותר לסמן בפתח ובמבע הקול את מה שהינו הווקאלי באופן הטהור ביותר, עוד בטרם אנו מבחינים ברישומו הפרטיקולרי של הקול. ואין לכך כל נגיעה לסובייקט. שכן, הסובייקט הינו ישות המסוגלת הן להכיל והן לשאת את הסתירה הגלומה בה...

- אני מזהה את קולו של הגל...

- חשבתי שתזהה אותו. אולם להגל יש יותר מקול אחד, כמו לאישים דגולים אחרים...

- קול דגול יהיה אפוא תמיד יותר מקול אחד? האם זו הסיבה לכך שלעתים כה קרובות הם כותבים דיאלוגים, כפי שעשו אפלטון, אריסטו, גלילאו, דקארט, היידגר?

- ייתכן. אולם בין שהמדובר בדיאלוג ובין לאו, בבסיסו של כל קול מצויה פוליפוניה. משום שקול אינו חפץ, זהו האמצעי שדרכו משהו/מישהו נוטל מרחק מן העצמי ומניח למרחק זה להדהד. הקול, לא זו בלבד שהוא יוצא מתוך פתח, הוא כשלעצמו פתוח ונפתח אל עצמו. הקול עצמו נכנע לקול. הקול מציע לעצמו בו זמנית מעין ריבוי של מנעדים ווקאליים, פרוייקציות...

- הייתי רוצה, ברשותך, לחזור להגל. דומני ששכחת אותו.

- אכן שכחתי. אולם, לאמיתו של דבר, זה רק יקל לשמוע את אחד הקולות האחרים שלו. אותו קול, למשל, המשמש אותו לדבר על הקול. שכן, לדידו של הגל, הקול קודם לסובייקט. הקול מטרים את הסובייקט, ופירושו של דבר, כמובן, שהוא קשור באופן אינטימי והדוק לסובייקט. ואני מסכים איתך כי הקול סולל דרך עבור הסובייקט. אך אין זה קולו של הסובייקט.

- אם הצלחתי לעקוב אחר דבריך, הרי אדרבא, יש לומר כי זהו קולו של הסובייקט, דווקא משום שזהו הקול הסולל את דרכו של הסובייקט - אך קול זה עצמו הינו נטול סובייקט. עדיין איני יודע מדוע כך הוא הדבר. וטרם שמענו את קולו של הגל.

- קולו הראשון של הגל הוא קולו של הסובייקט. הוא מכריז, בטון קר-הרוח שזיהית, כי ישות ואמת כרוכות בקיום הסתירה הפנימית הגלומה ביחיד. הסובייקט הוא, אם כן, זה שיחסיו עם העצמי כרוכים בשלילתו שלו, וכך נרכשת האחדות האינסופית של נוכחות-עצמית בלתי-נדלית - אפילו בהעדר: כלומר, בהקשר שלנו, גם בדממה. לגבי הקול, אין זו שאלה של דממה שיכולה לסמן, או של העדר מצד הסובייקט המשמיע את עצמו. כפי שאמרתי, זהו חיוב (אפירמציה), לא שלילה. הקול אינו סתירה שיש לשאתה - ראשית לבססה ולאחר מכן להכריעה. הקול מתקיים מחוץ לסתירה ומחוץ לאחדות גם יחד. עתה עליך לשמוע את קולו האחר של הגל, את אותו טון אחר המשמש אותו בדברו על הקול. הקשב.

(הגל, מדבר עם שלינג והלדרלין, המשמיעים חלק מן המשפטים הבאים, מבלי שתהיה זו שיחה של ממש. כיוון שהם מדברים בשקט ותוך כדי הליכה, ניתן לשמוע רק קטעים מדבריהם)

- לא הבנתי הרבה. האם תוכל לספר לי מה אמרו?

- אני חושב שכן. הקשב.

(שלושת הדוברים קופאים על מקומם, ורמקול עלום נשמע:)

"קול מתחיל בצליל. צליל הוא 'מצב של רעידה', כלומר, אקט של תנודה בין הקונסיסטנטיות של גוף לבין שלילת לכידותו. זו מעין תנועה דיאלקטית שאינה יכולה להגיע לכלל מימוש, ואשר תיוותר בגדר רטט... ברעד המהדהד של גוף דומם קיימת כבר נפש, מעין יכולת מכאנית לנפש... אך הקול עולה, קודם כל, בחיה... זהו האופן שבו החיה רועדת בחופשיות בתוך עצמה... נפשה שוכנת ברעד זה, קיימת אפקטיביות אידיאית המכוננת קיום החלטי... זהותה של היישות - נוכחותה המוחשית של האידיאה עצמה - מתחילה תמיד ברעידה. כך, התינוק ברחם האם, היילוד שעדיין איננו אוטונומי ועדיין אינו סובייקט, מוכפף לרעד החולף דרך השיתוף ההיולי במצע האימהי... אין זה קול נשמע, אך בכל זאת עליו להשמיע צליל ברחם האם. זוהי הווקליזציה הממולמלת של הגישה להוויה... הנפש היא אותה יישות יחידאית, הרועדת כאשר היא מופיעה לראשונה, שרעידתה מציגה עצמה ראשית... זהו הסובייקט 'היחידאי', משמע, זה שאינו האחדות האינסופית של הסובייקטיביות, אלא אך ורק יחידיותה... נפש יחידאית זו משווה לעצמה צורה או דמות - זוהי יצירת האמנות שלה... אמנות הרעידה... ובכל הנוגע לאדם, אמנות זו היא 'הפיזיונומיה' האנושית: זקופה, עם יד, פה, קול, צחוק, אנחה, דמעות... ודבר-מה אופף את המכלול, טון רוחני שבאחת חושף את הגוף כחיצוניותו של טבע נעלה. טון זה הנו קל, בלתי מוגדר, שלא ניתן לבטאו: אין זה אלא הסימן הלוקה והבלתי מוגדר לאוניברסלי שבאידיאה המוצגת בזאת. טון זה אינו שפה. אפשר שהוא סולל את הדרך עבור השפה. זה אותו שינוי שלא ניתן לבטאו, אותה מודולציה של הנפש הרועדת, זועקת, נאנחת, וגם צוחקת... הנפש הרועדת בעודה מגלה את עצמה, בטרם ניכסה את מצעה הרוחני ההולם."

(שלוש הדמויות נסוגות. קטע הפתיחה של הליד 'Gretchen am Spinnrade' מאת שוברט מושר בקול רך ושקט)

"הסתלקה שלוות נפשי, לבי נקרע
לעולם, לעולם לא אוכל להשיבה..."

- אני חייב להודות שאני נרגש. אבל הגל שלך לא היה לבד, היו כאן שלושה קולות.

- אכן, אך היה זה הוא, בהן צדקי. היה זה הוא או, לחלופין, קולה של תקופה...

- למיטב הבנתי, שינוי זה שעליו דיברו, אותה מודולציה רוחנית המהדהדת בכל נימי הגוף, הוא אפוא קולו של קול, המהדהד בגון קול או בטון, שאלמלא כן רועד בגרון הפתוח? טון או גון קול אוניברסלי זה - בין באדם ובין בחיה, באדם מסוים או בחיה מסוימת, הקול האוניברסלי של ויברציה יחידה - יהיה טון הקול, ואף ההיפך נכון - הקול יגרום לרעדה המסוימת של טון זה להישמע... כל אחד יהיה קולו של האחר: קול שאינו קול, שהוא טון הנפש המתפשטת בכל חלקי הגוף, המעניקה לו את קיומה באמצעות תהודתה, והקול שהוא קולו של קיום זה, המובע באמצעות הפה והגרון.

- אכן, ניתן לנסח זאת כך. אם כן הרי ברי לך שלא מעורב כאן כל סובייקט. לקול יש קול מחוץ לעצמו, הוא אינו אוצר בתוכו את סתירתו, או ליתר דיוק, הוא אינו מקיים סתירה מעין זו: הוא משליך אותה כלפי חוץ לפני עצמה. הקול אינו נוכח לעצמו, הוא אינו אלא מופע חיצוני, רעד המציע את עצמו אל החוץ, מחצית-פעימה של פתיחה - שוב: מדבר הנחשף במקום שבו שכבות של אוויר רוטטות בחום. שממתו של הקול במדבר, במלוא קולניותו, היא נעדרת סובייקט, נטולת אחדות אינסופית. היא יוצאת תמיד אל החוץ, ללא נוכחות עצמית, ללא תודעה עצמית.

- זה מזכיר לי את דבריו של מישהו שאמר - ואני מצטט מזכרוני - כי לאדם, שלא כמו לחיה, אין קול: יש לו אך ורק שפה ומשמוע כאופן למלא את הריק של קולו החסר, וכדרך לדחוף את עצמו לעבר אותו קול נעדר...

- ג'ורג'יו אגמבן הוא שאמר זאת. הוא גרס כי הקול הוא הגבול החיצוני של המשמוע, לא כצליל פשוט משולל משמעות, אלא כ"אינדיקציה צרופה לאירוע השפה".

(אגמבן, בשולי הבמה, ממהר להוסיף:)

"וקול זה, אשר מבלי לסמן דבר, מסמן את הסימון (משמוע) עצמו, עולה בקנה אחד עם הממד האוניברסלי ביותר של המשמוע, עם ההוויה... אולם לא קיים קול אנושי ככזה. לא קיים קול שאנו יכולים להגיד שהוא שלנו, שניתן לאתרו בשפה, שאנו יכולים לתפוש - שנוכל לקרוא לו לחזור - באותו הרגע שבו הוא נכנע לשמות או חוקק את עצמו באותיות".

- עולה בזכרוני אדם נוסף שאמר:

(קול ילד מחוץ לבמה)

"המשמוע תלוי בתהליך החליפין, בשוני המתקיים בין קולות. אין הוא נתון - או שהוא קודם לקולות שלנו או שהוא חיצוני להם. המשמוע מוסר את עצמו, מוותר על עצמו. למשמוע אין אולי משמעות אחרת פרט לנדיבותו".

- משמעות המשמוע היא כקולו של קול: פתח גרידא, רעד של פתיחה הנשלח קדימה, למסור דבר-מה האמור להישמע ותו לא. במלים אחרות, הוא אינו אמור לחזור אליך...

- ובכל זאת, הוא מהדהד בתוך עצמו...

- כן, אך מבלי לחזור אל העצמי, מבלי לאסוף את עצמו כדי להישנות ולהישמע בתוך העצמי...

- אולם הקול השומע את עצמו יכול לעשות זאת אך ורק בדממה. אתה יודע זאת, הרי דרידה הדגים זאת.

- כמובן. ולכן הקול שאינו יכול לדמום, הקול שהוא קול, אינו יכול לשמוע את עצמו. אין לו בתוך עצמו את הדממה הנדרשת כדי לשמוע את עצמו מציע משמעות החורגת מן הצליל. זו דרך נוספת שלא לשאת סתירה בתוך העצמי. אין לו את השקט הזה בתוך עצמו: הוא רק מהדהד, בחוץ, במדבר. הוא אינו יכול לשמוע את עצמו, לא ממש, אך הוא יכול להשמיע את עצמו. הוא תמיד מופנה אל האחר. הנה, כיוון שזה עתה ציטטת אותו, הקשב.

(דרידה מדבר אל תוך מיקרופון נייד המושט לעברו על-ידי אשה צעירה)

"כאשר הקול רועד... הוא גורם לעצמו להישמע, שכן נקודת ההבעה אינה קבועה... רטט דיפרנציאלי טהור... הנאה שהיא הנאת השפעה ללא רטט, ללא הבדל, נדמית בעיני, בד בבד, כמיתוס המטאפיזיקה - והמוות... בהנאה חיה, פלוראלית, דיפרנציאלית, האחר נקרא... אני".

- אולם, אם כן, הוא אינו נקרא בשום אופן, אף לא בשמו. זה הקול לבדו, שאינו אומר דבר, אלא קורא?

- אם הקול אינו אומר דבר, אין זאת אומרת שהוא אינו קורא בשם: או לכל הפחות, אין זאת אומרת שהוא אינו סולל דרך לקריאה בשם, למתן שמות. הקול שקורא, כלומר הקול שהוא קריאה, מבלי לבטא כל שפה, פותח את שמו של האחר, פותח את האחר לשמו, שהוא קולי הנזרק לעברו.

- אך אם עדיין אין כל שמות, אין שפה, אין מה שייצב את הקריאה.

- דווקא יש: הקול קורא לאחר רק שם, היכן שכאחר, הוא יכול לבוא. במדבר.

- אך מי בא למדבר, פרט לנוודים החוצים אותו?

- בדיוק, הקול קורא לאחר נווד, או שהוא קורא לו להיות לנווד. הוא זורק לחלל את שם הנווד, המהווה קידומת לשמו הפרטי. מה שמניע אותו לעזוב את עצמו, לתת את קולו בתורו. הקול קורא לאחר לצאת בקולו שלו. הקשב.

(איש המדבר מסיר את הרעלה מעל פניו וקורא בקול מתוך דלז)

"מוסיקה היא, בראש ובראשונה, דה-טריטוריאליזציה של קול, ההופך להיות פחות ופחות שפה... הקול מקדים בהרבה את הפנים, מקדים מאוד... המצאת קול היא הצעד הראשון במוסיקה... קול חייב מעצמו להגיע להוויה-נשית או להוויה-ילדית. וזהו התוכן הנעלה של המוסיקה... הקול המוסיקלי עצמו מתיילד, אך בה בשעה הילד הופך ווקאלי, ווקאלי לגמרי..."

- האחר מזומן למקום שבו אין סובייקט ואף לא משמוע. זהו מדבר ההנאה, או האושר. הוא אינו שומם גם אם הוא צחיח. הוא אינו מדוכדך ואף לא מנוחם. הוא מעבר לצחוק ולדמעות גם יחד.

- ובכל זאת, עליך להסכים - ודומה שעשית זאת בנקודה מסוימת - כי הקול מושמע ראשית בדמעות, הלא כן?

- זה נכון. זוהי הולדת הטרגדיה. אך מה שקודם לאותה לידה היא הולדתו של הקול והיא אינה טראגית עדיין. אלו הן דמעות ובכיות שאינן יודעות מאומה, לא על טרגדיה ולא על קומדיה.

האם עלי להבין מכך, שהן אינן יודעות דבר על ביטויין הן, על השתפכותן שלהן, על גוף הנפתח ונושף, על נפש המותחת את עצמה?

- כן, זה שטח פתוח - קולות מחוץ לקולות - שרוטט - קולות כנגד קולות. הוא אינו מדבר, הוא קורא לאחר לדבר. הקול קורא לאחר לדבר, לצחוק או לבכות - אפילו עוד בתוכי. לא אדבר אם קולי - שאינו אני ואינו בתוכי, גם אם הוא לחלוטין שלי - לא קרא לי, לא ביקש ממני לדבר, לצחוק או לבכות: אותו אחר בתוכי היכול לעשות דברים מעין אלו.

(מונטיין, יושב לשולחנו וכותב:)

"...אותו דחף המניע של קולי שואב יותר ממוחי מכפי שאני מוצא בו, כאשר אני משמיע ומשתמש בו לבדי".

- ואלרי אמר )הוא שולף ספר מכיסו וקורא מתוכו בקול(: "השפה נובעת מן הקול, ולא הקול מן השפה".

- ולכן ביכולתו לומר: "הקול מגדיר שירה צרופה".

- אם כן, השירה אינה מדברת?

- היא מדברת, אך היא מדברת באותו דיבור שאינו מבוצע על-ידי שום שפה ושממנו, דווקא, נובע הקול ונולדת שפה. קול הוא התקדים של השפה, אותה אימננטיות של השפה במדבר, בו הנפש מצויה עדיין בגפה.

- אמרת שהיא גורמת לאחר לבוא לשם!

- כמובן, כך קורה שהנפש לבדה: לא בודדה, אלא עם אחר, במרחק קריאה מן האחר ולבדה ביחס לשיח, לפעולות, לעיסוקים.

- והאחר שאליו קוראת הנפש - זו, אם כן, עדיין אותה הנפש?

- הנפש עצמה היא זו שהקול מזמן מן האחר. כך הוא סולל את הדרך עבור הסובייקט, אך אינו מאפשר לו להשתקע עדיין. להיפך: הוא מתחמק מן הסובייקט. הוא אינו קורא לנפש לשמוע את עצמה, או אפילו לשמוע שיח כלשהו. הוא קורא סתם כך, כלומר, גורם לנפש לרעוד, מעורר אותה. הנפש מעוררת את האחר בתוך עצמה. זהו הקול.


* פורסם לראשונה בכתב-העת Notebook in Cultural Analysis, גליון מיוחד בנושא ה"קול": Nancy, Jean Luc, "Vox Clamans in Deserto", Notebook in Cultural Analysis, Vol. 3, 1986, Duke Durham University Press, Durham

תרגום לעברית מן הגרסה האנגלית: דריה קסובסקי.

המאמר מתפרסם באדיבות המחבר.
נדפס לראשונה בעברית בכתב העת פלסטיקה, גליון מס' 4.

רולאן בארת מיתולוגיות

בספר זה יצר רולאן בארת סוג חדש-שנון, חריף ומעמיק- של ביקורת תרבות. עיקר ביקורתו נשאר שריר ותקף גם אחרי 40 שנה: הזיהוי וההוקעה הבלתי נלאים של תהליכי המיתולוגיזציה המוליכים אותנו בשווא בתחומים רבים ושונים.

"... >>>

מוריס בלאנשו שתי גרסאות של המדומיין

במבט ראשון הדימוי אינו דומה לגוויה, אבל אפשר שהזרות הגווייתית מאפיינת גם את הדימוי. מה שאנחנו מכנים הגופה, חומק מקטגוריות שכיחות: דבר מה נמצא כאן לפנינו שהוא אינו החי בכבודו ובעצמו, ולא מציאות כלשהי, גם לא אותו מי שהיה חי, גם לא אחר, לא דבר אחר. >>>

גירסה להדפסה