בית

בבל , , 25/8/2019

                           

 

פול ואלרי בעייתם של המוזיאונים

איני אוהב את המוזיאונים יתר על המידה. רבים מהם נהדרים, אף אחד אינו מענג. לרעיונות של סיווג, שימור ותועלת ציבורית, שהם מובנים וראויים, אין כמעט קשר לתענוגות.

כבר בפסיעה הראשונה שלי לעברם של הדברים היפים, יד נוטלת ממני את המקל, כיתוב אוסר עלי לעשן. משותק מן המחווה הסמכותית ותחושת האילוץ, אני נכנס לאולם הפיסול, שבלבול לא נעים שולט בו. טורסו מסנוור ניצב בין רגלי אתלט מברונזה. הרוגע והאלימות, ההבלים, החיוכים, ההתכווצויות והאיזונים הביקורתיים ביותר, יוצרים בעיני רושם בלתי נסבל. אני נתון בתוך מהומה של יצורים קפואים, שכל אחד מהם תובע, מבלי להשיג, את אי-קיומם של כל היתר. ואיני מדבר על הכאוס של הגדלים האלה, החסרים מידה משותפת, על הערבוב הבלתי מוסבר של גמדים וענקים, ואף לא על קיצור הדרך של ההתפתחות, שמציע לנו כינוס מעין זה של יצורים מושלמים ולא גמורים, נכים ומשוקמים, מפלצות ואדונים...

הנפש מוכנה לכל המכאובים, אני מתקדם לעבר הציור. בתוך השקט מתפתח אי סדר מאורגן ומשונה. זוועה מקודשת אוחזת בי. הצעד שלי דבק במטרה. הקול שלי משתנה ונעשה קצת יותר רם מאשר בכנסייה, ועם זאת נמוך מתמיד. איני יודע מה ביקשתי לעשות בבדידות משעווה זו, שדומה למקדשים ולסלונים, לבתי קברות ולבית-ספר... האם ביקשתי ללמוד, להיות מוקסם, או למלא חובה ולשמור על כללי הנימוס? ויותר מכך, האם לא מדובר באימון מסוג מסוים, טיול שהיופי הנקרה בדרכו מדי רגע מעכבו ומסיטו מדרכו באמצעות יצירות מופת הפזורות משמאל ומימין, שביניהן יש להתנהל כמו שיכור בין דלפקים?

עצב, שעמום, הערצה, מזג אוויר נוח שורר בחוץ, נזיפות בתודעתי, תחושה איומה של המון אמנים גדולים הצועדים יחד אתי.

אני מרגיש שאני נעשה גלוי לב בצורה איומה. איזו עייפות, אני אומר לעצמי, איזו ברבריות! כל זה לא אנושי. כל זה לא טהור כלל. זהו פרדוקס שמקרב דברים נפלאים שהם עצמאיים אבל יריבים, ואף כאלה שהם אויבים זה לזה ודווקא דומים ביותר זה לזה.

רק ציוויליזציה שאינה תאוותנית ואינה תבונית יכולה להקים בית זה, שמשכן חוסר קוהרנטיות. איזה חוסר שחר נובע משכנות זו של חזיונות מתים. הם מקנאים ומתחרים על המבט, שמעניק להם קיום. מכל עבר הם קוראים לתשומת לבי, שאינה ניתנת לחלוקה; הם מבהילים את הנקודה החיה שמניעה את מכונת הגוף לעבר מה שמושך אותה...

האוזן לא תוכל לשאת עשר תזמורות בבת אחת. הרוח אינה יכולה לעקוב אחר מספר פעולות מובחנות וגם לא להובילן, אין היקשים סימולטניים. אבל העין, ברגע הפרצפציה והודות למפתח הגמיש של הזווית שלה, חייבת לקלוט 'דיוקן' ו'נוף ימי', 'מטבח' ו'תהלוכת ניצחון', דמויות במצבים ובממדים שונים בתכלית; ויותר מכך, במבט אחד עליה לקלוט הרמוניות ואופני ציור, שלא ניתנים כלל להשוואה.

כשם שאופן ניצול המרחב על-ידי האוסף מפעיל כוח על חוש הראייה, כך גם קיבוץ יצירות חשובות פוגע לא פחות באינטליגנציה. ככל שהן יפות יותר, תוצאים יוצאי-דופן של אמביציה אנושית, כך עליהן להיות יותר מובחנות. הן אובייקטים נדירים, שמחבריהם  ביקשו לעשותם יחידים במינם. ... 'ציור זה', כך אומרים מדי פעם, 'הורג את כל אלה שמסביבו...'

אני מאמין שמצרים, סין או יוון, שהיו נבונות ומעודנות, לא הכירו שיטה זו להעמיד אלה לצד אלה תוצרים שזוללים זה את זה. הן לא סידרו יחידות של עונג בלתי מתיישבות זו עם זו באמצעות מספרים סידוריים ובהתאם לעקרונות מופשטים.

אבל המורשת שלנו כבדה מאוד. האדם המודרני, כשם שהוא מתייגע מעוצמת האמצעים הטכניים, מתרושש מהעודפות עצמה של עושר זה. מנגנון הפעולה של תרומות וירושות (רציפות של הייצור והרכישות( ובנוסף, צמיחה הנובעת מווריאציות של אופנה וטעם, המחזירים אותנו ליצירות שזלזלנו בהן, תורמים כל הזמן לצבירת הון מוגזם ומכאן גם בלתי שמיש.

המוזיאון מפעיל משיכה מתמדת על כל מה שבני האדם עושים. האדם שיוצר, האדם שמת, מזינים אותו. הכל בסופו של דבר נגמר על הקיר או בתיבת התצוגה... איני יכול שלא לחשוב על הבנק של המשחקים שמרוויח בכל סיבוב.

אבל הכוח להשתמש באוצרות אלה, שהם תמיד גדולים יותר, רחוק מלצמוח יחד אתם. אוצרותינו מעיקים עלינו ומהממים אותנו. ההכרח לרכז אותם במעון מסוים מעצים את האפקט המשכר והעצוב. כה עצום הוא הארמון, כה כשיר, מסודר, תמיד אנחנו מרגישים קצת אבודים ואבלים בגלריות האלה, לבדנו כנגד כל כך הרבה אמנות. אלפי שעות ייצור, שמספר רב של רבי-אמנים כילה ברישום ובציור, פועל ברגעים אחדים על חושנו ועל רוחנו, ואותן שעות עצמן טעונות בשנים של חיפוש, התנסות, שימת לב וגאונות!... אין לנו אלא להיכנע. מה לעשות? הפכנו לשטחיים.

ואולי הפכנו למלומדים. בתחום האמנות, המלומדות היא סוג של כשלון: היא מכריזה על מה שהוא ללא ספק הפחות מענג, היא מעמיקה את מה שכלל איננו מהותי. היא מעמידה את ההשערות שלה במקום ההתרגשות, את הזיכרון המופלא במקום הנוכחות של הפליאה; והיא מספחת למוזיאון ספרייה בלתי מוגבלת. ונוס שהפכה למסמך.

ראשי כבד עלי, רגלי כושלות, בצאתי ממקדש התענוגות. העייפות הקיצונית מלווה לפעמים בפעילות כמעט כואבת של הרוח. הכאוס המופלא של המוזיאון הולך בעקבותיי ומשתלב בתנועות של הרחוב החי. המועקה שלי מחפשת סיבה. היא שמה לב או שהיא ממציאה - איני יודע איזה יחסים מתקיימים בין הבלבול שמטריד את מנוחתה לבין המצב המסובך של האמנויות בזמננו.

אנחנו מצויים ונעים בסחרחרת של עירוב, שאותה אנו מטילים על אמנות העבר.

להרף עין אני מבחין בבהירות מעורפלת. התחלה של תשובה, היא נפרדת לאיטה מרשמי, מבקשת להתנסח. הציור והפיסול, אומר לי השד של ה'הסבר', הם ילדים נטושים. אמם נפטרה, אמם אדריכלות. כל עוד היא חיה, היא סיפקה להם מקום, עיסוק, אילוצים. החופש לנדוד נלקח מהם. היה להם מרחב משלהם, אור מוגדר היטב, נושאים משלהם, בריתות משלהם... כל עוד היא חיה, הם ידעו מה הם רוצים...

--  היה שלום, אומרת לי מחשבה זו, לא אלך יותר רחוק.
 
מתוך: Paul Vale’ry, Oeuvres, Vol. II, Ple’iade, Paris, 1960
 

תרגום מצרפתית: אריאלה אזולאי

 

Thomas Struth

מוזיאון הותיקן / תומאס שטרות', רומא, 1990

אמנון בר אור זמן שימור

כיצד מתמודדים עם זיכרון של מקום? איך מטמיעים את הזמן ההיסטורי בפנים העכשוויות של הסביבה? בספר ראשון מסוגו בעברית פותח האדריכל אמנון בר אור צוהר לתחום השימור האדריכלי תוך התמקדות בהקשר המקומי הטעון. >>>

אדולף לוס דיבור לריק, למרות הכל

לוס היה לא רק אחד החלוצים של הארכיטקטורה המודרנית, אלא מבקרה של חברה, תרבות ותקופה. כתיבתו התפרשה על מגוון רחב של נושאים, מארכיטקטורה ואורבניזם ועד לאופנה ונימוסי שולחן. לראשונה בעברית, אוסף נרחב ומקיף של מאמריו של אדולף לוס משני ספריו. >>>

צבי אלחייני הראשון בצמצום

האדריכלות הישראלית של העשורים האחרונים יכולה, אם לא חייבת, להיעזר בלוס כדי לנסח ואולי לתקן כמה מהבעיות העקרוניות של הפטפטת החזותית העודפת שלה. צבי אלחייני על אדולף לוס. >>>

ערן טמיר טאוויל להתחיל עיר מאפס: שיחה עם האדריכל טומי לייטסדורף

שיחה עם האדריכל טומי לייטרסדורף שהיה אחראי על תכנונן של הערים מעלה אדומים ועמנואל.מתוך "כיבוש אזרחי". >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית