בית

בבל , , 13/12/2017

                           

 

אדמון ז'אבס הקשבת המִדבר היא הזכרון

א. הספר הוא מקומו האמיתי של היהודי.


ברכה ליכטנברג-אטינגר: אם מדברים על הגלות היהודית מסתמנים מקום מרכזי (ישראל) וצירים המחברים בין המרכז לפריפריה, בין ישראל לשאר העולם. ישראלים רבים שותפים לנקודת המבט המעמתת גלות מול מרכז יהודי: דרכם של משה ואברהם, כמו דרכה של הציונות, מובילה אל המרכז - בין אם מגיעים אליו ובין אם לא, אחרי קטסטרופה או בלעדיה - וחורבן הבית זורק את היהודי מן המקום אל החוץ. מירסיה אליאד משווה כל גולה לאודיסיאוס ההולך לעבר איתקה, בחיפוש בלתי-מודע אחרי מה שיתגלה לו, בסוף הדרך, כמרכז שלו. המרכז הזה הוא פשר מסעותיו של הגולה. תופעת הנדודים נבדלת, לדעתי, מתופעת הגלות, המניחה את מושג המרכז. בתופעת הנדודים אין מקום מרכזי ואין נקודת התייחסות אידיאלית המעניקים לנדודים פשר. הנדודים הם הפשר. כלומר, ישנן רק דרכים, אין-סוף שבילים היוצרים כעין רשת. הצטלבות השבילים יוצרת נקודות עצירה זמניות, מקומות מנוחה. איך אתה, כיהודי שאיננו ישראלי, רואה את מצבו [etat: מצב וגם מדינה בצרפתית] של האמן, או הסופר ואת מצבו של היהודי ביחס לשתי האפשרויות הללו – הגלות והנדודים.

אדמון ז'אבס : נראה לי, קודם כל, שיש להפריד לגמרי בין גלות לנדודים. אף-על-פי שיש ביניהן קשר חזק ביותר. מעולם לא חשבתי שדרכה של היהדות עוברת בהכרח דרך מדינה. היהדות היא עבורי טקסט. היהדות היא אתיקה, תרבות וטקסט. היהדות יכולה ל"עבור דרך" התיישבות על האדמה כפי שהיא יכולה שלא לעבור כלל דרך האדמה. אם היא עוברת דרך האדמה, כפי שקורה כיום בירושלים, נשאלת השאלה: במה ישראל היא מדינה יהודית? במה? מה גורם לנו לומר שזוהי מדינה יהודית? מפני שגרים בה יהודים: מפני שהיא קולטת את היהודים? הרי הערכים היהודיים לא מתגשמים בישראל, הם לא מתקיימים כלל.

א: כשהשתמשתי במילה etat רציתי לומר "מצב" ולא "מדינה": כלומר, האם לאמן, והאם ליהודי בגלות, יש כיוון בנדודיו, הנוגע לפריפריה ומרכז? האם הגולה היהודי נושא עמו את המקום כמושא חקירה או געגועים, האם יש לו מושג כלשהו של "מקום" או שהנדודים הם בלי מטרה, בלי תכלית, בלי מרכז, בלי שוליים ובלי מקום?

ז: צריך להבחין. לעתים קרובות, הנסיבות הן שהופכות את האדם לגולה, לא כן? אתה חי בארץ כלשהי, ולפתע לא רוצים בך עוד, מגרשים אותך. עובר עליך דבר-מה שלא היית מוכן אליו, וזוהי צורה אחת של גלות. ישנה גם גלות אחרת, גלות שהיא מעין אי-השתייכות, חוסר יכולת להשתייכות כלשהי. עבורי אין מקום שהוא מקומי... אינני שייך לשום מקום, אך אין זו הגדרה, כמובן, לא של גלות ולא של נדודים. זהו חוסר האפשרות שלי להכות שורש. יש מקום שבו אני מרגיש טוב, שהוא ביתי בפריס, שיכול היה להיות לגמרי מקומי, אך הוא גם מעין אין- מקום, שכן הוא מגן עלי פיסית, אבל משאיר אותי חופשי לגמרי להיות במקום אחר ולא להשתייך לכלום. אמרתי לעצמי שבסופו של דבר ליהודי לא היתה אף פעם טריטוריה, מקום משלו, מקום אמיתי. הוא סולק ממקומו בכל פעם מחדש וזו הסיבה שהיהודי, מזה אלפיים שנה, יצר לו מן הספר את מקומו. זו הסיבה שהוא חקר את הספר, זו הסיבה שהוא נמצא בתוך הספר אי-אפשר להעלות על הדעת את היהדות ללא הספר, כי בו נמצאות כל מחשבותיו ובו כל מרחב החופש שלו מתוך הטקסטים של הדת ודרך הדיבור הוא שאל את עצמו שאלות, דרך דיבורה של האמת שהוא דבר האלוהים. הספר הוא עבורי מקומו האמיתי של היהודי, אך הספר הוא גם מקומו האמיתי של הסופר. האמן איננו יכול להיצמד למקום כלשהו. אמנותו גורמת לו לצאת מגבולות מקומו... האמן הוא תמיד במקום אחר, זה מה שמייחד אותו.

א: האמנות הישראלית עוסקת הרבה בשאלת המקום/אין-מקום בהקשרם הרוחני וגם הפיסי, ואילו אתה אומר שהאמן והיהודי הם תמיד במקום אחר, בלתי תלויים בקשר הפיסי שלהם אל מקומם.

ז: האמן נמצא בעולם משלו באופן מוחלט. אם האמן הוא סופר, הוא בתוך עולם הספר, לא כן? מולו נמצאות המילים ובאמצעותן הוא מנסה להתבטא, והמילים מבטאות את עצמן והמילים נושאות אותו - את רואה, זו הבעיה - הוא הולך אחרי המילים וגם זוהי צורת נדודים, צורת נדודים שהיא המצב של כולנו.


- - - אינני בא לטעון לאמיתות-יסוד. כששואלים אותי על היהדות שלי - על מה שאני קורא לו היהדות שלי - אינני יודע אפילו אם היא קיימת או לא, אני יכול לומר רק זאת: זוהי הדרך שבה אני חי אותה. דרך מצבי כסופר, כלומר, דרך מה שציפיתי מן הספר, גיליתי את כל האתיקה והמחשבה היהודית. ציפיתי שהספר יהיה הדבר, שעבור היהודי הוא מקום משכנו. אך ציפיתי לכך כסופר. לא ניגשתי אל הספר על מנת לחפש בו אמיתות על היהדות. ככל שהתקדמתי לאורך הספר, גיליתי שהיהודי מתעסק באותן בעיות ושואל אותן שאלות, שהסופר שואל מול ספרו. כלומר, היהודי חקר את הדיבור של הספר על מנת להימצא בתוך האמת, שהיא דבר האלוהים - והסופר חוקר את הדיבור של הספר על מנת להימצא באמת שלו.
הסופר שבי הובילני לגלות את היהודי, והנסיבות הובילוני לחקור את היהדות, מפני שמיום אחד למשנהו נאלצתי לעזוב את מצרים מקום-הולדתי. השאלות שנוצרו מכך הוליכוני לגילוי שאין אנו יכולים להימלט ממצב יהודי מסוים, הדורש מכל אחד מאתנו לחיות את הפרידה. היהדות מאלצת אותך לקחת על עצמך אחריות על שוני מסוים, לא על מנת להפריד אותך מן האחרים, ולא על מנת שתהיה שונה מן האחרים, אלא כדי להצביע על שוני שבתוכך.

א: העבודה שלי הובילה אותי, מכיוון אחר לגמרי, לחיפוש נקודת המפגש בין הסובייקט לבין הזר - השונה ממנו בתוך הטריטוריה הפנימית. באמצעות המפגש הזה, תפישת המרכז מול השוליים מתערערת. השוליים הם מרכז והמרכז הוא שוליים במובנים מסיימים. האם בתופעת הנדודים אתה מבחין בין מרכז לשוליים?

ז: אני מבין את מושג ההבדל כך: מדובר במה ששוכן במקום העמוק ביותר בתוכנו. אנו שונים, והרצון להשמיד את ההבדל משמעו להשמיד את עצמך. ישנם שוליים, ואפילו כתבתי ספר שנקרא "ספר השוליים" אבל...

א: איך הולכים לעבר השוליים, איך נהיים...

ז: שוליים?

א: שוליים, ובו-בזמן במרכז?

ז: אבל, את יודעת, ככל שאתה יותר עצמך, כך אתה יותר שולי. ככל שאתה מתקדם למרכז, לנקודה יותר עמוקה בתוך עצמך, כך אתה במובן מסוים יותר שולי מפני שאתה מבחין את עצמך מן האחר והאחר, אם גם הוא יתאמץ להיות יותר ויותר עצמו, הוא יהיה... אולי לא לגמרי שולי, אבל שונה, לא כן? הוא יקבל את השוני.

- - - היהדות איננה רק אתיקה. היהודי מוצא את עצמו מובל אל תוך מחשבות יסודיות, מחשבות עצומות בחשיבותן לא רק כלפי ההגות עצמה, אלא כלפי העתיד, מפני שהיהודי עסוק שוב ושוב בהצבת שאלות. אם יש מי שמסוגל לדמיין הכל, להביא הכל בחשבון, להתעסק בכל דבר, הרי זה היהודי. שוב ושוב הוא מנער הכל, דבר לא נעלם ממנו. כל עניין הוא מחזיר בשאלה חמישים אלף פעם ולכן יש ליהודי חשיבות מכרעת בעולם המשתנה של היום. עולם שהטכניקה הכריעה אותו, עולם שניתן לעשות ממנו כל דבר.

א: נראה לי שהיהודי-הישראלי יוצר בעל-כורחו קשר עם המודל של החזרה הנצחית על חורבן-הבית: התחדשות וחורבן, חורבן והתחדשות. היהודי-הישראלי רואה את יהודי הפזורה כגולים, האמורים לבוא אלינו - חלקם לאחר איזה אסון - ואת ישראל כמקום שיש לחדש אותו כל יום ולשמור עליי מפני חורבן, על-מנת שלא תיווצר גלות נוספת. האמן הישראלי נמצא כל הזמן בקשר עם אימת החורבן.

ז: בסיכומו של דבר הבריאה - אמר יוחנן הקדוש בערך כך – הבריאה נובעת תמיד מן החורבן, שכן הכל קיים. לגלות ולחשוף, משמעו להחריב משהו שהתקיים.

א: על מנת לשנות אותו?

ז: על מנת לתת לו קיום חדש, אם תרצי, או אולי שניהם גם יחד (קיום חדש ושינוי). בספרים נאמר שחורבן המקדש הוא הפחתת היהדות לאבק, ומן האבק הזה ניתן לבנות מחדש, כמו מתל-חורבות. זה מצטרף אל אותו הלא-כלום שנהיה לנוכחות ולמציאות.

א: ובדיוק כאן מצויה נקודת כאב ושוני בין הישראלים לבין יהודי הפזורה, שכן אם היהודי ויתר על ההתחדשות כחזרה אל ישראל אז באיזה מובן ניתן לדבר על גלותו? נראה לי שלמודל של חורבן הבית יש בישראל משמעות אחרת מזו של הנדודים הנצחיים של היהודי. המודל הזה נמצא בזיכרון החי של הישראלי, כלומר, הוא אפשרות. לעומת זאת, עבור היהודי הנודד, שוויתר על המקום, המושג של חורבן הבית נמצא בעבר המושלם, בזיכרון המאובן. כלומר, המיתולוגיה של היהודי הנודד שמקומו בספר - מתחילה אחרי החורבן שנמצא בעבר. לכאן שייך מודל הנדודים, בלי התחלה ובלי סוף, מחוץ להיסטוריה, ולכאן שייך רעיון ההתיישבות במקומות אחרים, שיכולים להיות כל-מקום-שהוא.
הישראלי מעדיף להתעלם מהאפשרות של יהודי נודד מסוג זה, שישראל אינה כלל המרכז שלו, ושהוא, מבחינה זו, אולי כבר איננו בגלות, מפני שאין לו כוונה "לחזור הביתה".

ז: כן וההתעלמות הזאת היא הטעות. אני חוזר ואומר: זוהי הטעות. מכל הבחינות ובכל התחומים הסופרים הישראליים אמרו: היהודי הזה וכל מוצאותיו - כל זה לא מעניין אותנו. בעיותינו הם בעיות היום-יום בישראל, בעיות של גבולות וכיוצא באלה. זה נכון, וזו גם הטעות, מפני שהם ניתקו את עצמם. לא אומר שהם ניתקו עצמם ממסורת, אלא שהם ניתקו את עצמם מעצמם. הם התנהגו כאילו הם מתעסקים רק בטריטוריה כלשהי בעולם, וכאילו שהטריטוריה הזאת היא כעת באחריותם.

א: הישראלי מנסה להדוף את החזרה של הנדודים והחורבן על-ידי יצירת יחס למקום, ואילו אתה אומר שאין מקום-מוצא, שהנדודים הם נצחיים, שליהודי אין מקום מלבד הספר.

ז: אכן והסופרים הישראלים אמרו: נקודת המוצא שלנו היא המקום הזה, וכל השאר אינו מענייננו. ובאופן זה יוצרים ארץ שאיננה ארץ עברית. שאיננה ארץ יהודית... הישראלי אומר ליהודי הצרפתי: אתם צרפתים, אבל בצרפת אתם בגלות ועליכם לבוא לישראל; זה יוצר אי-הבנות חמורות. ישראל איננה מייצגת דבר מן היהדות - מלבד הארץ עצמה.

א: לא, לא. ישנה השפה העברית למשל...

ז: בסדר, זה טוב. הישראלים ניסו, וגם הצליחו, ליצור זהות. זהות זו היא ישראלית יותר משהיא יהודית.



ב. גם לציפורים מרחב משלהן.

א: מה שנראה לי כחלק חשוב ממחשבת-הנדודים ביצירה הוא המשחק בזמנים, כלומר, כל הזמנים מותרים בו-בזמן. אם מובילים את הזמנים אל נקודת אפס, או אל נקודת אי-סדר קיצונית, נותר רק המרחב.

ז: אני אוהב את מה שאמרת ואני מודה לך. מפני שזה מדויק להפליא וזה מאוד מאוד...

א: אם זמן, מרחב והכרה, מנסים ליצור סדר מתוך התוהו, ואם הזמן נדחס בגלל המהירות העצומה של המעברים ובגלל הקפיצות שבתוכו, אזי הוא מאבד את משמעותו הלינארית והמרחב מתרחב ומתנפץ, ואז מופיע לפנינו הנווד.

ז: אני מבקש שתכתבי את זה, אף פעם לא אמרו לי את זה...

א: שאלתי את עצמי, לכן, מה הקשר בין הסוג הזה של חוסר-סדר בזמנים שביצירה, לבין האפשרות של חוסר- ארגון מסוים בתוך הסובייקט, כלומר, לבין הסובייקטיביות היהודית הא-היסטורית.

ז: זה מאוד חשוב ואין להוסיף על כך דבר.

א: לעניין אחר, אם כן, בתקופה המודרנית אנחנו עוסקים בנווד הבודד, בדימוי של האמן לעצמו, מין גיבור של וים ואנדרס, המשוטט לבד ושולף את שורשיו מן האדמה בכוחות עצמו. אולי הוא נווד, אולי הוא מלאך. אבל בעצם הנווד התקיים מאז ומתמיד בקבוצות, והנוודים כקבוצה ייצגו איום המזכיר את האיום של השיגעון, מעין חתרנות נגד הסדר הקיים בחברה. כשאנחנו מדמיינים את הנוודים רחוק מאתנו במדבר, אנו משליכים עליהם את הסמל המודרני שיצרנו, סמל של יכולת הינתקות יוצאת מן הכלל, של חוסר שורשים, של חוסר יחס לגבולות, של חוסר גבולות.

ז: אכן, בדיוק. כשאנו אומרים נוודים, אנו מתכוונים לאנשים שעשו באיזשהו אופן מכל המקומות את מקומם שלהם. אנשים המסכימים באדישות מסוימת ללכת ממקום למקום ואינם נקשרים, אינם תוקעים יתד בשום מקום. אמנם זה נכון שהם אינם נועצים שורשים - אך הם בהחלט מתקשרים.
שוחחתי רבות עם נוודים, שחיים תמיד בקבוצות ומשנים מקומות על-פי הצורך - קשה להם לפעמים לעזוב את השטח שלהם. הנוודים במדבר מצליחים ליצור מן המקום שהם גרים בו, שהוא חלק מן המדבר, את המדבר שלהם. הם רואים בו משהו שונה לגמרי מן המדבר. הם מגלים באותו חלק של המדבר, שעבורנו אינו שונה מכל השאר, דברים שונים לגמרי, דברים שאנו איננו רואים והם גילו. אזור המדבר שלהם נהיה מאוד קרוב, והוא שלהם מפני שהם חשפו בו את מה שנמצא רק בו. הם חשפו בו נוף אחר... אם את אובדת במדבר, מבחינתם, את בשטח שלהם.
ממקום מסוים זה השטח שלהם, זה הנוף שלהם, זה ביתם, כאילו קירות הקיפו את המקום. אין שם כלום, אבל זה המרחב שלהם.
גם לציפורים יש מרחב משלהן והן מכירות אותו היטב הן נלחמות לפעמים בציפורים אחרות הנכנסות לשטחן. יש להן אינסטינקט מופלא גם ללא כל מכשול חיצוני. אומרים: "להיות חופשי כמו ציפור", אבל הציפור איננה חופשייה כלל! היא יודעת מראש שאם תעבור מרחק מסוים היא תיפול קצרת נשימה. לפתע צומחת מעין חומה מול פני הציפור, והיא אומרת "הופ" אינני יכולה ללכת רחוק יותר", והיא חוזרת לעץ שלה, לקן שלה. אפילו לציפורים הגדולות ביותר, אפילו לנשרים, יש שטח משלהם. הם לא בכל המקומות. והנווד הוא מישהו קצת כזה.

א: הוא יוצר לו גבולות בלתי נראים.

ז: כן, ובסופו של דבר הוא נוטל אחריות, כן, נוטל אחריות – זה הביטוי הנכון - על האבן הקטנה ביותר, על כל דבר זעיר שנמצא בשטח שלו... הוא מזהה עקבות ממרחקים בלי לראותם.

א: אבל אם הנווד יודע את המדבר, זה מפני שהוא נשאר בו והוא מתנועע בו, כמונו בערים שלנו.

ז: הוא מכיר הכל, הוא מרגיש הכל, הוא מרגיש את החול. אפשר לומר שאנו עשויים מבשר, עצמות ודם, בעוד שהוא עשוי מבשר, עצמות, חול, שמים, מחיים... עצומים. ההבדל בין הנווד לבינינו הוא, שהמרחב שלנו התכווץ ואילו הנווד שמר על המרחבים העצומים.


ג. עולם השאלות האינסופי גדול מאתנו

א: האנונימי והאינטימי נמצאים בכתיבה שלך בשני קוטבי הכרה מנוגדים. עבורי, האינטימי והאנונימי הם בעלי עוצמה שווה ליצירת סובייקטיביות ובעלי חשיבות שווה כלפי הבלתי-מודע, לכן אבקש ממך להבהיר את עמדתך, אולי תוך כדי מתן פירוש לקטע מ"ספר השאלות". כתבת ב"ספר השאלות" שהייחודי הוא האינטימי ושהלא-כלום מכריח את ההכל לצאת מן האנונימיות.

ז: הייחודי הוא האינטימי. כלומר. אני פותח ברעיון שאיננו יכולים לומר "אני", מפני שאיננו ייחודיים. אנו עצמנו אין-ספוריים, והיחיד שיוכל לומר "אני" זה אלוהים, שהוא יהיה הייחודי. אנו יכולים רק לומר "אני" בסימן שאלה. הייחודי, אם כן, אינו קיים בעצם, וה"אני" אינו יכול למקם את עצמו אלא רק כלא-כלום בתוך הכל. ההכל הוא אוטופיה. הכוליות )טוטליות) איננה קיימת. אנו בתוך כולויות מרובות, שלא ניתן למנותן, אינסופיות.
למשל : אנחנו נמצאים בדירה הזאת, ואת יודעת שהיא חלק מבניין, שאת רק בתוך חדר אחד ורואה רק אותו. החדה הוא משהו מן הכל, חלק אחד מן הכל שאת היחידה לראותו, והוא נהיה עבורך הכל.

א: זה מעין הכל זמני ורגעי.

ז: זמני ורגעי, זה הכל שהוא חלק מן הכל.

א: שהוא בו זמנית גם שבר מן הכל.

ז: אכן איננו יכולים להתייחס אל ההכל, אל הכוליות, מבלי לחצות את הפרטי, את החלקי. איננו יכולים להעלות למודעות את הכל. אנו יכולים לגשת אליו באמצעות הדבר הקטן ביותר... גרגר חול מעלה למודעותנו את החול, חופן של חול מעלה למודעותנו מעט מן המדבר, אבל את המדבר לא נוכל לחבק בבת-אחת, לקחת בבת-אחת את כולו. אפשר להיכנס אליו רק דרך גרגרי החול. הכניסות המרובות הללו מאפשרות לנו להגיע למשהו, שאולי איננו אלא סחרחורת, ושאנו קוראים לו מעין כוליות, אבל כוליות בלתי-נתפשת כשלעצמה, מפני שגם היא חלק מכוליות.

א: ובכן, היא אנונימית כי אין לנו דרך לגעת בכוליות מכל הזוויות?

ז: ההכל מוביל אותנו אל האנונימיות מפני שהאנונימי הוא רגע, בו אנו מנסים לאבד את כל מה שעשוי להיות "האני" שלנו על מנת להיות "אנחנו" טוטלי, לא כן? על מנת להיות... על מנת לדבר... על מנת להיות הדיבור של ההכל הזה: להיות הדיבור הזה, אך ללא דמות מאחוריו, ללא פנים. הכתיבה מביאה אותנו במידת-מה אל האנונימיות הזאת, מפני שהיא מבטאת אותך, ולבסוף אינך אלא הביטוי של הכתיבה, המוביל למשהו שנהיה אוניברסלי. ואז אין לך יותר שם. השם נעלם.

א: אז אולי האנונימיות נוגעת באמת שלנו עוד יותר ממה שאנו מגדירים כאינטימי?

ז: מה שאנו קוראים לו האינטימי הוא מה שמסרב - מסרב להיות לא-הוא-עצמו. האינטימי, בסופו של דבר, הוא שיוצר את הנבדלות שלנו.

א: מה שמתנגד בעצם... מה שמתנגד...

ז: נאמר שהאנונימיות היא הקיום במצבו הטהור. הדברים הנמצאים והמצפים, אם תרצי, לשם, מצפים לקחת את שמם. והרי השם, כינוי בשם, משמעו להצביע על הדבר ובו-בזמן לדכא אותו.

א: לדכא את הדבר הטבעי ולהחליפו בעקבות, הנתפשים בהכרה האנושית.

ז: אכן. וכך אנו נמצאים מחוץ לשם, מחוץ להקשבת המדבר שהיא הזיכרון. מין זיכרון שכבר איננו הזיכרון, אלא הזיכרון-המועבר-מאחד-לשני (או מדור לדור). הקשבה זו היא צורה של אנונימיות, אם תרצי. אתה נהיה "מי שמקשיב", אבל אינך מייצג את עצמך, מפני ש"להיות עצמך" מאבד כאן את משמעותו. אתה מין כוליות בלתי נתפשת, אתה ההקשבה, אתה הפתיחות הטוטלית. אפשר לגשת אל כוליות מסוימת, שאיננה הכוליות אפילו, אך ורק באמצעות חלקים קטנים.

א: מפני שאנחנו בני-אדם, שחיים רגע אחרי רגע בחלק מסוים במרחב ואחר-כך בחלק אחר ממנו.

ז: אכן. המרחב שלנו הוא כמו החדר - מרחב שמתאים לנו. אבל היקום הוא מרחב שאינו יכול להתאים לנו.
לבעיות הקטנות שלנו אין פשר ביחס לאנושות אלא אם כן... הדרמות האנושיות האיומות ביותר הן דרמטיות רק בתוך גבולותיהן. במצב חסר גבולות הן נעלמות. הן נוגעות לנו באופן עמוק, מפני שהן בתוך גבולות השמיעה, למשל, מפני שהן בתוך גבולות התפישה האנושית.
היקום גדול מדי. אם נדבר באמצע היקום - מי יקשיב לנו?
האינטימי מאפשר לנו להיות עצמנו בעוד שהכוליות, האינסוף, גדול מדי. האינסוף מאבד אותנו, ולא רק שהוא מאבד אותנו, אלא שהוא משמיד אותנו לטובת משהו שהוא מעין הקשבה, מעין חלום, לטובת עולם השאלות האינסופי הגדול מאתנו.

להמשך השיחה >>>

(השיחה נערכה לרגל התערוכה 'מסלולי נדודים', תערוכה קבוצתית במוזיאון ישראל שיזמה ואצרה שרית שפירא, אוקטובר 1991. החלק הראשון נדפס לראשונה בסטודיו, גליון מס 17, דצמבר 1990, עורך: חיים מאור)
מדבר, ויה סלמינס, 1971

ללא שם (מדבר) / ויה סלמינס, 1971. אוסף המטרופוליטן

זה המִדבר, דבר אינו מכה בו שורש

"נולדתי במצרים אבל לא היה זה מקום עבורי, אלא נוף, הלכתי במדבר לא כדי למצוא את אישיותי, אלא כדי להוציא אותה מתוכי", שיחה עם ברכה ליכטנברג אטינגר, חלק >>>

 

מוזיאון ישראל, אוסף אמנות ישראלית

 

דרור פויר צדוק בנפתולי התשוקה

"צדוק בנפתולי התשוקה" הוא לקט מתוך יצירתו המגוונת של צדוק; מאמרים, שירים ומיני-פרוזה פרי עטו, ראיונות שקיים, נאומים שנשא, וכמובן - הקריוקי, או מה שצדוק מכנה "הקריוקי הפנימי". הדקו את חגורות הבטיחות, ליידיז אנד ג'נטלמן, זו הולכת להיות טלטלה רצינית. >>>

ארנון גרונברג ימי שני כחולים

"אמא שלי מאמינה שאנחנו החלומות של המתים. אני לא מוכן להיות חלום של מת. בגלל זה אני מקשיב לדברים שהיא אומרת כאילו אני קורא מכתבים שאינם ממוענים אלי. >>>

דליה אמוץ הדרך לדביר

דליה אמוץ כביש 1

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית