"עיניי ראו את תהילת האל/ רומס את אשכולות ענבי העושר בחרון/ משחרר את חרבו השלופה בנבואה זוהרת/ וצדקתו צועדת בגאון/ Glory, glory, hallelujah!" (מתוך "The battle hymn of the republic ")

את מילות השיר שלמעלה שאגו חיילי צבא הצפון כאשר יצאו להילחם על קיומה ועל כבודה של האומה האמריקאית מול אחיהם הדרומיים, נוגשי העבדים הסוררים. שירתם זו נמשכה גם אל שאר המערכות בהן השתתף צבא ארצות הברית: ממונטפקון ד'ארגון וחופי נורמנדי שבצרפת דרך עמק היאלו שבקוריאה ועד לסמטאות בגדד של ימינו. וכל הדרך בטוחים החיילים המזמרים שהם נלחמים בשם החופש והדמוקרטיה.

והנה, בשנת 1980, פרסם הווארד זין, פרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת בוסטון, את ספרו "היסטוריה עממית של אמריקה", המטיל צללים כבדים על ההיסטוריה של ארצות הברית ועל צדקת דרכה. הטענה המרכזית בספרו של זין היא כי עצם היווסדה של הדמוקרטיה הגדולה בעולם מקורו בחטאים מוסריים מזעזעים המקעקעים למעשה את בסיסה המוסרי של אמריקה להיות נושאת דגלו של העולם החופשי.

ספרו של זין זכה לתפוצה רבה בארצות הברית. למעלה ממיליון עותקים נמכרו עד כה בשש מהדורות, והוא עורר הדים ברחבי העולם. הסיבה לכך נעוצה במטרה ששם לעצמו המחבר: לכתוב את "ספר ההיסטוריה הראשון, אם לא היחיד, המציג את סיפורה של ארצות הברית מלמטה למעלה", כפי שמצהיר זין בפתיחה לספר. ואכן, במבחן הזמן מטרתו של זין צלחה במובן הרחב ביותר. הנרטיב האמריקאי הממסדי הופרט, וכיום נלמדת ההיסטוריה בבתי הספר האמריקאיים לא רק מנקודת מבטם של המייסדים הלבנים אלא גם מנקודת מבטם של המיעוטים האמריקאיים. אך על אף הצלחתו של הספר ועל אף מהפכנותו הפדגוגית, יש בו כמה כשלים היסטוריים ומתודולוגיים בולטים.

הראשון הוא אידיאליזציה של העבר ושל הקהילות המדוכאות: אינדיאנים, אפריקאים, אסיאתים, נשים, יהודים וכו'. לדוגמה, בכדי ליצור הנגדה עזה בין שלוות חייהם של העממים הילידים לבין הברבריות של הכובשים הלבנים, מצייר זין תמונת עולם אידילית של חיים לפני בוא האדם הלבן. כך מתוודע הקורא אל ערי פאר שהיו בקונגו או אל תרבות השיתוף הכלכלי (מי אמר קומוניזם?) של בני האינקה. בתיאורים רומנטיים מסוג זה בונה זין מקסם שווא של תרבויות מפוארות שחיו ברווחה ונהנו מהתפתחות טכנולוגית משביעת רצון, כאילו לא לחמו בינם לבין עצמם ולא היו נוהגים להקריב קורבנות אדם - עד שבוקר אחד, לתפיסתו, הגיע האדם הלבן וניצל את טוב לבם שלהילידים כדי לכבוש, לבזוז, לעשוק ולבצע רצח עם של עשרות מיליוני אנשים.

הכשל השני של זין הוא אנכרוניזם צורם לעין המאפיין את הספר כולו. כבר בפתיחת הספר ניתן להבחין בדוגמה מובהקת לכך, כאשר זין מנתץ את התדמית הנאורה שדבקה בכריסטופר קולומבוס (1506 - 1451) באמצעות פרסום קטעים מיומנו שמתארים את הילידים האמריקאים כמי ש"יכולים לשמש משרתים מצוינים" ושחושפים את כוונותיו להשתלט על מכרות הזהב שלהם. בעשותו כך לוקה זין באנכרוניזם משום שהוא שופט את ערכיו של בן המאה ה-15 באמצעות ערכים של בן המאה ה-20. זין מתעלם אפוא מיסוד חשוב בכתיבה ההיסטורית – רוח הזמן. אכן, דעותיו של קולומבוס אין עומדות במבחן הפוליטיקלי קורקט של זמננו, אך אין זה הוגן ואין זה מקצועי ליטול אדם שגדל תחת משטר מלוכני קלריקלי ובצל תרבות שהאמינה באמת ובתמים כי האדם הלבן הנוצרי הוא היחיד הראוי לכינוי אדם, ולשפוט אותו בדיעבד על פי אמות מידה הומניסטיות ופוסט מודרניסטיות.

קולומבוס אכן היה אדם נאור, אך ביחס לתקופתו, כמובן. הדבר נכון גם לגבי כל האירופים שפעלו באמריקה ובאפריקה. מעשיהם נחשבים היום, ובצדק, כלא מוסריים, אך יש להבינם לא על פי מגילת זכויות האדם של האו"ם אלא על פי התפישה המוסרית שרווחה בתקופת חייהם. הדבר אמנם אינו מקהה את חומרת הזוועות שבוצעו, אך מסייע להבין מדוע ניתנה להם באותם הימים לגיטימציה מוסרית להמשיך ולהתקיים.

שילובם של שני כשלים אלו יוצר לבסוף את התחושה ש"היסטוריה עממית של אמריקה" סובל מפשטנות רבה. בנוסף, לא פעם נדמה כי סין נוקט בסלקטיביות בבואו לתאר תהליכים היסטוריים. כך, למשל, את הסיבה העיקרית למותם של עשרות מיליונים מבני האינקה והמאיה מטיל זין על הכובשים הלבנים צמאי הדם. אמנם יש ממש בהסבר זה, אך הוא יכול לפתור רק את מותם של כמה אלפים, שכן די בהיגיון פשוט בכדי להבין שכמה מאות ספורות של מלחים וחיילים, שגופם תשוש ממסע ימי מפרך של כמה שנים ומסביבה טרופית, לא יכולים לקטול בעזרת רובים פרימיטיביים את כל האצטקים, בני האינקה והמאיה.

את ההסבר העיקרי למותם של מיליוני האינדיאנים - חיידקים גורמי מגפות שהמערכת החיסונית של הילידים לא יכלה להתמודד עמם - בוחר זין להציג במשפט קצר בליווי הערה, כי על הנושא נכתב כבר רבות ואין צורך לשוב ולהרחיב עליו. מעשה זה מלמד אם כן על מגמתיות שתכליתה, כאמור, להציג את ההיסטוריה של המדוכאים בלבד.

כראוי להיסטוריה האמריקאית, זין לא חוסך בפרטים והתוצר הוא ספר עב כרס. אך שני דברים התלויים זה בזה מקלים על צליחת הספר בן אלף העמודים והופכים אותה לחוויית קריאה מעניינת: האחד, תרגומו הנוח והברור של מתן קמינר, שמצליח להמחיש לקורא העברי את היתרון השני - טקטיקה בה משתמש זין בכדי לתאר את ההיסטוריה העממית האמריקאית, שעיקרה הבנת המקרו דרך המיקרו. לא בכדי בוחר זין לתאר את ההיסטוריה דרך עיניהם של אנשים פשוטים, שכן אלו הם בדיוק האנשים שקל לקורא הממוצע לכאוב את כאבם ולהזדהות עם קשייהם. אך באליה זו הקוץ דוקר במיוחד, שכן באמריקה, כמו בכל אומה, השלם גדול מסך כל מרכיביו, ומרכיביו הם מיליוני אנשים שלכל אחד מהם בעיות פרטיות שאינן קשורות בהכרח למצב האומה. כך שהניסיון להציג את בעיותיו של הפרט כאילו הן משקפות את בעיותיה של האומה כולה הוא בעייתי ביותר ועלול להוביל למסקנות מסולפות.

על אף הנימה המגויסת, ועל אף הרושם שזין הוא מסוג ההיסטוריונים שבארצנו משויכים לקבוצת "ההיסטוריונים החדשים" (כלומר כאלו שהמסקנה הסופית הידועה מראש היא הבסיס למחקרם, והם אינם נותנים לעובדות או לגילויים להפריע בדרכם) - האנלוגיה בין ההיסטוריה האמריקאית להיסטוריה הציונית אינה כה חד משמעית, והקורא הישראלי יכול להסיק ממנה מסקנות כראות עיניו. כך, למשל, הדיון העוסק באופן בו יושמו הסכמי הפשרות הטריטוריאליות בין האינדיאנים למתיישבים יכול לעורר מחשבה על תקפותה של הנוסחה המזרח תיכונית "שטחים תמורת שלום". כמו שהאינדיאנים איבדו גם את השטחים ואת השלום, כך גם אנו נוכל למצוא את עצמנו בבוא הימים כלואים בשמורות.

(הביקורת נדפסה לראשונה במגזין TimeOut בתאריך 13.3.08)

מוקי צור, שרון רוטברד (עורכים) לא ביפו ולא בתל אביב

"כשאתה מאזין לשיחתם הצנועה על ימים ראשונים בצריפים 'מחוסרי הבטנה' כלומר בעלי הקירות הבלתי כפולים, על רוחות לא טובות שהילכו בין חרכי לוחים, ועל לחשי המוות בין פרדסים משופעי עלים ומזימות, על לילות ארוכים של הצטנפות בתוך המשפחה ברוכת הילדים, בעוד שעם אדוות >>>

הילרי מנטל וולף הול

אנגליה בתחילת המאה השש-עשרה עומדת על סף אסון. אם המלך ימות בלי יורש זכר, תיקרע הממלכה לגזרים במלחמת אחים. לפיכך, מבקש הנרי השמיני לבטל את נישואיו לקתרינה מאראגון ולהתחתן עם אן בולין למרות התנגדות האפיפיור והתנגדותם של רוב שליטי אירופה. >>>

מיכאל פייגה העיר שאינה לבנה: תל אביב של מעלה ותל אביב של מטה

"שני הספרים הם היסטוריה חדשה, חתרנית, מאתגרת, ששואלת שאלות חדשות ומציעה דרכי ניתוח שלא היו קודם. הם מתבוננים על תל-אביב בדרך שבה מיעטו להתבונן בה עד כה, ובכך חשיבותם. האחד מתחיל במקום שהשני מסתיים (ולהיפך). >>>

גירסה להדפסה