בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

עמנואל לוינס הרהורים אחדים על הפילוסופיה של ההיטלריזם

הפילוסופיה של היטלר היא מוגבלת. אך הכוחות הפרימיטיביים הבוערים בה מפוצצים את המליצות הנבובות בפני צמיחתו של כוח בסיסי. הם מעוררים את הנוסטלגיה הסודית של הנפש הגרמנית. יותר ממגיפה או טירוף, ההיטלריזם הוא התעוררות של רגשות בסיסיים.
אך מעתה, בהיותו מסוכן באופן מצמרר, הוא נהיה מעניין מבחינה פילוסופית. משום שהרגשות הבסיסיים מכילים פילוסופיה. הם מבטאים את העמדה הראשונה של נפש אל מול ייעודה ומכלול המציאות. הם קובעים מראש או מעצבים מראש את משמעות ההרפתקה שהנפש תחווה בעולם.
הפילוסופיה של ההיטלריזם גולשת אל מעבר לפילוסופיה של האנשים התומכים בהיטלר. היא מערערת את עצם עקרונות הציויליזציה. הסכסוך איננו רק בין הליברליזם להיטלריזם. הנצרות עצמה מאוימת למרות הטיפול המיוחד לו זכו הכנסיות הנוצריות עם כינון השלטון.
אך אין די בהבחנה בין האוניברסליזם הנוצרי לבין הפרטיקולריזם הגזעני כפי שעושים זאת עיתונאים מסוימים: אין בכוחה של סתירה לוגית לשפוט אירוע ממשי. משמעותה של סתירה לוגית המעמתת שני ערוצי מחשבה אינה מופיעה במלואה אלא אם חוזרים למקורותיה, לאינטואיציה, להחלטה המקורית המאפשרת אותם. ברוח זאת אציג כאן הרהורים אחדים אלה.


1
החירויות הפוליטיות אינן ממצות את תוכן רוח החירות אשר עבור הציויליזציה האירופאית, מסמנת תפיסה של הגורל האנושי. זוהי תחושה של חירות מוחלטת לנוכח העולם והאפשרויות המבקשות את פעולתו. האדם מתחדש תמיד לנוכח היקום. אם לדבר באופן מוחלט, אין לו היסטוריה.
כי ההיסטוריה היא ההגבלה העמוקה ביותר, ההגבלה המהותית. הזמן, תנאי לקיום האנושי, הוא בעיקר תנאי של הבלתי ניתן לתיקון. העובדה המוגמרת, נישאת על כנפי הווה שבורח, מתחמקת לעד מאחיזתו של האדם, אך משפיעה על גורלו. מאחורי המלנכוליה של זרימת הדברים המתמדת, של ההווה המדומה של הירקליטוס, נמצאת הטרגדיה של עבר שאינו ניתן לשינוי או למחיקה שבגללו כל יוזמה אינה אלא המשך של מה שקדם לה. החירות האמיתית, ההתחלה האמיתית מצריכה הווה אמיתי, אשר בשיא מימושה , יחדש אותה תמיד.
היהדות נושאת מסר נפלא זה. החרטה – ביטוי כאוב של חוסר אונים קיצוני לתקן את הבלתי ניתן לתיקון – מכריזה על התשובה המולידה מחילה מתקנת. האדם מוצא בהווה את מה שנחוץ כדי לשנות , למחוק את העבר. הזמן מאבד את עצם אי-הפיכותו. הוא מתכווץ עצבני לרגלי האדם כמו חיה פצועה. והוא משחרר אותו.
התחושה הבוערת של חוסר האונים הטבעי של האדם בפני הזמן הוא מה שיוצר את כל הטרגי של המוירה היוונית, את חדות רעיון החטא וגדולת המרד הנוצרי. מנגד למשפחת אטראוס[1] הנאבקת באחיזתו של העבר, זר ואלים כמו קללה, הנצרות מעמידה דרמה מיסטית. הצלב משחרר; ובאמצעות סעודת הקודש המנצחת את הזמן שחרור זה קורה בכל יום. ערכה של הישועה שהנצרות רוצה להעניק הוא בהבטחה להתחיל מחדש את מה שנעשה סופי על ידי זרימת הרגעים, להתגבר על הסתירה המוחלטת של עבר הכפוף להווה, של עבר במעמד מעורער תמיד, תמיד בספק.
דרך כאן, היא מכריזה על החירות, דרך כאן היא מאפשרת אותה במלאותה. לא רק שבחירת הייעוד היא חופשית. הבחירה שנעשתה אינה הופכת לכבל. נשמרת לאדם האפשרות – העל-טבעית אך ניתנת לאחיזה, אך ממשית – לבטל את החוזה שלו התחייב מרצונו. הוא יכול לחזור בכל רגע אל עירומו מימי הבריאה הראשונים. הכיבוש אינו קל. הוא עלול להיכשל. הוא אינו תוצאה של רצון שרירותי בעולם מקרי. אך גודל המאמץ הנדרש אינו אלא אומד את חומרת המכשול ומדגיש את מקוריות הסדר החדש המובטח ומתקיים, סדר מנצח בקורעו את השכבות העמוקות של הקיום הטבעי.
חירות אינסופית זו ביחס לכל היכבלות, שדרכה בעצם שום היכבלות אינה סופית, עומדת בבסיס המושג הנוצרי של הנפש. בעודה נשארת המציאות הממשית ביותר, המבטאת את מלוא עומקו של היחיד, יש בה הטוהר הצנוע של משב טרנצנדנטי. מבעד לגלגולי ההיסטוריה האמיתית של העולם, כוח ההתחדשות מעניק לנפש מעין טבע מושכל,[2] מוגן מפגיעות עולם שבו למרות הכל האדם המסוים שוכן. הפרדוקס הוא רק למראית עין. ניתוק הנפש אינו הפשטה, אלא יכולת ממשית וחיובית להתנתק, להיבדל. המעמד השווה של כל הנפשות, ללא תלות במעמד החומרי או החברתי של האנשים, אינו נובע מתיאוריה הקובעת זהות ב"מבנה הפסיכולוגי" מתחת לפני ההבדלים האישיים. היא נובעת מן הכוח המוענק לנפש להשתחרר ממה שהיה, מכל מה שכבל אותה, מכל מה שחייב אותה – כדי לחזור ולמצוא את בתוליותה הראשונה.
אמנם הליברליזם של מאות השנים האחרונות מעלים את ההיבט הדרמתי של שחרור זה, אך הוא משמר מרכיב מרכזי שלו בצורת החירות הריבונית של התבונה. כל המחשבה הפילוסופית והפוליטית המודרנית נוטה למקם את התודעה האנושית על מישור גבוה יותר מן המציאות, היא כורה תהום בין האדם לבין העולם. היא מונעת את השלכת קטגוריות העולם הפיזי על רוחניות התודעה, ובכך מניחה את בסיסה האחרון של הרוח מחוץ לעולם האלים של היסטוריית המציאות החומרית האדישה. היא מחליפה את עולם ההבנה הרגילה העיוור, בעולם מובנה מחדש על ידי הפילוסופיה האידיאליסטית, שרויה בתבונה ונכנעת לתבונה. האוטונומיה מחליפה את השחרור שעל ידי החסד, אך מוטיב החירות היהודי-נוצרי המרכזי חודר אליה.
הסופרים הצרפתים של המאה ה-18, מבשרי האידאולוגיה הדמוקרטית והכרזת זכויות האדם, למרות חומרנותם, הכירו בתחושת התבונה המשחררת[3] את החומר הפיזי, הפסיכולוגי והחברתי. די באור התבונה כדי לגרש את צללי מה שאינו תבוני. מה נותר מן החומריות לאחר שהחומר חדור בתבונה?
איש העולם הליברלי אינו בוחר את ייעודו תחת כובד משקלה של היסטוריה. הוא אינו מכיר ביכולותיו ככוחות אפלים הבוערים בו ומכוונים אותו אל נתיבים מוכתבים מראש. הן אינן עבורו אלא אפשרויות הגיוניות המוצעות לתבונה ריבונית הבוחרת ביניהן בשומרה על ריחוק מהן לעד.


2
המרקסיזם מערער תפיסה זו של האדם בפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם המערבי.
הרוח האנושית לא נראית לו עוד כחירות טהורה, כנפש המרחפת מעל לכל היקשרות; היא אינה עוד תבונה טהורה השייכת לממלכת התכליות. היא נתונה לצרכים חומריים. אך נתונה בידי חומר וחברה שאינם מצייתים עוד למטה הקסם של התבונה, קיומה הממשי והמשועבד חשוב יותר, כבד יותר מן התבונה חסרת האונים. המאבק הקיים לפני החוכמה כופה עליה החלטות שלא היא החליטה אותן. "ההוויה מגדירה את התודעה". המדע, המוסר והאסתטיקה, אינם מוסר מדע ואסתטיקה בפני עצמם, אלא הם תרגום בכל רגע של הניגוד המהותי בין הציויליזציות הבורגניות והפרולטריות.
רוח התפיסה המסורתית מאבדת את כוחה להתיר את כל הקשרים, כוח שהיה תמיד מקור גאוותה. היא נתקלת בהרים שאין בכוח שום אמונה למוטטם. החירות המוחלטת, זו שמעוללת נסים, מורחקת בפעם הראשונה ממבנה הרוח. בכך המרקסיזם מתנגד לא רק לנצרות אלא גם לכל ליברליזם אידיאליסטי שמבחינתו "ההוויה לא מגדירה את התודעה", אלא התודעה או התבונה מגדירה את ההוויה.
מכאן, המרקסיזם תופס עמדה מנוגדת לתרבות האירופאית או לכל הפחות היא שוברת את העקומה ההרמונית של התפתחותה.


3
אולם ניתוק זה מן הליברליזם אינו סופי. המרקסיזם מכיר בהיותו ממשיך במובן מסוים את המסורות של שנת 1789 ונדמה שהיעקוביניזם מהווה במידה רבה מקור השראה למהפכות המרקסיסטיות. ובעיקר, אמנם האינטואיציה המכוננת של המרקסיזם רואה את הרוח ביחס בלתי נמנע במצב נתון, אך כבילה זו אינה שורשית. התודעה האישית המוגדרת על ידי ההוויה אינה די חסרת אונים כדי שלא לשמר – עקרונית לפחות – את הכוח לנער את הכישוף החברתי הנראה בשל כך זר לעצם מהותו. עבור מארקס, להפוך להיות מודע למצב החברתי, משמעו להשתחרר מן הגורליות שלו.
תפיסה נוגדת באמת למושג האירופאי של האדם אינה אפשרית אלא אם האדם כבול למצב שלא נוסף לו אלא מהווה את עצם יסוד הווייתו. דרישה פרדוכסלית שנראה שחוויית גופנו מממשת.
מה המשמעות של היות בעל גוף על פי הפירוש המסורתי? לסבול אותו כחפץ הבא מן העולם החיצון. הוא מכביד על סוקרטס כמו הכבלים הכובלים את הפילוסוף בכלא של אתונה; הוא כולא אותו כמו הקבר המצפה לו. הגוף הוא המכשול. הוא שובר את תנופתה החופשית של הרוח, הוא מחזיר אותו אל התנאים הארציים, אך כמו מכשול, יש להתגבר עליו.
רגש הזרות הנצחי של הגוף ביחס אלינו זן את הנצרות כמו גם את הליברליזם המודרני. הוא התמיד מבעד לכל סוגי האתיקה ולמרות הירידה במעמד אידיאל הפרישות מאז הרנסנס. אם המטריאליסטים זיהו בין האני לגוף , היה זה במחיר שלילה בוטה של הרוח. הם מיקמו את הגוף בטבע, ולא העניקו לו מעמד מיוחד ביקום.
אולם הגוף איננו הזר הנצחי בלבד. הפרשנות הקלאסית הורידה לרמה נמוכה תחושה של זהות בין גופנו לעצמנו שנסיבות מסוימות מחדדות במיוחד, והתייחסה אליה כאל מכשול שיש להתגבר עליו. הגוף אינו רק קרוב אלינו יותר משאר העולם, מוכר יותר, הוא לא רק מנהל את חיינו הפסיכולוגיים, מצב רוחנו ופעולותינו. מעבר לקביעות אלה שהן מובנות מאליהן, ישנו רגש של זהות. האם אין אנו מתבססים על החום הייחודי של גופינו הרבה לפני התפתחות האני שמתיימר להיבדל ממנו? האין הקשרים המושתתים על הדם, הרבה לפני התפתחות החוכמה, עמידים בפני כל מבחן? במבצע הספורטיבי המסוכן, בתרגיל הנועז שבו התנועות משיגות שלמות כמעט מופשטת מתחת למשב המוות, כל שניות ביני לבין הגוף צריכה להיעלם. ובמבוי הסתום של הכאב הגופני, האין החולה חווה את הפשטות הבלתי ניתנת לחלוקה של הווייתו כשהוא מתהפך על מיטת סבלו כדי למצוא תנוחה של מנוחה?
האם נוכל לומר שהניתוח מגלה בכאב את התנגדות הרוח לכאב זה, התמרדות, סירוב להישאר בו ומכאן, ניסיון להתגבר עליו, אך האין ניסיון זה מתאפיין כנואש מלכתחילה? האין הרוח המתקוממת נותרת כלואה בכאב, באופן בלתי נמנע? והאין ייאוש זה עצם יסוד הכאב?
לצד הפרשנות הניתנת על ידי המחשבה המערבית המסורתית לעובדות שהיא קוראת להן בוטות וגסות ושהיא יודעת לצמצמן, יכולה להתקיים התחושה של מקוריותם העיקשת והתשוקה לשמור אותם בטוהרתם. יש בכאב הפיזי מצב מוחלט.
הגוף אינו רק תאונה נוראה או נפלאה המקשרת בינינו לבין העולם הקשוח של החומר. הקשר שלו לאני הוא בעל ערך בפני עצמו. זהו קשר שאי אפשר לחמוק ממנו וששום מטאפורה אינה יכולה לזהות אותה עם נוכחות של עצם חיצוני; זו אגודה ששום דבר לא יכול לשנות את טעם מוחלטותה הטרגי.
תחושת זהות זו בין האני לגוף - שמובן שאין בינה לבין המטריאליזם העממי ולא כלום – לא תאפשר לעולם לאלה הרוצים לחמוק ממנה לחזור ולמצוא בבסיס אחדות זו את השניות של רוח חופשית הנאבקת בגוף אליו היא כבולה. אדרבה, עבורם כבילה זו לגוף היא כל מהות הרוח. להפריד אותה מן הצורות הקונקרטיות שהיא נתונה בתוכן מראש, משמעו בגידה בעצם מקוריות התחושה שהיא נקודת המוצא הנכונה.
החשיבות המוקנית לתחושת הגוף, שהרוח המערבית מעולם לא רצתה להסתפק בה, היא העומדת בבסיס התפיסה החדשה של האדם. הביולוגי עם כל הפטליזם הכרוך בו הופך להיות יותר ממושא של החיים הרוחניים, הוא נעשה לב ליבם. קולותיו המסתוריים של הדם, קריאות התורשה והעבר שהגוף נושא אותן כרכב צופן סוד מאבדים את טבעם כבעיות הנתונות לפתרון של אני ריבוני וחופשי. האני אינו מביא לצורך פתרונן אלא את הבלתי ידוע עצמו של בעיות אלה. הוא עשוי מהן. מהות האדם אינה עוד בחירות, אלא בסוג של כבילות. להיות באמת עצמך אינו לתפוס מחדש מעוף מעל לנסיבות שהן תמיד זרות לחירות האני; אלא אדרבה להתוודע לכבילה הראשונית והעיקשת, המיוחדת לגופינו; ובעיקר, לקבל כבילות זו.
מעתה, כל מבנה חברתי המודיע על שחרור מן הגוף ואינו מתחייב לו הופך להיות חשוד כהתכחשות, כבגידה. מבני החברה המודרנית המיוסדים על הסכמה של רצונות חופשיים ייראו לא רק שבירים ולא עקביים, אלא גם שגויים ושקריים. מיזוג הדעות השונות מאבד את גדולת הניצחון של הרוח על הגוף. היא הופכת למפעלו של רמאי. חברה שבסיסה ערוב דמים נובעת מיד מהמחשה זו של הרוח. ואזי, אם הגזע לא קיים, יש להמציאו!
אידיאל זה של האדם והחברה מתלווה אל אידיאל חדש של המחשבה והאמת.
מה שמאפיין את מבנה המחשבה והאמת בעולם המערבי – כבר הדגשתי זאת – הוא המרחק המפריד מראש בין האדם לעולם האידיאות שבו יבחר את האמת שלו. הוא חופשי ועומד לבדו בפני עולם זה. הוא חופשי במידה כזו שהוא יכול שלא לעבור מרחק זה, שלא לבחור. הספקנות היא אפשרות מכוננת של הרוח המערבית. אך לאחר המעבר והאחיזה באמת, האדם ממשיך לשמור על חירותו לא פחות. האדם יכול להתחרט ולחזור בו מבחירתו. החיוב מכיל מראש את אפשרות השלילה העתידית. חירות זו היא כל כבודה של המחשבה, אך היא מכילה גם את הסכנה שבה. במרווח המפריד בין האדם לאידיאה משתחל השקר.
המחשבה הופכת למשחק. האדם מוצא את סיפוקו בחירותו ואינו מתחייב לגמרי לשום אמת. הוא הופך את יכולתו הספקנית להעדר שכנוע. עבורו, לא להיכבל לאמת אחת הופך לחוסר מחויבות לבריאת ערכים רוחניים. הכנות הנהפכת לבלתי אפשרית שמה קץ לכל גבורה. הציויליזציה נכבשת על ידי כל מה שאינו מקורי, על ידי התחליף המגויס לשירותם של האינטרס והאופנה.
לחברה כזו המאבדת את המגע החי עם אידיאל החירות האמיתי שלה כדי לקבל צורות מסואבות שלו, ואשר בקוצר ראותה את המאמץ הנדרש על ידי אידיאל זה, שמחה בעיקר על הנוחיות הנלווית לו – לחברה הנמצאת במצב כזה האידיאל הגרמני של האדם נראה כהבטחה של כנות ואותנטיות. האדם אינו מוצא עצמו עוד בפני עולם אידיאות שבו הוא יכול לבחור בהחלטה ריבונית של תבונתו החופשית את האמת שלו, הוא מראש קשור אל חלק מהן, כשם שהוא קשור עם כל בעלי הדם שלו מלידתו. הוא אינו יכול עוד לשחק עם אידיאה, כי בהיותה נובעת מישותו הממשית, מעוגנת בבשרו ובדמו, היא שומרת תמיד על רצינותה.
כבול אל גופו, האדם אינו יכול לברוח מעצמו. האמת אינה עוד עבורו התבוננות במחזה זר, כי אם דרמה שהאדם עצמו הוא שחקן בה. האדם יאמר את ההן או הלאו שלו מתוך משקל כל קיומו, המכיל נתונים שאי אפשר לשנותם.
אך מה מתחייב מכנות זו? כל התקבצות רציונלית או התאגדות מיסטית בין תודעות שאינה נשענת על קהילת דם היא חשודה. וכמו כן, סוג האמת החדש לא יכול לוותר על טבעה הפסקני של האמת ולחדול מלהיות אוניברסלי. האמת היא אמנם האמת שלי במשמעות הכי חזקה שיכולה להיות לשיוך זה, והיא מחייבת לבריאת עולם חדש. זראתוסטרה אינו מסתפק בשינוי פניו, הוא יורד מן ההר שלו ומביא בשורה. כיצד האוניברסליות מסתדרת עם גזענות? כחלק מהיגיון ההשראה הראשונה של הגזענות, יש כאן שינוי מהותי של עצם רעיון האוניברסליזם. הוא חייב להוביל לרעיון ההתפשטות, כי ההתפשטות של עוצמה היא בעלת מבנה שונה לחלוטין מהפצת רעיון.
הרעיון המופץ מתנתק באופן מהותי מנקודת מוצאו. למרות הדגשים הייחודיים שמעניק לו בוראו, הוא הופך לחלק מן המורשת המשותפת. הוא אנונימי מטיבו. מי שמקבל אותו נעשה אדונו בדומה למי שהציע אותו. הפצת רעיון יוצרת בצורה זו קהילה של "אדונים", זהו תהליך של השוואה. להמיר דת או לשכנע, משמעו ליצור לעצמך שותפים. אוניברסליות של קבוצה בעולם המערבי משקפת תמיד אוניברסליות זו של האמת.
אך העוצמה מתאפיינת באופן אחר של התפשטות. מי שעוסק בה לא נפרד ממנה. העוצמה לא אובדת בקרב אלה הנתונים לה. היא קשורה לאדם או לחברה המפעילים אותה, היא מרחיבה אותם בהכפיפה את האחרים אליהם. כאן הסדר האוניברסלי אינו נובע מהתפשטות אידיאולוגית. ההתפשטות היא היוצרת אחדות עולם של אדונים ועבדים. הרצון לעוצמה של ניטשה שגרמניה המודרנית חוזרת אליו ומהללת אותו אינה רק אידיאל חדש, זהו אידיאל הנושא עמו בו-זמנית את צורת האוניברסליזם הייחודית לו: המלחמה, הכיבוש.
אך אני מצטרף כאן אל אמיתות ידועות היטב. ניסיתי לקשר אותן לעיקרון מהותי. אולי הצלחתי להראות שהגזענות מתנגדת לא רק לנקודה ייחודית זו או אחרת של התרבות הנוצרית או הליברלית. מה שעומד על הפרק אינו עיקרון זה או אחר של הדמוקרטיה, של שלטון פרלמנטרי, של דיקטטורה או פוליטיקה דתית. זו עצם האנושיות של האדם.



נ.ב [4]
מאמר זה פורסם ב Esprit, כתב-עת קתולי מתקדם של טרום-המלחמה, בשנת 1934, כמעט למחרת עליית היטלר לשלטון.
המאמר נובע משכנוע עצמי שמקור הברבריות המדממת של הנציונל-סוציאליזם אינו באנומליה מקרית כלשהי של השכל האנושי, וגם לא בטעות אידיאולוגית מזדמנת. יש במאמר זה השכנוע העצמי שמקור זה נובע מאפשרות מהותית של רוע יסודי שאליו יכול להוביל היגיון טוב ואשר כנגדה, הפילוסופיה המערבית לא ביטחה את עצמה די הצורך. זו אפשרות הנרשמת באונטולוגיה של הקיום, הדאגה לקיום, לקיום "dem es in seinem Sein um dieses Sein selbst geht” במלותיו של היידגר. זו אפשרות המאיימת עדיין על הנושא המוגדר בתור "הקיים לשם האגירה" או "השליטה", נושא מפורסם זה של האידיאליזם הטרנצנדטאלי שרוצה להיות וחושב את עצמו חופשי. יש לשאול האם די בליברליזם להבטחת כבודו היסודי של הנושא האנושי. האם הנושא יכול להגיע אל המצב האנושי לפני שקיבל על עצמו את האחריות לאדם האחר בתוך הבחירה המגביהה אותו לרמה זו? בחירה זו הבאה מאל או מן האל המתבונן בי בפני האדם האחר, זולתי, המקום המקורי של ההתגלות.


הערות:

[1] משפחת צאצאיו של אטראוס במיתולוגיה היוונית שהמפורסמים בהם הם אגממנון ומנלאוס. היא מתאפיינת בגורל טרגי של יחסים אסורים, בגידות, גלוי עריות ורצח אב שמתחיל באיבה שבין אטריד לאחיו תיאסטס.
[2] Noumenale , נומן הוא הדבר כשלעצמו בניגוד לדבר הנתפס בתודעה שהוא פנומן – כל זה במושגים קאנטיאניים. הכוונה היא שיש לנפש קיום כשלעצמה, בלתי תלוי בתפיסה ובחושים.
[3] Exorcissant, שחרור משדים או דיבוק.
[4] הערות שנוספו כ"הערות מקדימות" על ידי המחבר עם תרגום מאמר זה לאנגלית ופרסומו ב" Critical Inquiry" כרך 17, 1 , 1990, עמ' 63 – 71.

פורסם לראשונה ב-1934 בכתב-העת Esprit, ושוב ב-1997 בהוצאת Payot & Rivages.


תרגום מצרפתית: אליזבט גולדוין
הביא למערכת: עומר מיכאליס

 

aminadab, boris, emmanuel levinas

עמנואל לוינס (במרכז) עם אחיו בוריס (ימין) ועמינדב שנרצחו על ידי הנאצים

אם יש משמעות ליהודיותה של מדינת ישראל, היא נמצאת אצל לוינס

מהו פשר העניין הגובר בכתביו של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס בקרב קוראי העברית? לדעת אליזבט גולדוין, הסיבה היא התשובות המרתקות שמציע לוינס לשאלת הזהות היהודית ומחויבויותיה המוסריות של מדינת ישראל. הארץ, מוסף ספרים >>>

 

דב חנין, מיכאל ספרד ושרון רוטברד (עריכה) משפטי הסרבנים

עדויותיהם של חגי מטר, מתן קמינר, שמרי צמרת, אדם מאור ונעם בהט. חקירתו של יוני בן ארצי. נאומיו של ירון קוסטליץ. נאומיהם של דב חנין ומיכאל ספרד. הכרעת הדין של אבי לוי. פתח דבר של גדי אלגזי. >>>

יוסי סוכרי אמיליה ומלח הארץ, וידוי

אמיליה היא אישה מזרחית שלא פגשנו כמותה בספרות העברית עד כה. לא מתחנחנת, אינה "חמה" ורגשנית, מתעבת בישול ואינה מנסה "להיקלט" בהוויה הישראלית האשכנזית. והגרוע מכל - היא מפקיעה מהזהות האשכנזית את היקר לה מכל: היא ניצולת שואה. >>>

צבי אלחייני יד לילד ביד ושם

אתר יד ושם הופך כעת לאגרוף קפוץ של פונדמנטליזם, במקום שביקש פעם, לפני השקיעה, להתריע מפניו. צבי אלחייני ב"סטודיו" על אדריכלות השואה של משה ספדי. >>>

פול ויריליו בונקר אווירי

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית