בית

בבל , , 12/12/2018

                           

 

מיכאל סגן-כהן מפי האתון

אינני יודע מה מקורו של הביטוי האנגלי from the horse's mouth, מפי הסוס. ניסיתי להביא לו תרגום לעברית, ועלה אצלי "פי האתון" - אתונו של בלעם שדיברה; פירושו האנגלי - ממקור ראשון, מקור מהימן שאינו מקור כלל אלא שפתו של סוס מדבר. סביר שהסוס ידבר: הסוס היה זמין, יש לו עיניים ואוזניים, שפתיים ופה, והוא כבר מאולף, והוא הרי שותף אינטימי לאדם, גם אם בעל-כורחו, בחבלי עבודתו (נשיאת העול) ורגעי הנאתו (רכיבה) כאחד. בעברית אולי הבאתי את הביטוי הביתה, למקור שהוא מקראי - סיפור אחר, צד אחר ויפה של העניין - וכן גם לביתו של כל דובר לועזית, שאותו אני מזכיר כי הדברים נאמרים גם, קצת, כטענה תרבותית עקרונית (אם כי בהחלט לא גורפת) נגד הלע"ז העברי המצוי והגס. ופי האתון מוביל אל בן בעור, שם, בסיפור העברי, פתחה אתונו משכבר הימים של בלעם את פיה רק כאשר הגיעו מים עד נפש - כה הכזיבה עינו וגדל עוורונו של שתום העין (עד שבסוף למד לראות בעומק). כלומר, האתון דיברה כדי שיראה: האמת כמפלט אחרון יוצאת דווקא מפי הבהמה, זו הנרכבת כנועה ומוכה על-ידי בעליה "זה שלוש רגלים".
 
מצבי האישי טוב מעט ממצב אתונו של בלעם, אז במשעול הצר. עם זאת, כאדם מישראל, ובזמן שאני כותב, באדר, בפורים, נפל דבר עם הטבח המבחיל במערת המכפלה. אכן הגיעו כאן מים עד נפש, ומתקיים מה שאמר הנביא מלאכי ואשר העתקתי בציור-מפה אחד שלי לאמור: "בגדה יהודה". ועם כל זאת אין לדעת - אולי נושאת האמת, כמציאות של כל הצדדים, צבע-אפר, והיא אפורה ובנאלית כצבע האתון? אם כך, בינתיים, אמתח בה קשת שלמה, ואביא בה קצת צבע יסוד משלי.
 
 
*
 
כך, למשל, אני מצייר בצבעים אהובים, פשוט צבעים שאני מקרב יותר מאחרים, שמשמחים אותי יותר מאחרים: אלה הם צבעי היסוד והצבעים המשלימים. כמו בציור דידאקטי של הבאוהאוס, אפשר לצייר את ששת הצבעים כמגן-דוד, וכשהתחלתי התאמתי את השישה ל"כוכב הגאולה" של פראנץ רוזנצווייג. יש כאן קשר לציור ילדים, תרבות הציור הלא אקדמי ולא מלומד שהמודרניזם אימץ לעצמו באהבה.
"אינפנטיליזם", כינה זאת גדעון עפרת, ואני אוהב כאן את הלועזית ואת המגמה הפסיכולוגית שהיא מכניסה. אצלי האינפנטיליזם הוא ארצישראלי - גוטמן, רובין הצעיר וכיוצא בזה. הצבעים האהובים קשורים כמובן גם לנוף ילדות "כחולים המים", כהתניות לשנים. וגם המפה הגיאוגראפית ואטלס הצבעים, או מפת הארץ התלויה בכיתה, היו השראה - כפי שהיו מפות שראיתי באוסף המשחקים הישראליים והכרזות של דוד טרטקובר חברי. מן הכיתה הוציא כידוע כבר ג'אספר ג'ונס לפני את ציורי מפת צפון-אמריקה שלו. אני מערבב בין המפה לנוף, כמו במפות עתיקות שאני אוהב מאוד.
לצבע יש גם מימד סובלימינאלי, והוא נשא מהימן של זיכרון קולקטיבי, חלום או מצב רוח. שיטת הציור בשישה צבעים, שאינה חמורה אלא שלד, עוזרת למי שיש לו תפיסה מוזיקאלית של תמונה - כלומר היצירה כמיחבר מתוחכם, רב-שכבתי, שאפשר לתת לו כיוון ולכוונו נכון, ואפשר לצרף לו דימוי כבנעימה - להצליל את צבעו ולהאיר את צלליו בין החם והקר. אני כבר רומז על פול קלה, שידע מוזיקה ועשה ציור מוזיקאלי, ואל קלה עוד אשוב.
 
*
 
עניין שכבר דנו בו בקשר לציורים, הוא מה שכותב איתמר לוי במאמרו בקטלוג התערוכה שלי, בין השאר: ברור שהציור שלי אינו "ציור טוב", במרכאות. הנושא לא כל כך מוכר לי, והתחלתי להיזכר בו רק בדיעבד. ואזי, אם מדובר למשל בציור כמו זה של הצייר האמריקאי צ'ארלס גאריבידיאן - שהכיר לי חברי צ'ארלס קסלר בקליפורניה ושבסטודיו שלו ביקרתי, והוא שהציג (עם אחרים) במוזיאון וויטני בסוף שנות ה-70 ואז גם עלה העניין בכתובים - אני בהחלט שייך לציור ה"רע" הזה שאינו "ציור טוב" במרכאות, ציור שמנסה לא להיות כזה.
 
יתר על כן, ציור טוב במובן יד רוטטת, בהיסוס מלומד או אפילו שובבות ציורית מופשטת, או ציור מן הטבע - כל זאת כבודו במקומו מונח, מסזאן עד זריצקי ושות'. ולכן, ומתוך הערכה, אני הולך במפגיע לכיוון אחר ומשחק משחק שונה. וכל זאת ולו משום שנכון מה שאומר הפתגם: את הנעשה אין להשיב. כלומר, אני אומר להחזיר או לחזור עליו. ובכן, צריך ללכת ולצייר במקום אחר, וייתכן שהמקום הוא אתה בתוכך, בבית, בסטודיו שלך, ממנו יוצא משהו לאחר עיון.
ואז, שם, גם אם הציור שנוצר הוא ציור רע, הוא גם טוב כי הוא פשוט מה שיש בבית, ולזה יש כוח ראשוני. אני נזכר משום-מה בהערות של סוזן זונטג על מושג ה"קאמפ" במאמר משנות ה-60. "קאמפ" זה המגוחך כנפלא באמנות, אמנות הפופ וכדומה. והיפוך אסתטי כזה עדיין חי, ואני לפחות מתעניין בו ובהיפוך כיוונים וכוונות, שהצחוק וההומור גם הם צד בעניין.
 
מבחינה פילוסופית, עניין המרכאות הכפולות וההיפוך הוא ללא מוצא, עניין הולך ומסתבך; סופיסט מתוחכם כגורגיאס, יוכל בקלות להתל באלה הרוצים לטעון טענה אתסטית ישירה. כלומר, כמו שאומרים בסוף ויכוח שלא נמצא לו פשר - "עניין של טעם".
 
לטעם יש בעברית קשת של משמעויות: בקצה האחד טעם החך (taste), עניין חושי - ובקצה השני הטעם כסיבתו של דבר (sense, cause, reason). טעם החך בתרבות משתנה משום שהוא רווי, דקדנטי ומשועמם. רק שינוי תמידי ואובססיבי וחסר מעצורים עדיין מלהיב את חושיו הלאים. וכך הוא נע במעגלי האופנה כאופן, פעם למעלה ופעם למטה, ונע ממקום למקום. הטעם כסיבה נוטה לאידיאולוגיה - ידיעת
הרעיונות כתורה של מילת-התמונה, והוא נוטה למדע, וחושב עתיד ואוטופיה (אוונגארד), תיקון עולם. אני נוטה לצד הזה, בקשת הטעם המתוחה.
 
*
 
יש לי מה שאכנה חובות נעימות, שפעת השפעות כמובן, ואמנה את כולן, קרובות ורחוקות. כמובן את פול קלה, שכבר דיברתי על שיטת ששת הצבעים שלו, שקשורה קצת לחשיבה שלו ככלל שביקשה דימוי לעיון, "ציור-עיון" שבו מורכבות פנימית-מוזיקאלית מצורפת וחיה בזמן. "מופשט עם זכרונות", הוא כינה את ציורו. אך בניגוד לקלה אני ילד מלוכלך או נער מתלכלך, מורח, דווקא, ככה על בד בלי "גרונד", משתובב לפעמים בקטן, כמו קלה השווייצי, ולפעמים בגדול (לא כמוהו). קלה היה "יקה". אני לא יקה אבל קצת יקה, נאמר, מדבר גרמנית. אבל קלה היה יקה שידע שהוא כזה ואפילו כתב ששיטה וכו' זה חשוב והכל, אבל בלי
קצת טירוף או שבירת הסדר בגאון, היצירה אינה יצירה.
 
אגב לכלוכים ודרך ציור לא יקית, לפנחס כהן גן, שפגשתי בניו-יורק ב-1976, יש מקום באיך ומה שעשה אז והציג אצל מאקס פרוטץ' - הבדים הלא מתוחים האלה, המסמורטטים. גם שוחחנו, כפי שאף שוחחתי לימים עם בני אפרת, שהוא מקרה אחר. והיו שם מיכאל גיטלין, כוכי דוקטורי ויהושע נוישטיין, שהיו מה שהיו ועשו מה שעשו והיו הישראלים הניו-יורקים.
יש מסורת כזו גם בארץ, ואריה ארוך יושב אצלי שם במקום של כבוד. אני אוהב קודם כל את הטקסט הציורי שלו כמרקם, את נוכחות האובייקט והתקנתו, חפציותו - זה משותף לו ולקלה, ולג'ונס כמובן. אני אוהב חפצים כאלה. כציור-עיון יש לארוך "צקפר", צורה של זכרון ילדות משולב עם צורה, ודימוי מקורי ושם - זה שוב המופשט עם זכרונות של קלה, והציורים והשמות והאותיות וג'ונס וג'ון בלדסארי ואד רושה, ואפילו בילי אל בנגסטון. זה הכל ציור מושגי.
 
ציור נעשה גם באות, וזה קיים כמין מסורת חדשה במודרניזם המערבי וקיים כמובן במזרח הרחוק המסורתי, שם כותבים אות כציור, בנוף. אגב, שם גם יש יחס למשיכת המכחול הבודדת שקצת נשכחה במערב. ואפשר לאהוב אותיות, וטוב לי לאהוב אותיות בעברית, אותיות שיש להן שמות והן מצטרפות לדברים ולשורשים, והעברית בענייננו היא בכלל שפת טעמים. והשמות מכניסים את התמונות שאינן אותיות מצד אחד, ומצד שני את האותיות, כסימן, כקובץ מידע מצומצם. והקריאה, שאינה הסתכלות רגילה, ויש לה קול, מוסיפה מימד נוסף, דממה דקה. לכן אני מתקשה לתת שמות של ממש לציורי. בטריטוריה שאני אוהב, שם מקבע משמעות, מעלה אפשרות אחת, ולפיכך אני מכנה את אלה שיש להם שם במין תיאור: "כנפיים", מרכבה", "מפה" וכדומה. והאותיות העבריות, המרובעות, הן יפות (אם כי עשיתי עבודה גם בכתב דעץ, הכתב הכנעני הקדום). ואולי הן יפות באמת? פול קלה, שלא ידע עברית, פלט פעם - כשנכנס בבאוהאוס לסטודיו של תלמיד מהארץ שלמד שם וראה אותיות - ואמר באנחת הנאה: "אך, האותיות העבריות היפות האלה". אז אולי הן יפות גם מעבר לכל הזכרונות הביתיים והבעלבתיים שלנו, כמי שגדלו איתן. אבל כל זה לא משנה ואינני מנסה חס ושלום להמליך את האלף על לשונות ואותיות אחרות, אם כי האלף כ"אה" משותפת לגרונות רבים בעולם, היא של כולם. וכך, אגב אותיות וחובות יש לי גם קשר סביבתי-ביתי מקורי לאותיות ולכתיבה, ואחותי מימי תמרי עושה, בהעתקה ודבר-ציור של אומנות עממית, דבר הדומה לכתיבתי. בתחום האמנות, למצער, אנו חולקים עניין מזמן.
 
 *
  
כמי שחי בניו-יורק ונכנס מדי פעם ל-MOMA, אני רוצה להזכיר את 'העלמות מאוויניון', שאותן היכרתי אישית: הבוטות הזאת, העיניים, וגודל התמונה שהוא דווקא לא ענק אלא מין גודל אדם אחד לאחד כזה, כמו שאני אוהב לעשות. חוץ מזה העלמות זה ציור מלוכלך, בוטה, "ציור רע". זה לא אומר שפיקאסו הרשם או פיקאסו מתקופות אחרות לא מעניין אותי. אני רואה את עצמי כחבר עמית במועדון של חובבי הרישום. וזהו רישום שהוא מן הרישום וההסתכלות, הנוסחה, הסימן, האקצרה - ועד לרישום המופשט, הכתיבה כרישום בעבודות ההעתקה שעשיתי. עבודות ההעתקה מן התנ"ך קרובות בעיני מבחינה צורנית-מופשטת לקרקאואר, שגם הוא עבד בבית, ליד שולחן, והעתיק את רישומיו בלילה. כשאני מעתיק אני ממציא, מבחינת "הרישום הטוב", שיטה שרירותית - כמו של סול לוויט, שאינה חסרה יחד עם זאת "כתב יד", אופי אישי מסוים - והיא משחררת אותי משיקולים אסתטיים. כך מתפקדת המפה, שמשחררת אותי משיקולי טעם ולדברים שם יש סיבות ומקומות.
 
לאלה, כדימויים, למפות ולכתב, יש מטען קונוטטיבי מוגדר שאני מעוניין בו, מתעניין בתוכנו. והעברית כשפת טעמים, ועיבורים, שהם פרישת הקשת או מתיחתה באופן הדורש להכיר בקצותיה, על המתח שביניהם. אינני רוצה להיכנס כאן למעבה האיקונוגראפיה שלי, אך ברור שהתנ"ך הוא נוכחות בחיינו התרבותיים והפוליטיים, ואני נוגע בזה.
 
*
 
ושוב לעניין הנטייה לרישום ולהסתכלות. הייתי מותח את השורה התחתונה בעניין מתחת לעין בציור כסימן מסתכל. אני לא יכול לעמוד בפני הפיתוי לצייר עין מסתכלת, ולנטייה זו שייכים גם החללים האשלייתיים הפשוטים שבהם אפשר לשים פסל, כמו 'אליהו', שהתחיל כדימוי מצילום פסל של מלניקוב בפאזה מופשטת-למחצה וגיאומטרית שלו - פסל לבית קברות. 'מזבח העולה' שלי התחיל ברצון לראות קובייה מינימליסטית מצוירת, ואפשר לחצוב בבד הר או לשים בו לווייתן. בכל אלה, במה שנוגע לגודל ומשקל אני חושב אמריקאית, מג'קסון פולוק ובארנט ניומן ועד ג'וליאן שנאבל, דרך פראנק סטלה ודונלד ג'אד. ויש גדלים קטנים, "ציורי בית" שהם קטנים, ועל בדים מתוחים. הציורים - במסגרות טלוויזיה מסומנות, מצוירות - מעלים את שאלת הטלוויזיה שהציור הדומם, עם המרקם שלו, מנוגד לה. ובכל זאת הם קרובים, קשורים ושונים בצורה מצחיקה. ובכל זאת, הטלוויזיה היא גם מין איום על כל ציור כיום.
 
*
 
על אף שאני מודה בנטייה לפיגורטיבי, לאדם שאנחנו רואים כל הזמן - אני מכיר במופשט (משטחי הלווייתן הם מופשטים) ושומר על הזכות המודרניסטית לערב סגנונות או סתם לצייר ולעשות ציור בכל דרך שהיא. יש כאן ניצול של חופש מחפש, ובכך אני שונה מישראל הרשברג למשל, שמשיב את מה שנעשה כתורת הציור - לפחות כתורה של ציור בצבע שמן. אני צריך את החופש ולו משום שלא למדתי ציור.
 
דווקא במה שנוגע לבחירת הדימוי ולהעמדתו המרכזית, אני קצת קרוב להרשברג ומעריך את הדימויים שהוא בוחר. גם חברי נתן נוחי הוא צייר של "סינגל אימאג'", דימוי יחיד ולא יחסני, סוזן רות'נברג כזו, ואני משייך את עצמי לציור הזה. ולעניין האינפנטיליזם, אני בעצם עליתי מציור הילדים לציור הנעורים של מישהו "מוכשר לציור" כאילו, ומתמרד, שלא רוצה כללים. זה מין ציור שבו אני עושה כמיטב יכולתי - מה שלא אומר שלא הסתכלתי ברמברנדט שעשה דיוקנאות עצמיים, וגם בלבושים שונים, וצייר ידיים שאני אוהב, וידע לצייר אות עברית כמו שצריך, וידע מה הוא כותב כשכתב, ועשה החלטות בהתאם.
 
 *
  
ג'אקומטי וההקטנה כפי שהיא מתגלה על פני המראה, עולה בעבודה כמו 'אורנט' ובציורים על מראות. ואם מדברים פיסול, אני רוצה מלה על יוזף בויס. אני מוכן לפרש את "כל אדם הוא אמן" שלו, ולהזכיר שכל אמן הוא אדם, והצורה שבה אני מפרש את זה היא במה שאני עושה, מקרה אחד, דוגמת עבודה של מישהו. בויס לא התכוון לזה כך. הוא היה משהו אחר, כריזמאטי. הוא שיחק עם הכובע, חזיית הצלמים, המכנסיים הכהים, הנעליים. אם הייתי הולך בדרכו, אולי הייתי צריך לבוא לפתיחת התערוכה גלוח ראש וזקן. איש לא היה מזהה אותי והאדם בציורים היה - מבחינה ציורית - מישהו אחר. אפשר היה לעשות סיפור ואז הייתי יכול להתחיל ולהפיץ את התורה. אבל אני איש שיער וזקן, וזו מין השקפה.
  
*
  
ולפני הסוף הערה על מין משחק כזה שאני משחק כשאני כותב, ולכתב עת לאמנות שבו אני, כמי שחונך על היסטוריה של אמנות, כותב את החומר בעצמי - ויש כאן איזו אירוניה קלה ונקמה לשאלת האובייקטיביות ופי האתון כמקור מהימן, שבה פתחתי. יתר על כן, כחוקר אני מדווח על אמן שאני יודע את רוב סודותיו. יש לי גישה למקורות.
 
*
 
ועכשיו אני רוצה להציע פתחון פה לביקורת, ואם דיברתי על הנעורים הנוערים, יכול לבוא איזה חמור ולשמוע בכל מה שאני עושה רק נעירה צורמת או צרודה. ואכן, אם באתונות עסקינן, מי אני שאומר לחמור מחמיר מהו קול האתון - ואני-עצמי הרי לא אתון (על אף שהדו-מיניות מעסיקה אותי בכמה מציורי, ומעניינת אותי), ולא אחת מן הסתם הייתי חמור מחמיר בעצמי, ומי אני שאגיד לחמור קול אתון? אלא שבפי האתון שבה דיברתי בעברית היתה הנעירה, מן הסתם, מאולפת מאוד, דבר אמת. ובכלל, האין האמנות עצמה אלא נעירה מאולפת, נאירה המעירה הערה צבעונית, מעירה הארה?
 


המאמר נדפס לראשונה ב'סטודיו', גליון מס' 52, אפריל 1994.
Michael Sgan-Cohen,Untitled, 1999

ללא שם. צבעי מים על נייר. 20 בינואר 1999 / מיכאל סגן-כהן

ציור-עיון: רב שיח עם זלי גורביץ', יוריק ורטה, איתמר לוי ואמיתי מנדלסון

"אם מיכאל היה כאן, הוא היה מהנהן: יופי, חברים, תמשיכו, תמשיכו. מיכאל מציג את עצמו כאן כאדם ואמן של גם וגם, לא רק בין לבין... איש הביניים, איש הגם וגם. בין לבין מחייב אמצע, גם וגם לא דורש אמצע. >>>

התיישבות

"התיישבות" של מיכאל סגן כהן, 1992, אקריליק על עץ, 83x44x40 ס"מ >>>

משה

"משה, (What Moses Saw)" של מיכאל סגן-כהן, 1977-1978, אקריליק וגיר שמן צבעוני על בד, 70x212, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים >>>

פי האמת

"פי האמת" של מיכאל סגן-כהן. אקריליק על עץ, קוטר 44 ס"מ. Bocca Della Verita, אמצע שנות השמונים >>>

כנפיים

"כנפיים" של מיכאל סגן-כהן, 1982, אקריליק על בד 97x61 ס"מ >>>

נחמו נחמו עמי

"נחמו נחמו עמי" של מיכאל סגן-כהן, 1978, אקריליק ועפרונות שמן על עץ ושלט רחוב, 62x183 ס"מ >>>

הנני

הציור "הנני" של מיכאל סגן-כהן, דפוס בלט וצבעי אקריליק על נייר, 27X36 ס"מ >>>

רישום הכנה להנני

רישום הכנה ל"הנני" של מיכאל סגן-כהן 1977 מתוך יומנו של האמן. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית