בית

בבל , , 18/2/2018

                           

 

יהונתן סואן ארץ אוכלת רוצחיה

מתוך הכיוון מזרח, גליון 15

קריאה בהרוצחים מחייבת את הקורא כבר מן המפגש הראשון במידה בסיסית של "אחריות". בין אם מדובר על הספר העבה כאובייקט – כזה שמתנגד בתוקף להנפתו הקלילה ביד האחת ובנים-לא-נים, בין אם מדובר על הכלכלה הטיפוגרפית הקולחת אשר מותירה מראש את הבלמים בידי הקורא-מפעיל; לפני האוטומט הפרשני, אנו נאלצים להתמקם (מחדש) ביחס לטקסט הזה כשלם ולהכריע את מידת ההיסחפות. לפיכך, אתפתה בשורות הבאות להציע מתווה למה שיכול להיות קריאה "בלתי-אחראית" ברומן: קריאה "פוקאלית" ברומן "היקפי", קריאה משתהה בטקסט קולח בעליל, ואולי חשוב מכך – קריאה "פגיעה" בטקסט "ממולכד". אתפתה להיטפל אל האובייקט-ספר כאל פונדקאי כאשר החומוס משמש לי מצע: "חומוס היפתח..." יהיה שם הקוד שאיתו אכנס אל מקום קבורתו של השלל הרב רק כדי לצאת ולקרוא להתגנבות יחידים, לנקב חור מספיק גדול כדי להביט על מה שאיננו. סבלנות.


1.

את הרפרזנטציה של המזרחי בקולנוע הישראלי, הצליח המיליה האשכנזי של שנות השבעים להתיך אל תוך המאפה הבלקני האהוב – בורקס. מעט לפני-כן, בארה"ב, בדיוק השרישו את תת-הסוגה מערבון ספגטי, כסינקדוכה לסרטים שהופקו באולפנים איטלקיים מחוץ לאמריקה, אך גם לאיטלקים בכלל. כך גם המערבונים הגרמניים שהופקו ביוגוסלביה, בעקבות סיפורי הפרא האציל של קארל מאי, נשאו את הכינוי Westerns Sauerkraut: במשמעות כפולה – המאכל הטבטוני כרוב מוחמץ, ומילולית – "גרמני חמוץ". השיטה הטובה ביותר "לעכל" את האחרוּת באשר היא, הוכיחה את עצמה עם הזמן כאופציה מילולית; כלומר, לדחוס אותה בקפסולה ואז להגיש. הספרות, מצדה, נשארה במידת-מה מאחור בפיתוח זה, עם סוגות מפורשות הרבה יותר מדי כמו ספרות תרנגולות (Hen Literature), שהיה הכינוי לספרים בהם הפרוטגוניסטיות היו נשים בגיל-העמידה, לאחר עידן הבייבי-בום. או ספרות קַצָּביות (Butchers Literature) שהודבק לספרים בהם תוארו נשים "אגרסיביות", לסביות ורצחניות על-פי-רוב, ואפילו "סתם" כינויים משוללי עכבות לחלוטין כמו פטפוטי-עבדים (Slave Prattles), או מעללי וודו (Voodoo Tales). לפיכך, את בולמוס החומוס המתמיה של בכירי האנטי-גיבורים של ישראל, דוגמת דודו גבע המנוח או דרור בורשטיין, יש לבחון מחדש לאור מה שנראה כהאצה של מגמה מפותלת בגסטרוסופיה המקומית.

"יש לי נובלה לא גמורה, מלמל רובינזון, עיניו נעוצות בחמוצים, ששמה הוא 'חומוס'. הגיבור שלה כותב שירה ומיואש מזה לגמרי, הייאוש המוגמר הוא קורא לזה, ויודע שהייאוש שלו טיפשי ומגוחך ולא חשוב..."
"הגיבור שלי, בילדותו קראו לו, שם הגנאי שלו היה 'חומוס', והיום הוא מסתובב ביפו ואוכל כל היום... הטראומה..." (1)

ספרו עב הכרס (652 עמודים ללא חלוקה לפסקאות) של דרור בורשטיין מדיף - באופן מוצהר כמובן – מניחוח מסלול ה"שביעה" המקומי. למן רחוב ירמיהו, דרך יפו, עובר בעכו, בואכה אבו-גוש וכלה בחומוסיות הבירה. החומוס, יותר מאשר שהוא משמש כמכנה המשותף הנמוך ביותר ברומן, מאפשר לבורשטיין להחזיר את הכבוד לחסידיו המלומדים, אלו שנהנים ממנו כאתנחתא פרולטרית בין מדשאות הקמפוס לטרקליני התרבות למיניהם, ולמעשה – אלו שנחשבים ל"אוכלי החומוס המצפוניים". היינו, אלו המביטים בעיניו של מכין החומוס הלבבי ובגרונם אנחת הרווחה של מי שממקם עצמו מחוץ למדמנת-הכיבוש, ואף משתתף בזעיר-אנפין בסבלו של העם הפלסטיני באשר הוא בא לבקש עוד אחת מנפלאות המטבח שלו.
מעט קט לפני קצה הכרך של בורשטיין, נפרש לו סיפור מעשה – לכאורה צדי – אודות בעליה הערביים של חומוסייה מהוללת במערב-ירושלים – "עבאס". בורשטיין מספח את מר עבאס (דמות הערבי היחידה שזכתה בספרו לאפיזודה משלה) לכרוניקה הידועה מראש של נפילת קָרבן לאלימות כחול-לבן. שני שוטרים ירושלמיים – הלא הם פניו הפריפריאליים של "הישראלי המכוער" – תופסים את עבאס על לא עוול בכפו ופחות או יותר קורעים לו את הצורה. כמה שורות לפני-כן, כמי שלפתע מבחין שהוא נמצא בסוף כתיבת הרומן, מוסיף בורשטיין אגבית:

"...ומי יספר את הסיפור של הנהג משכם אשר מביא מדי-שבוע את המשלוח של הטחינה לירושלים והרגו לו בת בת שתים-עשרה בדרך לבית-ספר? מי?..." (2)

ובכן מי? - מישהו באמת מוכרח לשאת בנטל האנקדוטלי של מאות ואלפי סיפורי-האימה אשר מאחורי "ערביי החומוס" של ישראל, או בלשון קולנועית –  "be continued To...": בורשטיין לקח על עצמו בזאת את שרטוט המתווה החלוצי לדמותה של הוויה חדשה - "חומוס באופן ביקורתי" (אך ודאי שאינו יכול להיות אמון על העבודה כולה).
למעשה בורשטיין מצטרף בכך למועדון יוקרתי למדי של אושיות-תרבות מכורות אשר הוקם זה לא מכבר. מי שהחזיק שנים בתואר המפוקפק של גדול מביני החומוס בתל-אביב ואולי יו"ר המועדון, האמן המבריק והסאטיריקן הגאוני – דודו גבע, ודאי היה מוצא אח ורע במעלליהם של שאול רובינזון ונחמן לורי: "ברווזי ספרות" בלבוש סופרים, לוזרים נצחיים וכמובן נרקומנים של חומוס. כפי שהמוג'ו של גבע ינק מבקיאותו האין-שנייה במדרש החומוס התל-אביבי, נדמה שבורשטיין חב את שלו לאסכולה הירושלמית. אמנם, מעבר להיותו מעוז אחרון של גבריות עבור מי שאוחזים בעט ולא בזין (ולראיה השגשוג במחוזות הבוהמה לדורותיה), "שיח החומוס" – או מוטב – "חומוס באופן ביקורתי" מתפקד כמעין כיסוי-תחת מצפוני לאלו אשר אהבתם לחומוס מתחפשת לפעילות וולונטרית. בורשטיין, בספרו, לא זו בלבד שמפנה אותנו אל "הסיפור הכאוב שמסתתר מאחורי מנת החומוס", אלא אף מציע את הקרקע לבאים אחריו ("ומי יספר? מי?"). מפליאה מכך היא הנחת-המוצא הרווחת שמסתתרת מאחורי הדברים: בעלי החומוסיות הם-הם הרוב השותק של ערביי-ישראל הכבושים. כלומר, שישנו מעין קשר גסטרוסופי המחבר בין ערביי-עכו לערביי-אבו-גוש לערביי-יפו, ואולי אף לדרוזים של חומוסיות הצפון; אותה הנחת-מוצא המאפשרת לעיתון "הארץ", למשל, להסמיך עצמו לבורר אחרון בסוגיית "אבו-שוקרי המקורי" המפורסמת, שהכתה גלים לפני כשנתיים בכפר אבו-גוש, כשהוא פוטר את בעלי שתי החומוסיות ב"סימן הרבים": "אלה לא אבו-שוקרי ואלה לא אבו-שוקרי". כלומר, "הם כולם אותו הדבר". החיך הציוני לא רק יקבע את מדרג-החומוסיות אלא גם ינפק להן תעודת-הכשר – יעשה אותנטיפיקציה למידת ערביותן.

לאור גל החומוסיות השני של תל-אביב, שנמצא, אולי, בשיאו (ראו רחובות יהודה הלוי, ויטאל, פרנקל, קינג ג'ורג'...) ומתאפיין (סופסוף[!]) בבעלים צעירים ויהודים – ספרו של בורשטיין מופיע כמַגְנָה כַרְטָה של "קהל החומוס המצפוני": לצד האתוס הספרותי, המוסר הנגדי (והמשלים) שמככב ב"הרוצחים" הוא לא פחות מזה של המשפט הישראלי עצמו. גיבורי הרומן נעים מעגלית בתווך שבין בית-אריאלה לחומוסיה הקרובה ובית-המשפט, כשההנגדה הנשנית לאורך הספר היא אותו קונפליקט אדיפאלי ופולני להחריד – מה יהא הילד, ארטיסט או אדווֹקט? וכך לכל מושך-בעט שמופיע ב"הרוצחים" – וישנם מלוא-חופן –  בורשטיין צימד דמות עורכת/עורך-דין; כאילו הוא עצמו בתפקיד האם הפולנייה – דואג לפרנסתם של הפרוטגוניסטים.

"אני אעבוד במטבח של מסעדה, אני אמעך גרגירים של חומוס מהבוקר עד הערב, ...אני אמות ולא אלמד משפטים." (נחמן לורי) (3) 

בור-הניקוז של שתי ההוויות – ה"היות משפטי" וה"היות ספרותי", המהדהדות זו את זו הן בביוגרפיה התקשורתית של בורשטיין, הן ברומן, הוא כמובן החומוס. כשבורשטיין "מחטיא" את ארסנל הדמויות שלו, כולו בתאווה למעדן הערבי – אכילת החומוס בדרך-כלל מתבצעת לצד אזכור של מפת פלסטין/ישראל – הוא בעצם מחַלֶן את רגשות-האשם ה"משפטיים" וה"ספרותיים", כאשר אלו משלימים – מאַיינים את אלו. "ודאי, רבים מבין עורכי־הדין כותבים שירה..." (עו"ד ברונו קירש) (4)
כך, ספרות השמאל הפוסט-מפא"יניקית נתמכת בתשליל הממסדי שלה – המשפט הישראלי, לא כפרודיה על איזו דיכוטומיה עתיקה כפי שעלולים להבין בשוגג מכמה קטעים ב"הרוצחים" - אלא דווקא כדי להשלים את קירוב הלבבות בין המוסר ה"אהרון-ברקי" לאוטוריטה ה"דן-מירונית". ומי יאה יותר למשימה מאשר הצאצא של הפרופסורה המשפטית והספרותית כאחד – דרור בורשטיין?
עמוס קינן קושר את "תגלית" החומוס המהפכנית לטרגדיה איומה:

"...רק בשנת 1946 במסעדה של עלי ברחוב הכרמל, אז עדיין לא הייתה אפילו מסעדה מזרחית אחת המופעלת בידי יהודים, אכלתי לראשונה חומוס... החומוס הזה חולל מהפכה בחיי, מהפכה נוראה שבה אימא שלי איבדה את בכורתה." (5)

דודו גבע, מצדו, קושר את החומוס דווקא ב"תקומה":

"אחרי ששת-הימים נפתחו הגבולות. אפשר היה לטייל בעיר העתיקה, לאכול חומוס ולקנות חשיש בזול. יצאנו ממלחמה, שחשבנו שכולם ימותו בה..." (6)

אצל שניהם החומוס נחשף בתנועת דִיזוֹלְב בין קטסטרופה לתגלית כשהאהבה לו מצטיירת, למעשה, כמעין שותפות והסכנה עם מציאות מניכיאית של חטא ידוע מראש, של גזל. אפשר להעלות כאן אפוא תהִייה בלשנית טרגי-קומית על דמיון אטימולוגי אפשרי בין חומוס, חמס, וחמאס; להקשות ב"סוגריים אונטולוגיים" האם גם בורשטיין חש את מצפונו מכה בו על אהבתו למאכל אסור. אלה שוחט חושפת במאמרה "בורקס והרפרזנטציה של המזרחיות", קשר אטימולוגי דומה ומרשיע בסרטו של זאב רווח "רק היום": שם, העגבניות של המוכר המזרחי ששון אוצרות את הרמיזה ה(לא כל-כך) סמויה לפועל עגב; כלומר, למוכנותו של המזרחי להעניק שירותי-מין (בסרט, בעבור דמות האישה האשכנזייה). הבדיה האטימולוגית שהצעתי – חומוס-חמס-חמאס – אמנם איננה נגזרת של שורש אמיתי אם כי היא נוטה להוכיח את עצמה כסימפטום דומה של סופר-אגו ישראלי, כאשר הוא ניצב מול הדיסוננס הקלאסי של האקזוטיקה: לא זו בלבד שהוא מתאווה למאכל של האחר, הוא מתאווה לו בדיוק משום שהוא "מִשל האחר".

החומוס, אשר גילויו בתוך קאנון הספרות הישראלית כמוהו כגילויה של מוזה אבודה, מנוכס בספרו של בורשטיין סופית לצדם של חסידיו ה"מתורבתים", כלומר מי שאוכלים מתוך מודעות מלאה וכן "נודעים" מתוך אכילה. "לורי... ידע שחומוס יעבוד טוב על רובינזון, שטען בעל-פה ובכתב ברשימה שפרסם ב'מאזניים' על 'מזונם של המשוררים' כי חומוס זה האוכל הנכון למשוררים." אף שבורשטיין כביכול מודע לחלוטין לפאתטיות שבקשר חומוס-שירה ("מצפוניזם"), הוא מנצל את ההזדמנות דווקא כדי להתמסר לפאתוס ואולי אף להפכו מוכר עד כדי היקבעות-יתר. במובן זה, "הרוצחים" מתפקד יותר כמעין בככה דיוניסית שכל המנות בה הן – שוב מן הסתם – חומוס; חגיגה בתר-אידיאולוגית של המותרה האינסופית שבלהיות גם עורך-דין וגם סופר, גם מבקר-ספרות וגם מומחה מטעם אוניברסיטת-הרחוב לחומוס.


2.

כעת, שתי סוכנויות מרכזיות מתבלטות לפנינו מתוך מעגל-ההזנה המשורטט לעיל: האחת מאופיינת בייצוג סימפטומאטי של ה"אחר" והשנייה בניצול של "משאב האחרוּת"; שתיהן מכוננות, לדעתי, את מה שאבקש להוכיח בשורות הבאות כ"תיאודיציה" של הסטטוס-קוו התרבותי בישראל.
את הטענה שהספרות העברית הִנה ה"אחר" של המשפט הישראלי ונהפכו, בורשטיין עצמו מטפח באופן מפורש לאורך כמה דיונים ארוכים בין עורכי-הדין למשוררים ב"הרוצחים", "המשפטים של המשפט הם פרודיה על המשפטים של השירה..." (נחמן לורי המשורר לעו"ד עלמה כץ). (7)

אותה "אחרות" היא שמאפשרת באופן טבעי לספרות להיות רדיקלית, למשל, ולמשפט להיות, נאמר, "צודק". לצד שתי הדיסציפלינות, או מוטב, שתי ה"אחרויות" הללו, מסתמנת אט-אט "ה"אחרות האמיתית שמשוקעת ברומן: אחרותו הטוטלית (וה"ניצחת") של הפלסטיני. מאחר שהאחרון מתקיים ב"הרוצחים" אך ורק באמצעות היותו סוכן של חומוס, די לקורא – לאחר כברת-דרך – רק באזכור של דבר-מה הקשור לחומוס כדי להבין שמדובר, בעצם, באלגוריה על מצבו של הפלסטיני בחברה הישראלית. וכך, אפילו אם מתעלמים בכוח מן הרמזים העבים שבורשטיין מחלק באזכורה של מפת פלסטין התלויה תמיד על קיר החומוסייה כמטונימיה לנַכּבּה, כמעט שאין מנוס מן המסקנה המצטמגת לה בין דפי הרומן: "לעת־עתה האחר הוא חומוס, או חומוס = אחרוּת". כלומר בורשטיין, שכמובן מודע לצמצום הבעייתי של המשוואה הזו, מנסה למעשה לסייע לנו לעכל (תרתי-משמע) את האחרות של הפלסטיני בשיטת טיפין-טיפין: "אם רק נבין שמאחורי מנות החומוס מסתתר כאב גדול, נוכל, אולי, להתקדם גם למה שמסתתר מאחורי הפרצופים..."

כפי שעולה באופן מוצהר מכותרת הרומן וכן מריאיון שנערך עם בורשטיין ב"הארץ" (8), הלא-מוסרי הוא המקדם הכללי של הדמויות ב"הרוצחים". ה"רע", אם להיות לרגע פילוסופיים, הוא הנתון הראשוני של המציאות בישראל הנוכחית אשר "הרוצחים" – לפי בורשטיין – הוא הדיאגזיס שלה. המסמן העיקרי של אותו "רע טוטלי" ברומן, כך מתחוור לנו אחרי כמעט מחצית-ספר, הוא לא פחות מ"רֶצַחרבין" (!)  (באבידנית-בורשטיינית). בלי שנשים-לב ובלי שבורשטיין מקדיש לכך יותר מכמה אזכורים, נפרשת מפת אירועים חלופית אשר נעה סביב רבין (אחת מארבעת הדמויות הראשיות ברומן מתגלה כעורכת-הדין שלו), משל היה הוא הגיבור האמיתי של הספר. בפועל, עולה מכך הנחת-מוצא השוואתית מטרידה ביותר:
רצח יצחק רבין (4 בנובמבר 1995 הוא תאריך מפתח ברומן), שהפך בינתיים לנרטיב השני (אחרי 67') לחורבנו של המוסר הישראלי, הנו המקבילה הקָרבנית של ישראל לאסון הפלסטיני; ומאחר שהלא-מוסרי, אליבא דבורשטיין, הנו כורח גנרי בארצנו, שלא לומר גורל. "אנחנו חיים במקום שבו כמעט לא משנה מה אנחנו עושים או לא עושים - אנחנו חלק ממכונה שעובדת על אלימות מסוגים שונים, לפעמים גם רצחנית."(9) אלו "הגרילו" את יגאל עמיר ואלו את צה"ל. באחד הקטעים היותר מפורשים ברומן של בורשטיין, אחת מדמויות הרקע (במעין פַ‏רָ‏אבּ‏סיס בתוך הרצף הנרטיבי) אומרת את הדברים הבאים:

"הרי מותו של רבין הוא כמו מותו של שמשון בספר 'שופטים', אלא ששם התמוטט הבית על הפלשתים ובבת-אחת, וכאן הוא יתמוטט בהדרגה, ועלינו." (10)

בורשטיין מאזכר בכך, במידה מסוימת לפחות, את הנרטיב הפסבדו-אנליטי של דויד גרוסמן במסתו דבש אריות (11), אשר משתדל לצייר את הפרוטו-שהיד היהודי כנפש אדולסנטית מיוסרת שמתמודדת – שוב איך לא? – עם הגזֵרה הבלתי-אפשרית של איזה גורל ידוע מראש. בעוד שגרוסמן, כהרגלו, מתחקה אחר היווצרותה של הטראומה אצל נפש המתבגר של שמשון, בורשטיין כמו משלים אותו באמצעות העברה של עיקר הכובד לתרחיש המקרו: ההתמודדות הקולקטיבית עם מה שהפך בינתיים למיתוס. "אפשר למצוא קווים שמשוניים מובהקים באופן שבו מדינת-ישראל מתנהגת, וגם בנו כעם..." (מתוך ריאיון עם דויד גרוסמן, בעקבות יציאתו לאור של ספרו דבש אריות). (12) כמו גרוסמן, גם בורשטיין מדבר על איזה גרעין אלימות כמעט פרימורדיאלי – "בישראל יש תחושה שזו (האלימות) הקללה של המקום הזה". (13) למעשה, שניהם מבצעים אגב כך אינפנטיליזציה מוחלטת ל"נפש היהודית" כשהם מוסיפים לזווג בין הכישלון המוסרי של ישראל לנרטיב הטראומטי של מיתוס-הבחירה. שלא כגרוסמן, בורשטיין מחביא את הדטרמיניזם שלו במה שמתדמה תחילה – ובכוונה – לפוליפוניה, אך למעשה אינו אלא שינוי פעוט של אינטונציה. "רוצחים", כפי שמבטיח לנו התקציר שעל כריכת הספר, ישנם לרוב. למעשה ישנם כל-כך הרבה – בספרות, במשפט, בירושלים, בתל-אביב... – כבר קשה לדעת מי נותר להירצח; שהרי דם קר הוא בסופו של דבר מאפיין של גופות, ואלו כבר מזמן איבדו את המצפון.  
 
 
 
הערות:
 
1: דרור בורשטיין, הרוצחים (תל־אביב: בבל, 2006), עמוד 605.
2. שם, עמוד 639.
3. שם, עמוד 234.
4. שם, עמוד 299.
5.  עמוס קינן, "ביוגרפיה קולינרית", קץ עידן הזוחלים: שירים (זמורה ביתן, 1999)
6. דודו גבע, מתוך ריאיון טלוויזיוני, 1999
7. דרור בורשטיין, הרוצחים (תל־אביב: בבל, 2006), עמוד 229.
8. שירי לב־ארי, הארץ, מוסף ״גלריה״, 12.4.07.
9.  שם.
10. דרור בורשטיין, הרוצחים (תל־אביב: בבל, 2006), עמוד 432.
11. דויד גרוסמן, דבש האריות, (פן הוצאה לאור, ידיעות אחרונות, 2005).
12. שירי לב־ארי, הארץ, מוסף ״גלריה״, 23.12.05.
13. שירי לב־ארי, הארץ, מוסף ״גלריה״, 12.4.07.




ג'יימי אוליבר השף העירום

ספר הבישול של ג'יימי אוליבר "השף העירום". >>>

גיא עד אגו מלגו

סיפורים על תרבות, בשר, מכות ואהבה. מסעו המודולרי של האגו משלב הלגו לשלב הפוסט עובר דרך באר שבע, ניו יורק ות"א ומגלה מציאות הגיונית ומבולבלת, ירוקה ומדממת. כדי לשרוד בעולם האורבני הכאוטי הזה, על הגיבורות לפתח לעצמן אגו אלסטי ולהפוך לנשים בעלות תושייה. >>>

גיא עד אגו מלגו

הבוקר התעוררתי עם צורך חזק מהרגיל למות. בקפיצה. זה בוקר נעים עם שמש רכה, שמים עם קונצנזוס, וארומה של פריחת הדרים. מצחיק. דווקא הבוקר. זה אפילו לא איזה יום אפור וגשום, שאומרים אחר כך, טוב, זה היה יום אפור וגשום. >>>

שוק טלה עם אנשובי ורוזמרין

שוק טלה עם אנשובי ורוזמרין
שוק טלה (כ- 2 וחצי ק"ג)
חצי לימון
1 חופן רוזמרין, קצוץ גס
10 נתחי פילה אנשובי במלח או בשמן
מלח ופלפל שחור גרוס טרי
שמן זית >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית