בית

בבל , , 19/11/2019

                           

 

חורחה לואיס בורחס אלף לילה ולילה

אחד האירועים המרכזיים בהיסטוריה של ארצות "המערב" הוא גילויו של "המזרח". למעשה, יותר מדויק לדבר על תודעה של המזרח, תודעה מתמשכת, שניתן להשוותה לנוכחותה של פָּרָס בהיסטוריה היוונית. בנוסף לתודעה הזו של המזרח – משהו עצום, סטטי, נפלא, בלתי נתפס – ישנם גם מספר רגעי שיא ואני אזכיר אחדים מהם. זאת נראית לי דרך טובה להיכנס לנושא שאני כל כך אוהב, שאני אוהב מאז הילדות, והוא סיפורי אלף לילה ולילה או The Arabian Nights: לילות ערב, כפי שהוא נקרא בגרסה האנגלית, הגרסה הראשונה שקראתי. גם בה יש מסתורין, למרות שהכותרת פחות יפה מאשר סיפורי אלף לילה ולילה.

הרגע הראשון שאני מבקש להזכיר הוא תשעת הסיפורים של הרודוטוס, ובתוכם התגלותה של מצרים, מצרים הרחוקה. אני אומר "הרחוקה" מכיוון שהמרחב נמדד בזמן, ובאותם ימים ההפלגה היתה הרת סכנות. בעיני היוונים העולם המצרי היה עתיק יותר, והוא עורר בהם תחושה של מסתורין.

בהמשך נבחן את המלים מזרח ומערב, שאינן ניתנות להגדרה למרות שהן אמיתיות. מה שאמר אוגוסט ינוס הקדוש על הזמן, תקף גם לגביהן: "מה הוא הזמן? אם לא שואלים אותי, אני יודע; אם שואלים, אינני יודע". מה הם המזרח והמערב? אם שואלים אותי, אינני יודע. אנחנו ננסה למצוא הגדרה אפשרית.

בואו ניזכר במפגשים, במלחמות ובמערכות אלכסנדר מוקדון. אלכסנדר, שכידוע כבש את פרס, כבש את הודו, ומת לבסוף בבבל. זה היה המפגש הרחב הראשון עם המזרח, מפגש שהשפיע על אלכסנדר עד כדי כך שהוא חדל להיות יווני והפך לפרסי למחצה. עכשיו הכניסו אותו הפרסים אל ההיסטוריה שלהם. את אלכסנדר, זה שישן עם האיליאדה ועם חרב מתחת לכרית. עוד נחזור אליו מאוחר יותר, אבל מכיוון שכבר הזכרנו את שמו, ברצוני לספר לכם אגדה שאני סמוך ובטוח שתעניין אתכם.

אלכסנדר לא מת בבבל בגיל שלושים ושלוש. הוא נפרד מצבאו ומשוטט במדבריות וביערות עד שהוא רואה זוהר. זהו זוהר של מדורה. מסביבה יושבים לוחמים שעורם צהוב ועיניהם מלוכסנות. הם אינם יודעים מיהו ומקבלים אותו אליהם. מכיוון שהוא חייל במהותו, הוא משתתף בקרבות באזורים שהוא כלל לא מכיר. הוא חייל: נכון למות, תהיה המטרה אשר תהיה. השנים חולפות, והוא שוכח בינתיים דברים רבים. אז מגיע יום שבו משלמים ללוחמים את שכרם, ובין המטבעות שהוא מקבל ישנה מטבע אחת שטורדת את מנוחתו. הוא מחזיק בה בכף ידו ואומר לעצמו: "אתה בן-אדם זקן. זאת המדליה שהורית להטביע לרגל הניצחון בארבלה, כשהיית אלכסנדר מוקדון". באותו רגע הוא נזכר בעברו וחוזר להיות שכיר-חרב טטרי, או סיני, או מה שהם היו.

ההמצאה החשובה הזאת שייכת למשורר האנגלי רוברט גרייבס, לאלכסנדר ניבאו שליטה במזרח ובמערב. בארצות האיסלאם הוא עדיין זכור לתהילה כאלכסנדר דו-קרן, זה ששולט בשתי הקרניים, בקרן המזרח ובקרן המערב.

נראה דוגמה נוספת לדיאלוג הארוך בין המזרח והמערב, דיאלוג שהיה לא פעם טראגי. נחשוב על וירגיליוס הצעיר, ממשש בד משי מודפס מארץ רחוקה, ארצם של הסינים, שכל מה שהוא יודע עליה זה שהיא רחוקה, שלווה, רבת אוכלוסין, ומשתרעת עד קצה המזרח. ורגיליוס יזכיר את בד המשי הזה בגיאורגיקה. זהו בד ללא תפרים, עם הדפסים של מקדשים, קיסרים, נהרות, גשרים ואגמים, שונים מאלו שהכיר.

עוד התגלות של המזרח היא ספרו הנהדר של פליניוס, היסטוריה נטורליס, הוא כותב בו על הסינים, על הודו ועל המלך פורוס, ומתייחס לממלכת בקטריה ולפרס. זה מזכיר לי פתאום שורה משיר של יובנליס, שקראתי לפני ארבעים שנה. כדי לתאם מקום רחוק הוא כותב: "Ultra Auroram et Gangem", "מעבר לשחר ולגאנגס". ארבע המלים האלה מגלמות עבורנו את המזרח. האם גם אצל יובנליס עורר המזרח את אותה ההרגשה שהוא מעורר אצלנו? אני מאמין שכן. המזרח תמיד הילך קסם על בני המערב.

אנחנו ממשיכים עם ההיסטוריה ומגיעים לסיפור על מתנה מעניינת, אם כי יכול להיות שלא היו דברים מעולם. מדובר בעוד אגדה. הארון אל-רשיד, אהרון האורתודוקס, שלח לעמיתו, קארל הגדול, פיל. ספק אם אפשר היה לשלוח פיל מבגדד לצרפת, אבל מה זה חשוב. לא עולה לנו כלום להאמין בפיל הזה. על פי הסיפור, הפיל הוא מפלצת. כדאי לזכור שהמילה מפלצת אין פירושה משהו נורא. למשל, סרוונטס כינה את לופה דה וגה "מפלצת של הטבע". הפיל הזה היה בוודאי משהו מאוד מוזר בעיני הפרנקים ובעיני המלך הגרמני, קארל הגדול. (עצוב לחשוב שקארל הגדול, שדיבר כנראה ניב כלשהו של גרמנית, לא היה יכול לקרוא את שירת רולן).

אז שולחים לו פיל. המילה הזאת, "פיל", מזכירה לנו שרולן תוקע ב-olifan, חצוצרה משנהב שנקראת כך בדיוק משום שהיא עשויה מניב של פיל. ואם אנחנו כבר עוסקים באטימולוגיה, כדאי לזכור שהמילה הספרדית alfil [רץ במשחק השחמט], משמעותה "הפיל" בערבית, והיא באה מאותו מקור כמו marfil [שנהב]. פעם ראיתי בין כלי שח אוריינטלים, פיל עם צריח ואיש קטן. זה לא היה הצריח כפי שניתן לחשוב, אלא דווקא הרץ, הפיל.

במסעי הצלב לוחמים חוזרים ומביאים אותם זיכרונות: זיכרונות של אריות, למשל. כמו במקרה של הצלבן המפורסם Richard the Lion-Hearted, ריצ'רד לב הארי. האריה שנכנס להרלדיקה, הוא בעל חיים מן המזרח. אנחנו יכולים להמשיך עם הרשימה הזאת עד אינסוף, אבל נזכיר עוד רק את מרקו פולו. הספר שלו הוא התגלות נוספת – ובמשך תקופה ארוכה החשובה ביותר – של המזרח, אותו ספר שהוא הכתיב לחברו לכלא, לאחר שהוונציאנים הפסידו לגנובזים בקרב. כאן נמצאת ההיסטוריה של המזרח וכאן מוזכר קובלאי חאן שישוב ויופיע בפואמה מסוימת של קולדריג'.

במאה החמש-עשרה לוקטה באלכסנדריה, עירו של אלכסנדר דו-קרן, סדרה של אגדות. לאגדות האלה יש, ככל הנראה, היסטוריה מוזרה. הן סופרו לראשונה בהודו, אחר כך בפרס, אחר כך באסיה הקטנה, ולבסוף, כשכבר היו כתובות בערבית, קובצו בקהיר. אלה הם סיפורי אלף לילה ולילה.

אני רוצה להתעכב על הכותרת שהיא אחת היפות בעולם, ומשתווה ביופייה, אני חושב, לכותרת אחרת ושונה מאוד, שהזכרתי בהרצאה הקודמת: An Experiment with Time.

בכותרת הזאת יש יופי אחר. הוא טמון, כך נדמה לי, בעובדה שלגבינו המילה "אלף" היא כמעט נרדפת למילה "אינסופי". לומר אלף לילה, כמוהו לומר אינסוף לילות, המון לילות, לילות רבים מספור. לומר "אלף לילה ולילה", פירושו להוסיף עוד לילה אחד לאינסוף. כאן כדאי להיזכר בביטוי אנגלי מעניין. לפעמים, במקום להגיד "לעד", for ever, אומרים for ever and a day, "לעד ועוד יום". מוסיפים יום אחר למילה "עד". וזה מזכיר לי משפט שכתב פעם היינה לאישה אהובה: "אוהב אותך לנצח ואף לאחר מכן".

רעיון האינסוף ואלף לילה ולילה כרוכים זה בזה.

ב-1704 יצאה לאור הגרסה האירופית הראשונה, הכרך הראשון מבין שלשה, של האוריינטליסט הצרפתי אנטואן גלאן. עם התנועה הרומנטית חדר המזרח אל התודעה האירופית באופן מלא. מספיק להזכיר שני שמות, שני שמות בעלי שיעור קומה, ביירון, ששיעור קומתו קשור בדמותו יותר מאשר ביצירתו, והוגו, שהיה בעל שיעור קומה מכל הבחינות. אחר כך מופיעות עוד גרסאות ומתרחשת התגלות נוספת של המזרח, זו שמספר קיפלינג באלף שמונה-מאות תשעים ומשהו: "אם שמעת את קריאתו של המזרח, לעולם לא תשמע דבר אחר".

נחזור לרגע שבו תורגמו סיפורי אלף לילה ולילה לראשונה. זהו מאורע מרכזי לכל הספרויות האירופיות. אנחנו בשנת 1704 בצרפת. זוהי צרפת של "המאה הגדולה", צרפת שבה הספרות נשלטת על ידי הכללים של בואלו, אשר מת ב-1711 בלי לחשוד שכל הרטוריקה שלו כבר נמצאת בסכנה מפני הפלישה הנהדרת הזו של המזרח.

בואו נחשוב על הרטוריקה של בואלו, המורכבת מאזהרות, מאיסורים, בואו נחשוב על פולחן התבונה, בואו נחשוב על המשפט היפה של פנלון:"מבין פעולותיה של הנפש, התבונה היא הנדירה ביותר". והנה בואלו מבקש לבסס את השירה על התבונה.

אנחנו משוחחים בדיאלקט מפואר של לטינית שנקרא קסטליאנית, ואשר גם הוא אפיזודה בנוסטלגיה הזו, בסַחַר חדור האהבה הזה, או הלוחמני לעתים, בין המזרח למערב, שהרי גילויה של אמריקה נבע מהתשוקה להגיע לאיי הודו. אנחנו קוראים לצאצאיהם של מונטסומה, של אטוואלפה, ושל קתריאל, "אינדיאנים" בדיוק בגלל הטעות הזאת, משום שהספרדים האמינו כי הם הגיעו לאיי הודו. גם ההרצאה הקטנה שלי היא חלק מהדיאלוג בין המערב והמזרח.

אשר למילה מערב [1], אנחנו יודעים מה מקורה, אבל אין לכך חשיבות. אפשר לומר שהתרבות המערבית איננה טהורה, במובן זה שהיא מערבית רק למחצה. יש שתי אומות שהן חיוניות לתרבות שלנו. שתי האומות הללו הן יוון (שכן, רומא היא ענף הלניסטי) וישראל, ארץ מזרחית. שתיהן מתלכדות למה שאנחנו קוראים תרבות מערבית. כשדיברתי על ההתגלויות של המזרח, הייתי צריך להזכיר את ההתגלות המתמשכת באמצעות כתבי הקודש. התהליך הוא הדדי, כי המערב משפיע על המזרח. ישנו ספר של מחבר צרפתי הנושא את הכותרת גילויה של אירופה על-ידי הסינים, וזו עובדה אמיתית, שבוודאי התרחשה גם היא.

המזרח הוא המקום שבו זורחת השמש. אני מבקש להזכיר מילה נהדרת למזרח בגרמנית: Morgenland, "ארץ הבוקר". ולמערב, Abendland, "ארץ הערב". אתם זוכרים בוודאי את Der Untergang des Abendlandes של שפנגלר, שפירושה המילולי הוא, "תנועתה של ארץ הערב כלפי מטה", או בתרגום פרוזאי יותר, שקיעת המערב. לדעתי אסור לנו לוותר על המילה Oriente, מילה כל כך יפה, כי היא מכילה, הודות למקריות משמחת, oro [זהב]. אנחנו חשים במילה oro בתוך המילה Oriente, כי בשעת הזריחה נגלים שמים של זהב. אני שוב מזכיר את המשפט המפורסם של דנטה, "dolce color d'oriental zaffiro". ישכאן במילה oriental שני מובנים: ספר אוריינטלי, שמקורו באוריינט, וגם הזהב של הבוקר, הזהב של אותו בוקר ראשון ב"כור המצרף".

מהו המזרח?" אם נגדיר אותו גיאוגרפית נגלה משהו די מוזר. משום שעל פי הגדרה כזאת צפון אפריקה היא חלק מן המזרח, יוצא שהמזרח כולל חלק מן המערב, או חלק ממה שהיוונים והרומאים החשיבו כמערב. כמובן שמצרים אף היא חלק מן המזרח, וכך גם האזורים של ישראל, אסיה הקטנה ובקטריה, פרס, הודו, וכל אותן ארצות המשתרעות מעבר לשם ושאין להן הרבה מן המשותף. כך, למשל, ארצות הטטרים, סין,יפן, הן כולן חלק מן המזרח מבחינתנו. כשאנחנו אומרים מזרח נדמה לי שכולנו מתכוונים, בראש ובראשונה, למזרח המוסלמי, ובהמשך לכך למזרח של צפון הודו.

זהו המובן הראשון שיש למילה הזו עבורנו והוא תוצר של סיפורי אלף לילה ולילה. יש משהו שאנחנו מרגישים שהוא מזרח, משהו שלא הרגשתי בישראל וכן הרגשתי בגרנדה ובקורדובה. הרגשתי בנוכחותו של המזרח, ואינני בטוח שזה משהו שאפשר להגדיר אותו, אם בכלל יש טעם לנסות להגדיר משהו שכולנו מרגישים בינינו לבין עצמנו. את הקונוטציות של המילה הזאת אנחנו חבים לסיפורי אלף לילה ולילה. זה הדבר הראשון שאנחנו חושבים עליו. רק מאוחר יותר אנחנו מסוגלים לחשוב על מרקו פולו או על האגדות של הכומר ג'ון, על אותם נהרות של חול עם דגים של זהב. קודם כל אנחנו חושבים על האיסלאם.

תחילה נתבונן בהיסטוריה של הספר הזה ואחר כך נפנה לתרגומים. מקורו של הספר לוט בערפל. ניתן לחשוב, בהקשר הזה, על הקתדרלות המכונות בשוגג גותיות, מעשה דורות של אנשים. אבל יש הבדל אחד מהותי, והוא שאנשי המקצוע והאומנים שבנו את הקתדרלות ידעו בדיוק מה הם עושים.

סיפורי אלף לילה ולילה לעומת זאת נוצרו באופן מסתורי. זוהי יצירה של אלפי מחברים, ואף אחד מהם לא חשב שהוא שותף ליצירה של ספר מפורסם, אחד הספרים המפורסמים ביותר בספרות בכלל, ספר שזוכה להערכה רבה יותר במערב מאשר במזרח, כך מספרים לי.

כאן המקום להזכיר פרט מעניין שמביא הברון המרפורגשטל, אוריינטליסט שליין וברטון, שני המתרגמים הבריטים המפורסמים ביותר של סיפורי אלף לילה ולילה, ציטטו בהערצה. פורגשטל מדבר על אנשים מסוימים שהוא מכנה confabulatores nocturni: אנשי-לילה שמגוללים סיפורים, אנשים שעיסוקם לספר סיפורים בלילה. הוא מצטט טקסט פרסי עתיק הטוען שהמאזין הראשון של אנשי-הלילה, הראשון שכינס אותם לספר סיפורים שינעימו את נדודי השינה שלו, היה אלכסנדר מוקדון. הסיפורים האלה היו בוודאי משלים. אינני חושב שקסמם של משלים טמון במוסר ההשכל שלהם. מה שהקסים את איזופוס או את המספרים ההינדים היה האפשרות לדמיין חיות שהן כמו אנשים קטנים, עם הקומדיות והטרגדיות שלהם. הרעיון של מוסר ההשכל צורף רק בסוף, העיקר היה שהזאב ידבר עם הכבש, השור עם החמור, או האריה עם הזמיר.

אלכסנדר מוקדון, מאזין, אם כן, לסיפורים של אנשי-הלילה האנונימיים האלה, שהמקצוע שלהם הוא לגולל סיפורים, וזאת מסורת שנשמרה זמן רב. ויין, בספרו Account of the Manners and Costums of the Modern Egyptians, על אודות נימוסיהם ומנהגיהם של המצרים המודרנים, מציין שבשנים סביב 1850 היו מספרי הסיפורים נפוצים מאוד בקהיר. היו בערך חמישים כאלה, שהרבו לספר את עלילות אלף לילה ולילה.

ישנה, אם כן, סדרה של סיפורים. הסדרה מקורה בהודו, שם התגבש הגרעין העיקרי, לטענתן של ברטון ושל קנסינוס אסנס, שכתב גרסה ספרדית נהדרת. הסדרה עוברת לפרס. בפרס משנים את הסיפורים, מעשירים אותם ונותנים להם אופי ערבי. בסופו של דבר הם מגיעים למצרים. זה קורה בסוף המאה החמש-עשרה. אז נוצר הקובץ הראשון שהתבסס על קובץ מוקדם יותר, ככל הנראה פרסי: הזאר אפסאנה, "אלף סיפורים".

מדוע בתחילה "אלף" ואחר-כך "אלף ואחד".אני חושב שיש לכך שתי סיבות. הראשונה היא האמונה התפלה (לאמונה התפלה יש חשיבות במקרה הזה) שמספרים זוגיים מביאים מזל רע. לכן חיפשו מספר אי-זוגי, ולמרבה השמחה הוסיפו "ואחד". אם היו מחליטים על תשע-מאות תשעים ותשעה לילות, היינו מרגישים שחסר לילה אחד. כך, לעומת זאת, אנחנו מרגישים שנותנים לנו משהו אינסופי ועוד מוסיפים בונוס, לילה אחד.

כמובן שכרונולוגיה, היסטוריה, הן דברים שקיימים, אבל אלו הן בראש ובראשונה תובנות מערביות. אין בנמצא היסטוריה של הספרות הפרסית, או היסטוריה של הפילוסופיה ההודית. וגם אין בנמצא ספרי היסטוריה סינים של הספרות הסינית, משום שסדר ההתרחשות של הדברים לא מעניין את העמים האלה. הם תופסים את הספרות ואת השירה כתהליכים נצחיים. אני חושב, שבבסיס הם צודקים. אני חושב, למשל, שהכותרת אלף לילה ולילה היתה יפה באותה מידה אילו המציאו אותה הבוקר. גם לו היינו מנסחים אותה ברגע זה, היינו חושבים איזו כותרת מקסימה. והיא מקסימה לא רק משום יופיה (כמו דמדומי הגן של לוגונס), אלא גם כי היא עושה חשק לקרוא את הספר.

יש חשק ללכת לאיבוד בתוך אלף לילה ולילה. הכניסה לספר הזה מסוגלת להשכיח מהאדם את גורלו האנושי העלוב. הוא יכול להיכנס לעולם, עולם שמורכב ממספר דמויות ארכיטיפיות וגם מאינדיווידואלים.

בכותרת אלף לילה ולילה טמון משהו מאוד חשוב: הרמז שזהו ספר אינסופי. ולמעשה זה נכון. הערבים אומרים שאף אחד לא יכול לקרוא את אלף לילה ולילה עד הסוף. לא מסיבות של עייפות, אלא בגלל התחושה שהספר הוא אינסופי.

בביתי מצויים שבעה-עשר כרכי הגרסה של ברטון. אני יודע שאף פעם לא אקרא את כולם, אבל אני יודע שהלילות ישנם שם, מחכים לי; שהחיים שלי יכולים להיות אומללים, אבל שבעה-עשר הכרכים יהיו שם; תהיה שם הנצחיות הזאת של אלף לילה ולילה של המזרח.

כיצד אפשר להגדיר את המזרח, לא את המזרח האמיתי, שלא קיים. אני הייתי אומר, שכרעיונות מזרח ומערב הן הכללות, אבל אין אף אדם שמרגיש עצמו אוריינטלי. נדמה לי שיש אנשים שמרגישים עצמם פרסים, הודים, מלזים, אבל לא אוריינטלים. באותו אופן, אף אחד לא מרגיש עצמו לטינו-אמריקאי: אנחנו מרגישים עצמנו ארגנטינאים, צ'ילנים, אוריינטלים (אורוגוואים [2]). לא משנה, המושג לא קיים. על מה הוא מבוסס? בראש ובראשונה, על עולם של קיצוניות, של אנשים אומללים מאוד או מאושרים מאוד, עשירים מאוד או עניים מאוד. עולם של מלכים, מלכים שלא צריכים לתת שום דין וחשבון על מעשיהם. של מלכים, אפשר לומר, חסרי אחריות כמו אלים.

רעיון נוסף הוא הרעיון של אוצרות אבודים שלכל אחד יש סיכוי לגלות אותם. עוד רעיון, חשוב מאוד, הוא הרעיון של מאגיה. מה זה מאגיה? מאגיה זו סיבתיות שׁוֹנָה. האפשרות להניח שיש קשר סיבתי שונה מהקשרים הסיבתיים המוכרים לנו. הקשר הזה יכול לנבוע מתאונה, מטבעת, או ממנורה. משפשפים טבעת, משפשפים מנורה, ומופיע השד. השד הזה הוא עבד והוא גם כל-יכול, והוא ימלא את משאלותינו. זה יכול לקרות בכל רגע.

אפשר להיזכר בסיפור של הדייג והשד. לדייג יש ארבעה ילדים. הוא עני. בכל בוקר הוא משליך את רשתו מהחוף אל ים. הניסוח, "אל ים", הוא כבר ניסוח מכושף שממקם אותנו בעולם לא מוגדר גיאוגרפית. הדייג מתקרב לא אל הים, אלא "אל ים", ומשליך את רשתו. בוקר אחד הוא משליך ומושה את הרשת שלוש פעמים. הוא מושה חמור מת, הוא מושה שברי חרסים, בקיצור, הוא מושה דברים חסרי שימוש, כשהוא משליך ומושה את הרשת בפעם הרביעית (בכל פעם הוא מדקלם שיר) היא מאוד כבדה. הוא מקווה שהיא מלאה בדגים, אבל מונח בה כד מנחושת צהובה, חתום בחותמו של סולימן (שלמה). הוא פותח את הכד ויוצא עשן סמיך. הוא חושב שיוכל למכור את הכד לסוחרי מתכת אבל העשן מגיע עד לשמיים, מתעבה ולובש צורה של שד.

מה הם השדים האלה? הם משתייכים לבריאה שקדמה לבריאת האדם. הם נחותים מבני-אדם אבל יכולים להיות ענקיים. המוסלמים מאמינים שהם שוכנים בכל מקום ושהם בלתי נראים ובלתי ניתנים למישוש.

השד אומר: "התהילה לאלוהים ושלמה שליחו". הדייג שואל אותו מדוע הוא מזכיר את שלמה שמת לפני זמן כה רב, הרי השליח עכשיו הוא מוחמד. הוא שואל אותו גם מדוע היה כלוא בכד. הראשון עונה שהוא היה בין השדים שהתמרדו נגד סולימן ושסולימן כלא אותו בכד, חתם אותו וזרק למעמקי הים. עברו ארבע-מאות שנה והשד נשבע כי ייתן למי שישחרר אותו את כל הזהב שבעולם, אבל כלום לא קרה. הוא נשבע כי ילמד את מי שישחרר אותו לשיר כציפורים. מאות שנים עוברות וההבטחות מתרבות. לבסוף מגיע רגע שהוא נשבע כי יהרוג את מי שישחרר אותו. "כעת עלי לקיים את שבועתי. התכונן למות, הו מושיעי!" אולם התפרצות הזעם הזו הופכת את השד באורח מוזר לאנושי ואולי אפילו חביב.

הדייג אחוז אימה. הוא מעמיד פנים שאינו מאמין לסיפור, ואומר:"מה סיפרת לי לא יכול להיות. איך ייתכן שאתה, שראשך נוגע בשמים ורגליך נוגעות באדמה, נכנסת אל תוך הכלי הקטן הזה?" השד עונה: "אדם קטן אמונה שכמוך, חכה ותראה". הוא מתכווץ, נכנס אל תוך הכד, והדייג חותם את הכד.

הסיפור ממשיך, ומגיע רגע שבו הגיבור אינו דייג אלא מלך, אחר-כך הוא מלך האיים השחורים, ולבסוף הכל מתחבר. מהלך כזה הוא טיפוסי לאלף לילה ולילה. אפשר לחשוב, בהקשר הזה, על גדורים סיניים שבתוכם כדורים נוספים, או על בובות רוסיות. בדון קיחוטה יש עיקרון דומה, אבל הוא לא מיושם בצורה כל כך קיצונית כמו באלף לילה ולילה. יתר על כן, הכול נמצא בתוך סיפור מסגרת רחב שכולכם מכירים: הסיפור על הסולטן שאשתו בגדה בו, וכדי שלא יבגדו בו פעם נוספת הוא מחליט להינשא כל לילה ומצווה שיהרגו את האישה שנשא למחרת בבוקר. עד ששחרזדה מחליטה להציל את הנשים האחרות ומעכבת אותו עם סיפורים שאינם נגמרים. השניים מבלים אלף ואחד לילות והיא יולדת לו בן.

סיפורים בתוך סיפורים יוצרים אפקט מעניין, כמעט אינסופי, מלווה במעין ורטיגו. מבנה זה שימש מודל לחיקוי לסופרים הרבה יותר מאוחרים. כל, לדוגמה, לואיס קרול בספרי אליס, או ברומן שלו סילביה וברונו, שבהם מופיעים חלומות בתוך חלומות שמתפצלים ומתרבים.

חלומות הם אחד הנושאים שמרבים להופיע באלף לילה ולילה. נהדר במיוחד הוא סיפור על שני החולמים. אחד מתושבי קהיר חולם שקול פוקד עליו ללכת לעיר איספהן שבפרס, שם ממתין לו אוצר. הוא עומד במסע הארוך והמסוכן ומגיע לאיספהן. מותש, הוא משתרע לנוח בחצר הפנימית של מסגד. הוא אינו יודע שהוא נמצא בין גנבים. הם כולם מוכנסים לכלא והקאדי שואל אותו מדוע הגיע לעיר. המצרי מספר לו, הקאדי פורץ בצחוק גדול עד שכל שיניו נחשפות, ואומר לו: "איש טיפש ותמים שכמוך, שלוש פעמים חלמתי על בית בעיר קהיר שבעורפו יש גן, ובגן שעון שמש, ומאחורי השעון מזרקה ועץ תאנה, ומתחת למזרקה טמון אוצר. מעולם לא האמנתי, ולו במעט, לשקר הזה. שלא אראה שוב את פניך באיספהן. קח את המטבעות האלו והסתלק". האיש חוזר קהיר, הוא מזהה את הבית מהחלום של הקאדי כביתו שלו. הוא חופר מתחת למזרקה ומוצא את האוצר.

באלף לילה ולילה ישנם הדים של המערב. אנחנו מוצאים כאן את הרפתקאותיו של יוליסס, אלא שליוליסס קוראים סינבד המלח. לפעמים אלה אותן הרפתקאות (למשל הסיפור על פוליפמוס). דורות של אנשים נדרשו על מנת להקים את הארמון של אלף לילה ולילה, והאנשים האלה עשו איתנו חסד בכך שהורישו לנו את הספר הבלתי נדלה הזה, ספר שמסוגל לעבור כל כך הרבה מטמורפוזות. אני אומר כל כך הרבה מטמורפוזות, כי התרגום הראשון, זה של גלאן, הוא די פשוט ואולי בעל הקסם הגדול מכולם, היחיד שאינו דורש מהקוראים שום מאמץ. בלי התרגום הראשון הזה, כפי שאמר בצדק רב קפיטן ברטון, לא היו מתגשמות הגרסאות הבאות.
גלאן מפרסם, אם כן, את הכרך הראשון ב-1704. הפרסום יוצר מעין שערורייה. אך גם מהלך קסם רב על צרפת השכלתנית של לואי ה-14. כשמדברים על התנועה הרומנטית חושבים בדרך כלל על תקופה הרבה יותר מאוחרת. אבל למעשה אפשר לומר שהתנועה הרומנטית מתחילה ברגע שבו מישהו בנורמדי או בפריס קורא את אלף לילה ולילה. הקורא הזה יוצא מעולם הכללים של בואלו ונכנס אל עולם החופש של הרומנטיקה.

אחר כך יבואו אירועים נוספים: גילויו של הרומן הפיקרסקי בצרפת על-ידי לסז'; פרסומן של הבלדות הסקוטיות והאנגליות על ידי פרסי סביב שנת 1750; וב-1798 לערך, תחילתה של התנועה הרומנטית באנגליה עם קולדריג', שחולם על קובלאי חאן, מגינו של מרקו פולו. אפשר לראות, אם כן, כמה מופלא הוא העולם ועד כמה שזורים הדברים זה בזה.

אז באים התרגומים הנוספים. התרגום של ליין מלווה באנציקלופדיה של מנהגי המוסלמים. התרגום האנתרופולוגי ורצוף הגסויות של ברטון נכתב באנגלית מוזרה שחלקה לקוח מהמאה הארבע-עשרה, אנגלית עמוסה בארכאיזמים ובניאולוגיזמים, אנגלית שאינה נטולת יופי אך קשה לעתים לקריאה. אחר כך ראתה אור הגרסה הפרועה של דוקטור מרדרוס, וגרסה גרמנית מילולית, אבל חסרת כל קסם ספרותי, של ליטמן. עכשיו, למרה השמחה, יש לנו גרסה ספרדית של מי שהיה מורי, רפאל קנסינוס אסנס. הגרסה הזאת, שיצאה לאור במקסיקו, מלוה בהערות והיא אולי הטובה מכולן.

סיפור אחד, הסיפור המפורסם ביותר של אלף לילה לוליה, לא נמצא בגרסאות המקוריות. זהו הסיפור על "אלדין ומנורת הקסמים". הוא מופיע בגרסה של גלאן, וברטון חיפש לשווא את הטקסט הערבי או הפרסי. היו חוקרים שחשדו כי גלאן זייף את המעשייה. אני חושב שהמלה "זייף" אינה צודקת ואפילו מרושעת. לגלאן היתה זכות להמציא סיפור בדיוק כמו לאותם confabulatores nocturni. האם אין זה סביר להניח שאחרי שתרגם כל כך הרבה סיפורים, הוא רצה להמציא סיפור, וכך עשה?

ההיסטוריה של הסיפור הזה לא נגמרת עם גלאן. באוטוביוגרפיה שלו, כותב דה קווינסי שלטעמו יש באלף לילה ולילה סיפור אחד שעולה על כל השאר, ובכמה מונים. זהו הסיפור על אלדין, ובו מסופר על קוסם מהמגרב שמגיע לסין כי הוא יודע ששם נמצא האדם היחיד שמסוגל לחשוף את מנורת הקסמים. גלאן מספר שהקוסם היה אסטרולוג ושהכוכבים גילו לו כי עליו לעשות את הדרך לסין בחיפוש אחר הנער הזה. דה קווינסי, שניחן בזיכרון יצירתי נהדר, זוכר את הדברים אחרת לגמרי. על-פי סיפורו, הקוסם הצמיד את אוזנו לאדמה ושמע אינספור פסיעות של אנשים. ובין כל הפסיעות האלה, הוא הבחין בפסיעותיו של הילד אשר נועד לחשוף את המנורה. דה קווינסי כותב שסיפור זה הוביל אותו לרעיון כי העולם עשוי מהקְבלות, שהוא מלא במראות קסמים, וכי הצופן של הדברים הגדולים נמצא בדברים הקטנים. הפרט הזה, שהקוסם המגרבי הצמיד את אוזנו לאדמה ופענח את צעדיו של אלדין, אינו מופיע באף גרסה של אלף לילה ולילה. זאת המצאה שהחלומות או הזיכרון העניקו לדה קווינסי. סיפורי אלף לילה ולילה אינם מתים. הזמן האינסופי של סיפורי אלף לילה ולילה מתמיד בדרכו. הספר תורגם בתחילת המאה השמונה-עשרה, דה קווינסי זכר אותו באופן שונה. אחר כך יהיו מתרגמים נוספים וכל מתרגם ימסור גרסה אחרת של הספר. אנחנו יכולים כמעט לדבר על הרבה ספרים שכותרתם אלף לילה ולילה: שניים בצרפתית, פרי עטם של גלאן ומרדרוס; שלושה באנגלית פרי עטם של ברטון, ליין, ופין; שלושה בגרמנית, פרי עטם של הנינג, ליטמן וויל; ואחד בספרדית, של קנסינוס אסנס. כל אחד מהספרים הללו שונה מהאחרים. כי סיפורי אלף לילה ולילה ממשיכים להתפתח, או להתחדש. ב- New Arabian Nights הנהדר של סטיבנסון, חוזר הנושא של הנסיך המשוטט בעיר מחופש, בלווית הווזיר שלו, ועובר חוויות שונות ומוזרות. אלא שסטיבנסון המציא נסיך, פלוריסל מבוהמיה, ואת שלישו, הקולונל ג'רלדין, ושלח אותם לשוטט בלונדון. אבל לא בלונדון האמיתית, אלא בלונדון שדומה לבגדד, לא לבגדד האמתית, אלא לבגדד של אלף לילה ולילה.

סיפור נוסף שכולנו צריכים להכיר לו תודה על יצירתו הוא צ'סטרטון, יורשו של סטיבנסון. לונדון הדמיונית, שבה מתרחשות הרפתקאותיהם של האב בראון של האיש שהיה יום חמישי, לא היתה נוצרת אלמלא קרא צ'סטרטון את סטיבנסון. וסטיבנסון לא היה כותב את ה- New Arabian Nights שלו אלמלא קרא את אלף לילה ולילה. סיפורי אלף לילה ולילה אינם משהו מת. זהו ספר כה עצום עד שאין צורך לקרוא אותו, כי הוא כבר חלק מהזיכרון שלנו וגם חלק מהלילה הזה.




הערות:

[1] מקורה של המילה הספרדית occidente, בפועל הלטיני occidere – "ליפול", "לשקוע".
[2] אורוגוואי שוכנת מעברים המזרחי של נהרות האורוגוואי והפלאטה, ומכאן כינויו הרווח של האזור, La Banda Oriental – "הגדה המזרחית", ושל תושבו – "אוריינטלים".



המסה נדפסה לראשונה בספרו של חורחה לואיס בורחס "שבעה לילות", שבע הרצאות שנשא ב-1977 בבואנוס-איירס. הספר ראה אור בתרגומו העברי של אורי פרויס בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בשנת 2007 במסגרת 'ספריית אדום כהה' בסדרת 'קו אדום'. כל הזכויות שמורות לקיבוץ המאוחד.

מלאכת השיר

"בכל פעם שאני מוצא את עצמי מול הדף הריק, אני חש שיהא עליי לגלות את הספרות בכוחות עצמי. העבר אינו יכול להועיל לי במאומה. לפיכך, כפי שאמרתי, אוכל להציע את תהיותיי, ותו לא. >>>

 

החידה שבשירה

"אני בן קרוב לשבעים שנה, הקדשתי את חלק הארי של חיי לספרות – וכל שבידי להציע לכם הם ספקות." >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית