במובן זה הסיפור של גלעד אלבום נשמע כמו הבריחה המושלמת. בחור ישראלי מסיים תואר בבלשנות וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. הוא מספיק לעבוד כעיתונאי רוק כבד ב"כל העיר" הירושלמי וכאח סיעודי בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים ואז אורז מזוודה ועוזב את אוויר ההרים הצלול של ירושלים לטובת הביקיני והגגות הנפתחים של לוס אנג'לס. שמונה שנים מאוחר יותר הוא מוצא את עצמו בעיירה קטנה בצפון דקוטה, מנותק לחלוטין ממולדתו ומשפת אמו ומוקף באנשים ש"מעריצים את ישו וג'ורג' בוש ושמעולם לא פגשו יהודי".

כשאלבום החליט לעזוב את הארץ אל מול עיניו עמדה מטרה אחת בלבד: לכתוב ספר באנגלית. השבוע, כשאני תופס אותו לשיחה טלפונית מביתו בעיירה קטנה, לא רחוק מפארגו הזכורה מסרטם של האחים כהן, הוא יושב כשבידיו ספר הביכורים שלו, "Scream Queens of the Dead Sea", שיצא באנגלית ב-2004. התרגום העברי של הספר, "אדון הסימפטום", יצא לאחרונה גם בארץ. "עכשיו דווקא די חמים פה", מספר אלבום, "הטמפרטורות עלו לסביבות אפס מעלות, אחרי שבשיא החורף היה כאן מינוס ארבעים, מינוס חמישים. לפני כמה חודשים אם עמדת במרפסת ושפכת כוס של מים רותחים באוויר, הם היו נהפכים לקרח לפני שהם פגעו ברצפה".

איך נראית העיירה שאתה גר בה?

"זה מקום מאוד מבודד ופרימיטיבי. מסביב יש המון עיירות קטנות שנראות כאילו הוציאו אותן מהמערב הפרוע. בכל עיירה כזאת יש כביש עפר מרכזי אחד שנקרא מיין סטריט, יש כנסייה, מכולת, סניף דואר, וזהו פחות או יותר. רובם הגדול של האנשים כאן מעולם לא ראה את הים, לא טיפס על הר ומפחד מאוד מערים גדולות ומפירות וירקות. מה שמעניין אותם זה הוקי קרח, אוכל עתיר שומן ולהשתכר בסוף שבוע. אבל הם אנשים מאוד מאוד נחמדים".

בשר תותחים ספרותי

בניגוד למצופה, "אדון הסימפטום" לא מספר על מרחבים מושלגים, בידוד תרבותי או אנשים שבולסים המבורגרים על בסיס יומיומי. למעשה הגיבורה האמיתית של הספר היא המנטליות הישראלית. במרכז ספרו של אלבום נמצא המספר, בן דמותו של אלבום, שעובד במרכז לבריאות הנפש באמצע הדרך בין תל אביב לירושלים ומשלים את לימודי הבלשנות שלו באוניברסיטה. יש לו אמא שחופרת לו במוח, חברה שלא מפסיקה לנאום לו בטון אקדמי על המנגנונים הרקובים של הציונות, הצבא ובית החולים שבו הוא עובד, ויש לו גם מלא משוגעים הזויים על הראש. חולה אחד סובל מ"תסמונת כשל אמונה", אחרת משוכנעת שהיא מתה, ושלישי עסוק רוב הזמן בכתיבה של סונטות לכוכבת פורנו אזוטרית, ובתוך כל זה כל מה שמבקש המספר הוא שיניחו לו, שיעזבו אותו בשקט עם הפנטזיות המלוכלכות שלו ועם אלבומי המטאל, להם הוא מייחס חשיבות גדולה הרבה יותר מאשר לכל אדם שמקיף אותו.

"אני חושב שהרבה אנשים בארץ מעמידים פנים שהם חיים במקום אחר", אומר אלבום. "חלק מרכזי מהדינמיקה של חיים בארץ היא השאיפה להתנתק מהסביבה שלך ולמצוא נחמה בדברים קטנים שקשורים לעולם הפנימי האינדיבידואלי - עבודה, מוזיקה או כל עולם דמיוני אחר שחוסך את הכאב שבהתמודדות עם חיי היום יום. המדינה באופן כללי מעמידה פנים כאילו היא לא נמצאת במזרח התיכון. אנחנו משחקים כדורגל באירופה, משתתפים באירוויזיון ומסתכלים הרבה יותר על מה שקורה באמריקה מאשר על הסביבה הקרובה שלנו. זה מאפיין שקיים כמובן לא רק בישראל, אבל בישראל הוא בולט וקיצוני במיוחד. המספר הוא גם כזה, אדם שתקוע בבית משוגעים ומעדיף להעמיד פנים שהוא לא נמצא שם. במובן מסוים זה גם מה שהמשוגעים עושים. בהרבה מקרים מדובר באנשים שבתוך המחלקה הם עצמאיים לחלוטין, הם פשוט בורחים מהעולם שנמצא מחוץ לה".

החוויה שלך בתקופה שעבדת באיתנים היתה דומה לזאת של הגיבור ב"אדון הסימפטום"?

"אני הייתי קצת שונה. קשה מאוד לעבוד באיתנים ולא להיות מעורב רגשית, לא לחשוב על המטופלים ועל הסיפורים שלהם מדי יום, כל היום. אבל בכוונה יצרתי גיבור מאוד מרוחק ופסיבי, לא מעורב וקצת אכזרי שכל הזמן גוער במטופלים ורק רוצה שיעזבו אותו בשקט. לי, לעומתו, היה קשה מאוד להתנתק".

אחד הדברים הבולטים בספר הוא הדיון שהגיבור מנהל עם עצמו. כמו למשל הקטע שבו כרמל קוראת גירסה מוקדמת של הספר ואומרת שאתה עושה מהמטופלים "בשר תותחים ספרותי".

"אני אוהב מאוד ספרים שמודעים לתהליך הכתיבה עצמו. ספרים שחושפים את העובדה שהם בעצם בדיה מפוברקת. הטכניקה הזאת יוצרת קרבה וריחוק בעת ובעונה אחת וזה מאוד מעניין בעיני. בארצות הברית זה נחשב לדבר מוזר מאוד, פוסטמודרני במובן השלילי של המילה. מאוד נרתעים כאן מיצירות שחושפות את המנגנון שמאחוריהן, מאוד מפחדים מהניפוץ של האשליה הזאת, מהעובדה שפתאום בא סופר וחושף את הסוד שהספר נכתב על ידי מישהו ולא קרה במציאות. בעיני זה היה מאוד טבעי, זה קשור כנראה להיסטוריה של סוג כזה של כתיבה בתרבות היהודית.

"קח לדוגמה את הסיפור של משה, מספר שמות ועד סוף החומש, כל הזמן יש התייחסות לספר עצמו, זה שאלוהים כותב, וכל פעם שמשה נכנס איתו לוויכוח הוא אומר 'תעשה לי טובה, אני עוזב את הפרויקט הזה שלך, תמחק אותי מהספר ונעשה כאילו לא הייתי קיים', ואלוהים כמובן נלחץ ואומר לו 'טוב טוב, בוא נראה מה אפשר לעשות בשבילך'. משה לגמרי מודע לכך שהוא הגיבור בסיפור הזה, ודברים דומים אפשר למצוא בכל התקופות. סוג כתיבה כזה היה קיים הרבה לפני שידעו לקרוא לו פוסטמודרני, וכל עוד הוא משרת את המטרה זה כלי מאוד מעניין בעיני".

התהליך שעברת עם "אדון הסימפטום" הוא הפוך למה שקורה בדרך כלל. כתבת אותו במקור בשפה זרה ורק אחר כך הוא תורגם לשפת האם שלך.

"העבודה על התרגום העברי היתה בהתחלה משימה מתסכלת מאוד. ממש הרגיז אותי לכתוב את הספר מחדש בעברית, לא רציתי לעשות את זה ולא חשבתי שאני אי פעם אצטרך. רוב הדברים שקורים בספר התרחשו במקור בעברית, עבדתי קשה מאוד כדי להעביר אותם לאנגלית ולא ראיתי טעם בלהחזיר אותם חזרה. אבל תוך כדי העבודה הבנתי שבעצם מה שאני עושה זה לא ממש תרגום, אלא שקיבלתי הזדמנות לכתוב את הספר מחדש, הפעם בגירסה עברית".

מטאל למפגרים, ג'אז למשכילים

חלק מרכזי בספרו של אלבום, כמו בטורים שלו ב"כל העיר", מוקדש למוזיקת המטאל. לאורך הספר כולו מתנגנים אלבומים ונפרשים מונולוגים על ההיסטוריה של המטאל והחשיבות שלו. "אף פעם לא הבנתי את האנשים שהפסיקו לשמוע מטאל ועברו לסגנונות אחרים", הוא אומר. "זה נחשב חלק מתהליך ההתבגרות, אהבת רוק כבד כשהיית ילד ועכשיו הגיע הזמן לסגנונות יותר מחכימים".

אצלי זה היה קשור בעיקר לזה שנעלמו חלק מהאגרסיות. בשלב מסוים בחיים מטאל היתה המוזיקה היחידה שיכלה להביע את עוצמת הרגשות שלי, אבל מאז הרגש הזה התמתן.

"אצלי קרה דבר דומה עם Pאנק, כי דווקא הוא התחבר אצלי ליצרים אגרסיביים, אלימים ומרדניים, וזה באמת עבר לי כשהתבגרתי. רוק כבד מעניין אותי יותר ברמת המוזיקה עצמה, המבנה, הסולואים המהירים והארוכים, הצליל של הגיטרות והמעקב אחרי מסלול ההתפתחות הפתלתל שלו. כשהתחלתי לשמוע רוק כבד קניתי תקליטים של דיפ פרפל ו-DC/AC, עד שהגיע הגל החדש הבריטי של המטאל עם להקות כמו איירון מיידן וסקסון ונכנסתי לזה חזק. אחרי זה התחיל הת'ראש מטאל, שהרבה אנשים חיכו לו ואהבו אותו עוד לפני שהוא היה קיים. אנשים רצו משהו יותר מהיר, יותר מתכתי ויותר קיצוני, וזה באמת בסוף הגיע. ואחר כך הדת' מטאל והבלאק מטאל. זה היה מאוד מעניין בעיני ועד היום זה מעניין אותי".

עכשיו, כש"אדון הסימפטום" יצא גם בעברית, יש לך מחשבות על הספר הבא?

"יש כבר ספר חדש, פחות או יותר גמור, שהוא מעין המשך ל'אדון הסימפטום'. גם הוא מסופר מנקודת הראות שלי, כשההבדל היחיד הוא שהמספרת היא בחורה. במהלך הכתיבה נורא רציתי להשתחרר מדמות המספר ב'אדון הסימפטום', שהוא מרוחק, אכזרי ולפעמים לא כל כך כך סימפטי. רציתי לברוא דמות שתהיה בדיוק ההפך, נחמדה וחמה ואוהבת ומעורבת, רציתי שהיא לא תהיה ישראלית, לא תאהב רוק כבד ושלא יהיה לה רקע בספרות ובלשנות, אבל זה לא יצא לי. גם כאן המספרת היא דמות פסיבית וצינית, הדבר היחיד שהצלחתי לשנות זה שהיא בחורה שעזבה את בית החולים הפסיכיאטרי ועברה ללוס אנג'לס".

אז לאט לאט הביוגרפיה שלך מדביקה אותך.

"כן, עכשיו אני צריך רק לכתוב על צפון דקוטה".

(הראיון נדפס לראשונה במגזין TimeOut תל אביב ב-10.4.08)

גירסה להדפסה