בית

בבל , , 25/8/2019

                           

 

מרטין בובר 'אחרונה הגיעה לפרקה האמנות התמונתית'

הקדמה לספר "אמנים יהודים", עורך: מ. בובר, ברלין 1903, נכתב בוינה, 1903


ריכרד וגנר עדיין מסוגל היה לטעון כי היהודים הם עם נטול כשרונות המעוגנים בחושים, וזאת מכיוון שלא העמידו מתוכם אמנים כלשהם בתחומים החזותיים. עובדה היא, כי מנגד ניצב בזמנו אך קומץ חקיינים (יהודים) נטולי כל ערך. כאשר באים אנו ומצביעים כיום על מספר אמנים יהודים, שומא עלינו לחקור אם כן את סיבותיה של חוסר פוריות זו.

את עובדת היעדרה של אמנות תמונתית ביהדות הקדומה ניתן להסביר מתוך תכונות הגזע שלה. יחד עם זאת, אל לנו לשכוח, כי תכונות גזע אלו אינן חדשות וכי באפשרותנו להתחקות אחריהן במהלך ההיסטוריה. תכונות אלו הן תוצר הקרקע (עליה צמחה היהדות) ותנאיה האקלימיים, תוצר מרקמה הכלכלי והחברתי של הקהילה היהודית, של דפוסי החיים בה ושל גורלה ההיסטורי. הן נוצרו בתקופת השכלתו ובחירתו של הגזע לפני אלפי שנים, התעצמו תוך כדי תהליך תורשתי, והגיעו לאחרונה למעמד עצום ורב שכמעט אינו ניתן לשינוי. באופן זה נוכל להסביר לעצמנו את העובדה, כי היהודים הקדמונים היו יותר אנשי-אוזן מאשר אנשי-עין ויותר אנשי-זמן מאשר אנשים בעלי תחושת חלל. חוש השמיעה תורם ליצירת תמונת עולמו של היהודי יותר מאשר כל חוש אחר.
הכתבים היהודים העתיקים בולטים בעיקר באופיים האקוסטי. אין צורת ביטוי מתאימה להם יותר מהמוסיקה. היהודי הקדמון מסוגל היה ליצור אך ורק על בסיס קצב האמנות הקודמת לו. הלימוד המאוזן של האורגניזם נמנע ממנו ובכך גם נמנעה ממנו ראיית העולם הכוללת.
באותה עת אף לא היתה נפשו מפותחת דיה באופן טבעי, כדי שתוציא את המתיקות הגבוהה ביותר מתוך העז: כדי שתתפוס את העולם כזמן, כהתרחשות, כדבר זורם, כתנועה, אף כפסיכיקה. וכך הסתפק היהודי בעולם אחד בלבד, עולם שהיה יותר זמן מאשר חלל, ועם השקפת עולם ספוגת רשמים פרי נסיונותיו, אך לא עם הנסיונות עצמם. החלל שלו היה עלוב וכמעט דו-ממדי. בכתובים, המהווים את המסמך היחידי, מוצאים אנו אך מעט מאד דברים מוחשיים, בעלי גוף. התיאורים, במידה שהם בכלל מופנים כלפי העין, כוללים תנועות וגודל ורק במקרים חריגים צבע וצורה. האפיתיטה - יחסו הבסיסי של הומרוס לטבע - חסרה. אנו למדים על קיומם של חומרים שונים, בעלי גודל ערטילאי זה או אחר, הנעים בתנועה חזקה או חלשה יותר, אך אין אנו רואים אותם. התמונה החייה ותיאורי-הלוואי, שרק בעזרתם יהפוך העולם לטבע, אינם ניתנים. קיים רצון לכנות את המצב השורר כצורת מבט מתימטית. אם וכאשר כבר מתוארת צורת דבר, הרי שטחיים ודלים הם הפרטים הנלווים; הצבעים המעטים מופיעים באופן צורם וללא הפרדה מדורגת. כל הנושאים האלה עומדים תחת השפעתה של אותה שמש המרחיקה דברים, המכלה גופים בעלי נפח פלסטי והנוגדת את קיומם של גוני-צבע תואמים. שמש זו אמנם מספקת חזון אך לא דרך-ראייה.
לעולם לא תקום מחווה נאמנה שתהפוך לחפץ, לעולם לא תהפוך שקיעה נתונה אל תוך גדילתה החשוכה של בריה כלשהי, ולעולם לא נהיה עדים לתפיסה שאינה שמית המתייחסת לדבר ייחודי, שאינו בר-השוואה. הכל נותר בגדר של יחסיות; החומרים אינם ניתנים לראייה - כל שניתן לראייה הם היחסים, ואין דבר הנראה לכשעצמו אלא מתוך היחסים בלבד. אין דרך ראייתו של היהודי הקדמון כדרך ראייתו של ההודי בן-זמנו, שהיה אינדיווידואליסט מוחלט, או כדרך ראייתו של היווני, שאלה נהגו לראות צורות סגורות. עולמו של היהודי היה עולם של יחסים. מכאן מוליכות הדרכים כפי שהן מוליכות לעבר כשרונו המתימטי והמוסיקלי של היהודי ולעבר התועלתנות והאינטלקטואליזם שלו, המהווים רק שני פנים ליחסיותו: כל מי שרואה את הניתן לראייה בדרך יחסית, יחייה את חייו כשרשרת של יחסי-אני, של סיבות תועלתיות, ומאידך ישחרר את פעילותו המחשבתית מכל תפיסות אחרות, בחיפושיו אחרי המוחלטות - מוחלטות שאף אותה ישחרר מכל שאר הדברים הניתנים לתפיסה. בדיוק מנקודה זו מוליכה הדרך לחוסר יכולתו של היהודי הקדמון ליצור אמנות חזותית. במקום שבו מוחשיות החפצים אינה שוררת ואשר בו לא קיימת הקרבה למען ההוויה, תצמח מן הסתם אמנות סובייקטיבית טהורה, אמנות של הבעה רגשית שאינה מלווה בתמונות, וזו השירה. מתוך מגוון האמנויות אובייקטיביות (לעומת זאת) יכולה לבוא לידי ביטוי רק זו שאינה חייבת לצאת מתוך הטבע, וזו האדריכלות. אולם, גם תחום זה לא הצליח להעפיל בקרב היהודים אלי פסגות, היות שהדבר קיים רק תוך הבנתן של צורות בסיסיות, הלקוחות מהטבע.

ולכל זאת נוסף עוד עניין: נראה, כי היהודי הקדמון נשא בחובו ירושה אותה קיבל מנוודי המדבר, מאותם אנשים שעצם קיומם תלוי היה ברצף של מתחים ורגיעות. דומה כי מכאן הושפעו חיי הרגש של היהודי, המאופיינים בנפילות ובהתפרצויות. לא היה זה מעניינו לעבד ולגבש בפנימיותו רגש שחווה. פחד ושמחה ניערוהו, לחצו על חזו וחנקו את גרונו, והוא חייב היה להוציאם בזעקה, חייב היה לשחרר את כל מה שתפס בו. בזעקה זו, בשחרור זה, היתה גדולתה של נפש האדם המיוסרת והנסערת: ללא כל הרמוניה אך מלאת כוחות פנימיים. באופן זה נולדו הפתוס והאמנות היהודיים. במידה שלא הפך היהודי הגאון בן העת העתיקה לנביא, חייב היה לשקוע תחת נטל תשוקתו העזה, ולתמונה לא הצליח להגיע, משום תחושותיו הפראיות ומכיוון שהדרך היתה רחבה מדי. כפי שלא הוליכו חושיו לעבר האמנות היוצרת אובייקטים, כך גם לא בנתה התעניינותו הנפשית של היהודי גשר לעברה.

היהודי בן-הגלות, וכוונתי פחות לזה החי את חייו בגטו, כי אם בעיקר לזה המצוי בנדודים אליהם הוא נסחף לעתים בניגוד לרצונו, הולך ופוגש סוג חדש של טבע. הוא קולט רשמים שדומה כי הם מתפוגגים בהגיעם לסף הכרתו, אך לאמיתו של דבר יוצרים הם את השפעתם בקביעות ובתוך מהלך של דורות. בחייו מלאי הזעזועים, המושפעים מהיאוש האילם ביותר, מתחילים לנוע לאיטם ובאופן הדרגתי יצרים חדשים. זהו מעשה מרכבה תת-קרקעי, תוצר בן אלפי השנים.
מבלי שיתן דעתו על כך מתעוררת בתוכו ראייה וחושיו קולטים יותר ויותר באופן מוחשי את החלל בו הוא חולף בנרדפותו. אולם הרגישויות המתעוררות אינן יכולות להביע את עצמן. סבלו וחוסר בטחונו קשים מנשוא ועתיקים כל כך, מכפי שיוכל ללמוד להתמסר לדברים. כלכלת-הכסף הייחודית אליה הוא כבול אינה מאפשרת לו לעבור מחייו המבוססים על יחסיות לעבר חיים בהם קיימים עצמים ממשיים. הכסף, סמלה של היחסיות הבלתי פורייה ביותר, מכניע כל רצון של כמיהה צעירה זו. בהקשר לאופי הדחוק של החיים ולצרה המתלווה אליהם, משתחררת התכלית הקיומית יותר ויותר מכל מציאות קיימת, בורחת למרחקים, מתנתקת מהעולם והופכת למסורת קפואה, שאינה מסוגלת להעביר מסר לימודי כלשהו הלאה, ולרוחניות הזרה לחיים. חוק-הדת הופך רק עתה לכל-יכול. גוף האדם הופך לבזוי. יופי הוא ערך שאינו מוכר. הראייה היא חטא. האמנות היא חטא. כל צורת תפיסה זו צוברת כוח ושררה, כפי שלא זכה להם חוק כלשהו מעודו בקרב עם אחר בזמן מן הזמנים. חינוך הדורות הבאים הפך אך ורק לכלי-שרת בידיו של חוק זה. כל יצירתיות נחנקת באיבה.

אולם החדש צומח בכל זאת. אין הוא נראה ואינו מצוי בתודעה, אך הוא חודר ומפציע. בקרב החסידות מהווה את לידתה של היהדות החדשה. גוף-האדם הופך לפלא היקום, היופי - ליכולתו של אלוהים, והראייה למעשה האיחוד עם האל. החוק אינו תכלית החיים; תכלית החיים הינה האהבה. מטרתו של האדם היא להפוך בעצמו לחוק. מעשה הבריאה מתמשך והולך אף בימינו והאדם נוטל בו חלק. אין בנמצא חטא המסוגל לנתקנו מהאלוהים. כל עשייה גשמית, הנעשית בלב שלם, הינה עבודת-האלוהים. הסגפנות היא בלבול. כל סוגי שמחת החיים מהווים הודאה בעצם קיום האהבה האלוהית.

האוולוציה של היהודי החדש מצאה את מלת-העוגן שלה. שער האמנות היה מעתה פתוח. האמנציפציה שהתרחשה יכולה היתה רק להסיר עוד את המכשולים הקיימים, וכך אמנם עשתה. היא הפחיתה את הסבל, הרחיבה את אופקי החיים, צמצמה את כלכלת הכסף וגרמה ליצירתיות, שברה את צפידותה של המסורת, פתחה שטחים חדשים, איפשרה את ראיית הטבע ואת העיסוק באמנות, תוך שהיא מעוררת את הרצון כלפיהם. וכך מתחיל איש-היחסיות להתפתח ולהפוך בן-אנוש מלא. הכוחות הלוחשים בסתר, שמצאו את תכליתם הדתית בלהט התנועה החסידית, עוברים אל תוך עשייתם של האמנים היהודים בני זמננו.

ברם, היותו של בן-האנוש מלא הינו רק שלב התפתחותי חדש, שאינו מבטל את כלל אושיות הגזע היהודי. בהתאם לסוג זה של עם, התפתחה ראשית לכל אמנות-השמע, אמנות-הזמן - המוסיקה. המוסיקה הצליחה לשרוד בגטו, בבתי-הכנסת ובצורות אחרות, וכעת מצאה את מקומה בקלות בתוך צורות חדשות אלו. הסובייקטיביזם פרח בתוך נבכי השירה - כמעט כל יצירות הליריקה של יהודים נושאות בחובן דרשה שירתית. את השחרור האקסטטי ואת הפתוס הנרגש חווה היהודי המודרני בעזרת אמנות-המשחק.

אחרונה הגיעה לפרקה האמנות התמונתית, מכיוון שחוש המוחשיות הצעיר, המסוגל להבחין בעצמים, זקוק היה לפרק זמן סמוים על-מנת שיגיע לכלל עיצובו. ולאחר שבאה, הפכה גם אמנות זו לנושאת את תכונות העם. בתוך הצורות החדשות ממשיכה גם היחסיות את חייה. אולם דווקא בעזרתה ניתן לאנשים אלה להוסיף לאמנות מרכיבים פוריים חדשים, מבלי שיהיו כעת חייבים לחוות את פריחתה של האמנות ולעצב את מסורתם התמונתית במחיר דמם, וזאת בייחוד על סף תקופה שדומה כי מהותה קוראת להפרדת כל העצמים ליחסים, כדרך הפיכתם לערכים רוחניים.

אמנים אלה הינם רק תחילת העניין. מסיבה זו עדיף שלא לטפל בהם באופן תיאורטי, אלא להציגם על רקע יצירתם, תוך הצבעה על אופיים הייחודי.







הביא למערכת: עומר מיכאליס

 

גלריה דביר יהודית לוין - עבודות חדשות

תערוכה של יהודית לוין בגלריה דביר על התמונות ללא כותרת, צבע אקריליק על בד גלריה דביר, נחום 11, תל אביב, 63503 הגלריה פתוחה: שני - חמישי: 13:00 - 10:00, 19:30 - 17:00, שישי,שבת: 13:00 - >>>

אלמוג בהר אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד

"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" מבקש אחד מגיבוריו של אלמוג בהר לקרוא מול השוטרים. אבל קריאתו אינה שמה אותו בין היהודים דווקא. זעקתו אילמת ומותירה אותו, כמו גיבורים אחרים בספר, בין שמים לארץ. >>>

אדמון ז'אבס הקשבת המִדבר היא הזכרון

"להחזיר כל ענין בשאלה חמישים אלף פעם, לכן יש ליהודי חשיבות מכרעת בעולם שהטכניקה הכריעה, עולם שניתן לעשות ממנו כל דבר", שיחה עם ברכה ליכטנברג >>>

יהודית לוין יהודית לוין - ללא כותרת 5

מתוך תערוכתה של יהודית לוין בגלריה דביר 6.1.2001 - 30.11.2000 ללא כותרת, צבע אקריליק על בד >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית