בית

בבל , , 19/11/2019

                           

 

סמי מיכאל העולם התחתון

דור אחר דור – ללא חשמל ובתי דפוס – מה שהאיר את עלטת הלילות המשמימים ושיווה להם קסם שוקק היה הסיפורים שבעל פה. הכל היה פשוט, ישיר ובוטה, כמו המין הכפוי וההתנפלות על המזון. הסיפור הוא שריכך את החיים והעניק למין את ההילה הרומנטית. 'אלף לילה ולילה' הוא המאגר העשיר ביותר שממנו דלו המספרים את מרכולתם, ותרבויות רבות יצקו לתוכו מעושר דמיונן. היצירה לא תועדה במלואה משום שהלכה ותפחה עם המעבר מתרבות לתרבות. בעידן החדש עמדו על טיבו של האוצר העממי חוקרים מערביים, ולכן העניקו לו את הכותרת 'לילות ערב', אף שלאמיתו של דבר יריעת הסיפורים משתרעת מסין ועד סמרקנד שבאוזבקיסטן. אפילו הגירסה הערבית הסתפקה בכותרת האוניברסלית 'אלף לילה ולילה'.

חנה עמית־כוכבי, מתרגמת מוכשרת, אימצה את המנהג המזרחי המתפשר והעניקה לתרגומה את הכותרת 'לילות ערב – מבחר מאלף לילה ולילה'. היא מגלה שדווקא בשפה הערבית אין נוסח יחיד ומוסכם והסתפקה במהדורה "צנועה ולא מפוארת", שראתה אור בביירות, וממנה ליקטה לקורא הישראלי את המבחר המצוין הזה.

סיפור המסגרת של 'אלף לילה ולילה' ידוע ומוכר. המלך שהריאר מגלה כי בהיעדרו מלכתו מקרננת אותו באורגיה רבת משתתפים שנסחפים אליה 20 שפחותיה ועוד 20 "עבדים שחורים", שנחשבים לנחותים שביצורי האנוש בעיני הגברים הערבים. המלך שוחט את כולם ומחליט ליטול כל לילה בתולה צעירה, "לקטוף את בתוליה" ולשחוט אותה לעת בוקר - מנהג שאין יעיל ממנו להישמר מפני צמיחת קרניים חדשות.
אך אליה וקוץ בה. מחמת הפחד מפני שהריאר רב האון, הבתולות המעטות שנותרו בעיר הבירה נסו על נפשן, והווזיר המיואש היה חייב לספק את הבשר הדרוש למצעו של השליט. לעזרו של הווזיר באה דווקא בתו האמיצה שהרזאד (תעתיק ערבי של המילה הפרסית צ'הראזאד, שמשמעותה אצילית), והציעה את עצמה לעזור לאביה במצוקתו ולשחרר את בנות מינה משתי תאוותיו של המלך: מין וטבח. שהרזאד היא אולי הגירסה הפרסית לאסתר המלכה שלנו, אך לא זו בלבד שהיתה יפהפייה כמותה, היא היתה גם משכילה והאמינה בכוחה הכובש של הספרות. יחד עם אחותה דוניאזאד התייצבה שהרזאד לעת ערב בחדר המשכב של המלך הרצחני. כמנה ראשונה הציעו האחיות את קסמי גופן, ולאחר מכן היתה שהרזאד פוצחת, בעידוד אחותה, בסיפור מתמשך ועוצרת ברגע השיא. המלך, שנשבה בקסם הסיפור, היה מבקש עוד. ההמשך יבוא מחר, הצהירה שהרזאד, אם אזכה לחיות עד אז.

הסיפורים תמימים ולרוב זרים לאוזניו של הקורא המודרני, שזה כבר התערער אמונו בקיומם של שדים ורוחות. למשל סיפור הסוחר העשיר שיצא להתבודד בבוסתן, שלה תמר מאמתחתו, אכל אותו וזרק את הגלעין על האדמה, ולא ידע כי בכך פלש למשכנם של הג'ינים. בו ברגע הופיע 'עפרית' ענק ובידו חרב. "'קום ואהרגך, כשם שהרגת את בני!'. הסוחר ההמום התעניין, 'כיצד הרגתי את בנך?'. ענה לו: 'כשאכלת את התמר והשלכת את הגלעין שלו, פגע זה בחזהו של בני והוא נפצע ומת מיד'".

המתרגמת ביארה בהערת שוליים את פשר הישות המוזרה: "עפרית וג'ין הם שמות שונים לשדים המתגוררים מתחת לאדמה בעולם המקביל לעולמם של בני האדם ולעיתים מקיימים איתם יחסי קרבה ואף קשרי נישואין שמהם נולדים בנים ובנות". ברור שהסיפור מתורגם משפה זרה לערבית, והתרגום הערבי 'עפרית' זר למקור, כשם שהוא זר לשפה העברית. סבתא רבתי קראה לישות הזאת ג'יני, ובוודאי שד או שדון הולמים אותה בשפה העברית.

בני דורה של סבתא רבתי ואף של סָבָתִי עצמה האמינו שבמציאות יש מקום לשני עולמות, אם לא ליותר. ברוח המזרח ביקשו בני האנוש לכונן שכנות טובה עם השדים הגחמניים המאכלסים את האדמה מתחת לרגליהם, כשם שביקשו לרצות את האל וצבאות מלאכיו מעל לראשיהם. אחד מזכרונות ילדותי הוא המעידה והנפילה בעת השתובבות. סבתא רבתי היתה בודקת ראשית כל אם נגרם לי נזק גופני כלשהו, ואחר היתה פותחת בטקס כבד ראש: שופכת מים על הרצפה במקום הנפילה, מרטיבה את כפה ומושחת את פניי במי הרצפה שהיו לדידה אזור המגע בין עולמנו לבין העולם התחתון. כזאטוטים תמימים היינו נענים בסבלנות לבקשתה ומדקלמים דברי התנצלות באוזני הג'ינים, שאפשר שבלי דעת פגענו בהם בנפילתנו. אהבתי את הריטואל כי התחושה שאפשר לשמור על שכנות טובה אפילו עם שדים מבעיתים נסכה בי ביטחון.

הבאתי את הסיפור הזה בין היתר כתגובה על נימת ההצטדקות העדינה העולה הן מפתח הדבר המאלף של פרופ' יוסף סדן והן מדבר המתרגמת. "איש אינו רשאי", כותב סדן, "לגזול מנוף ילדותנו סיפורים... יצירי הדמיון. לא הכל חייב לפסוע בנתיב המודרניות". ונרמז גם שסיפורי 'אלף לילה ולילה' "עונים על הצורך, שהחיים המודרניים לא מחקו אותו כליל, להיסחף אחרי סיפור המעוגן במציאות... השונה מאורחות חיינו כאן ועכשיו". המתרגמת מוסיפה וכותבת: "והגיע הזמן להכין קנקן חדש בעברית בת זמננו ליין המשובח הזה".

האם החיים המודרניים באמת מחקו את הצורך להיסחף בסיפור המעוגן במציאות שונה? אני סבור שלא. החיים המודרניים יצרו 'אלף לילה ולילה' חדש מבעית יותר, אכזרי יותר וחסר שחר עוד יותר. די להציץ במדע הבדיוני ובסרטים מסמרי השיער השואבים את השראתם מסוגה ספרותית זו. די לזכור את 'הנוסע השמיני', 'גברים בשחור', 'כוכב הקופים' ו'מלכת הקרח'. החיים המודרניים לא מחקו שום דבר, אלא העלו את מה שהיה מתחת לפני האדמה אל החלל החיצון. העפרית של אתמול לובש צורה אכזרית ומתועבת בדמות החייזר שכובש את דמיונו של ההמון המודרני ביותר. הג'ינים של 'אלף לילה ולילה' לא זממו להשמידנו, לעוות את עולמנו או לשעבד אותנו. ואילו המפלצות המפחידות, שלובשות צורה של בלונדיניות מהממות, לא זו בלבד שהן גוזלות את זרעם 'היקר' של גברינו, אלא גם זוללות את גופם ומקפדות את חייהם, כמו האלמנה השחורה. אף עפרית בימי קדם לא הציב לפנינו סיוט שכזה. אדרבה, הפריחה הדתית המחודשת תחת כנפיו של אל נקמות וטרור, והמדע הבדיוני שמציע גלריה של חייזרים מרושעים, דווקא מעוררים געגועים אל העפריתים השובבים של העבר, שהיו לעיתים נקמנים ולעיתים שוחרי שכנות טובה.

אלף לילה ולילה

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית