בית

בבל , , 15/9/2019

                           

 

רונן טל הולדת אומה

ב-1893 התקיים בשיקגו היריד העולמי, שציין - באיחור של שנה - את יובל ה-400 לגילוי אמריקה על ידי קולמבוס. ביריד, שנמשך שישה חודשים, הספיקו לבקר 27 מיליון בני אדם (אוכלוסיית ארצות הברית מנתה אז 65 מיליון). לכבודו הוקמו 200 בניינים, שהתמקמו על רקע תפאורה של גנים פורחים, טיילת, תעלות מים ולגונה עם סירות. הוצגו בו רחוב קהירי שלם על יושביו (כולל רקדנית הבטן פטמה), כפרים מאלג'יריה ודהומיי (התוכנית לייבא שבט פיגמים שלם ממדגסקר נתקלה בקשיים), מקדש יפני, וגלגל ענק שאירח 2,000 הרפתקנים בסיבוב אחד. הופעלו בו טכניקות בנייה חדשניות והושקו בו מוצרים שהפכו מאז לסמלי הצרכנות האמריקנית. ה"שרדד וויט" למשל, מעדן דגנים פופולרי לארוחת בוקר.
 
היריד, שנקרא גם "העיר הלבנה", הצית דיון אדריכלי סוער, שנמשך שנים. תוצאה ישירה שלו היא אסכולת "העיר היפה" (Beautiful City), שחרתה על דגלה את החשיבות שבתכנון אורבני מדוקדק מתוך הרצון לפאר את מעמדן של הערים האמריקניות ולעשות אותן בנות תחרות לערים באירופה. בזכותו הפכה שיקגו – עד אז עיר מרוחקת בלב הערבה האמריקנית שעוד לא התאוששה מהשריפה שכילתה אותה שני עשורים קודם לכן – למרכז העירוני החשוב בארצות הברית אחרי ניו יורק. בזכותו התקדמה אמריקה לעבר המאה העשרים ולעבר התבססותה כמעצמה עולמית. בראש המיזם המרהיב עמד דניאל ה. ברנהם, שהפך אחריו לאדריכל אמריקני מוביל (בניין ה-Flat Iron בניו יורק ותחנת הרכבת יוניון בוושינגטון הם שניים מיצירותיו).
 
אבל היה ליריד גם צד אפל ורצחני. עשרות פועלים נהרגו או נפצעו בזמן הבנייה; דליקה גדולה פגעה בכמה בניינים; ביום שבו נערך טקס הסיום התנקש צעיר אירי בשם פרנדרגסט בחייו של ראש העירייה הפופולרי של שיקגו, קרטר הנרי האריסון; ויחד עם ההמונים שהגיעו ליריד מכל רחבי הארץ, שוטט שם גם רוצח פסיכופת, ה.ה. הולמס, רופא ורוקח, שרוב קורבנותיו היו צעירות שבאו לשיקגו מעיירות קטנות וחוות במערב התיכון כדי למצוא פרנסה או בעל. המספר המדויק של קורבנותיו מעולם לא התברר. בספר שכתב לאחר שנשפט ונאסר הוא הודה בהריגת 27 בני אדם, אבל כמה מהם התגלו בריאים ושלמים.
 
ספרו של אריק לארסון "השטן בעיר הלבנה" מתאר לפרטים את שלבי הקמת היריד ואת ששת חודשי פעילותו דרך דמויותיהם של ברנהם והולמס. היזם והרוצח אצל לארסון הם תמונות ראי של טיפוס אחד, מחציות של אותו שלם. שניהם התברכו בכושר אינטלקטואלי חריג, בקסם אישי ובשאיפה ודאית להיכנס להיסטוריה. הגורל של שניהם – גם אם אין שום עדות שנפגשו - נקשר באירוע מסעיר אחד, שהיתה לו השפעה מכוננת על הנפש האמריקנית. שניהם נקברו, זה לצד זה, בין הדפים העבשים של ההיסטוריה, עד שחולצו מהם על ידי הכותב.
 
"השטן בעיר הלבנה" מגובה כראוי במסמכים, תוכניות בינוי, קטעים מעיתונות התקופה, חקירות משטרה. הוא קולח ומרתק ומגשים את המשימה שלקח על עצמו: לתאר רגע היסטורי מובחן תוך התעכבות דווקא על הפופולרי והקרימינלי, שלעיתים קרובות נשארים מחוץ לספרי ההיסטוריה. חולשתו העיקרית של לארסון היא בנקודת המוצא של מחקרו: האמונה שבאמצעות ההנגדה בין ברנהם והולמס, העמדתם בתפקיד של גיבורים שווי ערך, הוא יגיע לאיזו תובנה גורפת, חדשה, שלא היה מגיע אליה אחרת. המבנה הסיפורי שנגזר מההכרעה הזאת, מארג שתי וערב של עלילותיהם, נשאר מעט מאולץ.
 
מבין השניים, דווקא הולמס הוא המעניין יותר, וגם בסיום הקריאה הוא נשאר בלתי מפוענח. אפשר לטעון שדווקא ההישג שלו ראוי יותר להערכה. הולמס הוא מבשרו של טיפוס אמריקני חדש: הרוצח הסדרתי. עשרות ממשיכים – מהזודיאק דרך בנו של סאם ועד ג'פרי דאהמר – התחנכו על פשעיו וקיבלו ממנו השראה. האלימות החולנית שהניעה אותו ממשיכה לפרנס כותרות עיתונים ותעשייה הוליוודית שלמה. לא במקרה מציין לארסון שאחד המבקרים ביריד היה הסופר תיאודור דרייזר. הגיבור של "טרגדיה אמריקנית", ספרו הגדול, הוא רוצח.
 

(נדפס לראשונה במוסף ספרות וספרים של עיתון מעריב, 2.5.08)

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית