בית

בבל , , 15/9/2019

                           

 

אלי סמית מתת אל

יש כל כך הרבה דברים שאת לא יודעת עלי עכשיו. לדוגמה, חתול אחד מהשכונה מביא לי בימים האחרונים ציפורים, מתות או גוססות. כשחזרתי מאתונה חיכו לי בגינה, בין הפרחים שרק נפתחו, שש ציפורים מחוצות ומתות, וגם מבחר של דברים מתים אחרים; זה כבר כמה שבועות שאני פותחת את הדלת האחורית ומוצאת גווייה של ציפור, או מה שנשאר מציפור. אם אין כלום ליד הדלת האחורית ואני הולכת לאורך השביל, חושבת לתפוס קצת שמש על חתיכת דשא, רוב הסיכויים שהדשא יהיה מלא נוצות, נוצות וציפור מרוטשת.

לדוגמה, אני פותחת הבוקר את הדלת כדי לצאת לגינה, ויש שם עוד ציפור על השטיחון. זאת דווקא בחיים. היא שוכבת על הגב, כנפיה מכונסות והרגליים באוויר, מעמידה פנים שהיא מתה, אבל הגוף שלה רועד כולו עם כל פעימה של הלב.

יהיה מי שיהיה החתול הזה, הוא ללא ספק מאוהב עמוקות - בי או בטריטוריה שלי; לא רק ציפורים, אלא גם תולעים וזחלים נגררו ונקצצו על פני האדמה שלי; כבר קרה שמצאתי מסגרות כנפיים לעוסות עד החישור של מה שכנראה היה פעם פרפר של סוף האביב, ואפילו - יום אחד באמצע השביל - פרוסת לחם, קצה של כיכר הוביס. אני מניחה שזה יכול להיות מתנה שבאה ממשהו שאינו חתול, שזה יכול ליפול מתוך מקור בשמים לתוך הגינה שלי, או מתוך מטוס, אף שההיגיון של זה קצת יותר מסובך. אני נאיבית, אני יודעת; עדיין מדהים אותי לחשוב על תוצרי הפסולת של האדם מתפרקים לאטומים מיד כשהם נורים לתוך השמים מתוך אלפי מטוסים - חרא ושתן של אנשים-מעופפים נרגשים מתפוצצים מעלינו, בלתי נראים, לחלקיקים קטנטנים כל כך, עד שכמעט אינם קיימים; צונחים לעברנו מבעד לכל העננים של כל הרקיעים מסביב לעולם כולו.

במטוס בדרך הביתה, שוב לדוגמה, השירותים שהלכתי אליהם הורידו לעצמם את המים בכזאת פראות, שדי הרבה אוויר נשאב אתם מתוך התא הקטן; זה יכול להיות מפחיד. לא פחדתי, לא פחדתי באף אחת מהטיסות, כי את פוחדת לאבד משהו רק אם יש לך מה לאבד. לא את. אדם. אדם פוחד לאבד משהו רק, וכו'.

נסעתי ליוון לחופשה, בשביל הכיף. זה היה רעיון טוב. נסעתי לבד, מתנה לעצמי. כשהתיישבתי על שפת המים ביום הראשון של השבוע שלי שם, בקושי עשר דקות אחרי שהגעתי לעיירה הקטנה, המזוודות ליד הרגליים, לובשת יותר מדי בגדים לחום הזה, ועם אותו רעש מאחורי, גברים שקוראים לתיירים בשפות המתקבלות ביותר על הדעת, מנסים לגרום להם לבוא ולאכול במסעדות שלהם, כשהתיישבתי שם הבחנתי בכתובת המצוירת לאורך הקיר בדרך למגדלור, כמה מלים יווניות שלא יכולתי להבין, ואחריהן המלים באנגלית, evol ו- uoy.

חזרתי ביום שלישי, מאוחר. ביום רביעי ניקיתי את הגינה, אספתי את הציפורים המתות על כף האת, החזקתי אותן הרחק לפני באוויר והפלתי אותן לתוך הפח. ביום חמישי מצאתי עוד אחת, ארוכת-זנב כחולה, צעירה, שהושארה בשבילי מתחת לשיח. הרמתי אותה בעזרת שקית ניילון, הפכתי את השקית מבפנים החוצה כדי שאוכל להכניס אליה את הציפור בלי שאצטרך לגעת בה. היא היתה מתה טרייה, היא מתה ממש עכשיו, וגלים של חום עברו מהשקית אל שתי ידי; זה היה יום קר למדי, ירד גשם והופתעתי להיווכח כמה קלה ושלמה היא ציפור מתה, שוכבת בחצץ שמצטבר מתחת לשיח, עם האבנים חסרות המטרה ואדמת החומר, וכמה גמורה היא, מכווצת וריקה, הצבעים שלה כל כך בוהקים והציפורניים מקופלות וחסרות כל תועלת.

היום יום שישי. הציפור של היום - עדיין נושמת למרגלותי - היא גוזל של קיכלי; היא כל כך צעירה עד שהנוצות שלה עדיין לא מסודרות, היא כל כך מפוזרת ומגושמת. אני מחליקה את ידי לתוך כפפת הגינון ומרימה אותה בזהירות ככל שאני יכולה, כי אני יודעת: הלם יכול להרוג.

קצב הפעימות שלה מתגבר. העין שלה מתבוננת בי מתוך הקפל בכפפת הקנווס, היא מתבוננת בי כל הדרך אל הבית פנימה, לאורך הפרוזדור ובמעלה המדרגות. אני פותחת את החלון ביד אחת ומוציאה בזהירות את היד השנייה מתוך הכפפה, משאירה את הציפור על הכפפה בצל, על קצה אדן החלון, במקום ששום חתול לא יכול לגעת בה. אני מלטפת את הגב שלה באצבע כדי להרגיע אותה. הורים של קיכלי קוראים באיזה מקום ממעל; אני לא יכולה לראות אותם, אבל מזהה את הקול, את הקריאה המבוהלת אל האבוד, ואני יודעת שהם כבר קוראים כך יותר משעה, ששמעתי את אותה קריאה כששכבתי במיטה, רגע אחרי שהתעוררתי.

בחצר האחורית, כעבור חצי שעה, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הציפור. אולי היא כבר מתה. אבל ככל שאני יודעת היא בסדר, היא עדיין חיה בחזית הבית על אדן החלון, אולי מכווצת רגל או מנסה קודם להזיז בזהירות את הכנפיים, או מסובבת את הראש שלה כלפי מעלה ופוערת מקור, בלי קול, לעבר השמים, אל המקום שבו נמצאים ההורים שלה, שבו הם קוראים. אני יכולה לשמוע אותם, ואין לי כל דרך להגיד להם איפה היא נמצאת.

יש לה סיכוי של חמישים-חמישים, אלא אם הגב שלה שבור. לא ראיתי שום דם או סימני נקב ברורים. אני מתכסה זיעה קרה. הלוואי-אָמֵן שהגב שלה לא שבור. נגעתי בה בגב. אולי הכאבתי לה. אולי גרמתי לה יותר כאב ממה שכבר חשה.

מעבר לקריאות המנסרות של הקיכלים נשמעת שירת ציפורים אחרת, עקשנית ושמחה, מצעפת את הגינה ואורגת את עצמה בינות העצים. הנערה הראשונה שאי פעם התאהבתי בה הטמינה ציפור במיטה שלי. היא הטמינה, כן, היא עשתה זאת. זה משהו ששכחתי, וזה שאני נזכרת בכך באופן פתאומי כל כך גורם לי לצחוק בקול רם. היא היתה אהובה מתוקה, מאהבת מתוקה, הראשונה שלי. גם אני הייתי הראשונה שלה. עכשיו, שאני חושבת עליה, זה כמעט בלי חרטה, בלי צביטה של אי-נוחות אפילו, בנוסטלגיה חיובית, וזאת היתה ציפור מפוחלצת, מה שהיא שמה במיטה שלי, אני נזכרת; זו היתה אמורה להיות בדיחה. אבא שלה היה אוסף אותם בבתי מכירות פומביות ואצל מפחלצים - פוחלצי ינשופים וסנוניות ודברים כאלה - ולילה אחד, לילה לפני איזה מבחן חשוב שהייתי צריכה לעבור, היא באה אלי לחצי שעה, לאחל לי הצלחה, עזבה בשעה עשר, וכשהלכתי לישון ארבע שעות מאוחר יותר, בראש מלא נוסחאות שבקושי הצלחתי לשנן, מצאתי את הציפור מכוסה בשמיכות, עם הראש על הכרית והkַן בולט בין הסדינים.

אני צוחקת. אז כעסתי ונגעלתי. הרמתי אותה בין שני ספרי לימוד והחזקתי אותה הרחק לפני, נשאתי אותה והשארתי אותה עומדת (ואני מניחה שהיא עדיין עומדת איפשהו, עם החזה שלה הנפוח והעיניים מודבקות לראש, עם רגל אחת מוצבת לפני השנייה ושתיהן מחוברות לסלע המלאכותי שעל הכן) על רצפת המטבח של הפרוזדור המשותף, וחזרתי לחדר שלי והחלפתי את הסדינים, מסננת קללות בשתיים לפנות בוקר. אני מדמיינת את הפנים המבועתות שלי בזמן שסידרתי את הסדינים. אני צוחקת כל כך חזק עכשיו, שאחת השכנות מסיטה את הווילון בקומה השנייה, מחפשת מאיפה בא הרעש. אני צוחקת בגינה שלי לבד בלי סיבה בבוקר של יום שישי בעשר וחצי, בשעה שאנשים בדרך כלל לא יושבים בגינות שלהם בחוץ, בזמן שאנשים נורמלים נמצאים בעבודה.

אני מעמידה פנים שלא ראיתי אותה. אני עושה משהו. אני קוראת ספר. אני קוראת על כמה מהמקומות שביקרתי בהם בשבוע שעבר מלאת רצינות. אני מעבירה את המבט מעבר לדף ורואה שכנימת עלים טבעה בקפה שלי. אני מוציאה אותה החוצה. ליד הרגל שלי דבורה מזדחלת על האדמה מתחת לשיח, במקום שבו מצאתי אתמול את הציפור המתה. היא בוחנת את העצים שנשרו, מחפשת משהו ששווה לקחת. חמים היום. חרקים עירניים בכל עבר. עכבישים מתרוצצים בדשא ובינות הסדקים שבגדר. משהו כחול ארוך, כמו מקל צבוע בכחול, נאחז ברגליו הקדמיות בקצה של גבעול מת. מעניין אם זו שפירית. בקצה העין שלי אני מבחינה בשיח ורדים מכוסה כנימות, כאילו הכנימות גדלות עליו כמו פירות ירוקים קטנטנים והשיח פורח אתן. אני צריכה לרסס אותו. מי סבון יספיקו.

פרתנון זה "בית הבתולה". ביקרתי שם ביום שני. תיירים עמדו בתור וצילמו זה את זה על רקע דברים עתיקים. שמעתי נערה יפה אומרת במבטא אמריקאי שבטח ככה זה כשמתים, שכך זה נראה כשמגיעים לגן עדן. וחשבתי, היא צודקת: מאות, מאות אנשים מכל הגילים והלאומים מגיעים ביחד ומסתדרים בתור ועומדים ומסתכלים על דברים, וכמה מהם לובשים ברדסים, וכמה מצלמים את החברים שלהם, ואחרים מציירים את גן העדן בבלוק הציור שלהם, ואחרים מתיישבים ואוכלים את האוכל שהביאו אתם.

אכלתי צהריים במסעדה שקוראים לה דיוניסוס, למרגלות האקרופוליס. כתוב עליה במדריך: "נסו את מסעדת דיוניסוס, למרגלות האקרופוליס - היא אולי לא זולה, אבל תאכלו בסטייל, ויותר מכך תיהנו מהנוף הנשקף מהחלון, שרידיה החשובים ביותר של הציוויליזציה העתיקה". המדריך הזה לא רע בכלל. הוא מסביר כל מיני דברים, כמו איך לא לתת לנהגי מוניות לסדר אותך, ואיך הקריאטידות האמיתיות נמצאות במוזיאון והנשים שמחזיקות את הבניין הזה על ראשן אינן המקוריות. יש בו אנקדוטות, בפסקאות מודגשות, על האלים היוונים ועל ארכיאולוגיה, דברים כמו איך פרים מחומר היו תחליף לפרים אמיתיים כאשר אנשים לא יכלו להרשות לעצמם להקריב פר אמיתי והיו חייבים להרוג משהו בעל ערך פחוּת. איך בפסלי החומר של האלות ידיהן מושטות קדימה בברכה או מכווצות בתקווה לפוריות. ואיך תכשיטים, דברי ערך, תמונות, דיוקנאות, כוסות וצעצועים היו נקברים עם המתים, והמתים היו מחזיקים מטבע בפה, מונח על הלשון, כדי לשלם תמורת המעבר לעולם הבא. ראיתי באחד המוזיאונים שורות על גבי שורות של מטבעות הלשון האלה. מעניין אם המתים המסוימים האלה, אם לא הצליחו לשלם על המעבר, נשארים עדיין עומדים, מבטיהם ריקים, בצד אחד של הנהר, מחכים לסירה שאף פעם לא באה, כי המטבעות שלהם שמורים עכשיו במוזיאונים ולא עוד בפה שלהם.

בחאניה [עיר בכרתים, א.ק], מרבית העיר העתיקה עדיין פגועת-מלחמה, אף שקשה לדעת איזו מלחמה. יש שם חנויות יוקרה לתכשיטים, מספרות, סופרמרקטים ובתי קפה - כולם בקומות הקרקע של בנייני חורבות. חתולים רזים מתרוצצים חופשי בין הבתים המתפוררים ונטולי הגגות; עשבים ופרחים צומחים על חלונות שמאחוריהם אין דבר מלבד שמים. לדוגמה, ערב אחד אכלתי בקומה עליונה מסוגננת של חורבה, שבשלוש קומות שלה סידרו שולחנות וכיסאות. המלצר אהב את משקפי השמש שלי. הוא מדד אותם שוב ושוב, והלך להראות לחברים שלו, המלצרים האחרים, איך הוא נראה. מעל ראשינו האין-סוף; דרורים מצווחים, צוללים מטה ועולים גבוה בשמיניות רחבות-היקף ומסוכנות.

קוראים לי אדוניס, אמר המלצר, והתיישב ליד השולחן אחרי שגמר להביא לי דברים לאכול. היה מאוחר, היה חשוך; כמעט לא היה אף אחד אחר במסעדה. הוא הביא ברנדי, הניח אותו בחגיגיות על השולחן והחליק אל הכיסא ממול.

לא, הוא אמר, זה לא מצחיק, זה נכון, זה השם האמיתי שלי. את עצובה. אני אעזור לך. אנחנו חברים. זה בשבילך. זה חמישה כוכבים. המשקפיים שלך, אני אוהב אותם. כשאת חוזרת לאנגליה, את שולחת לי משקפיים כאלה.

הוא היה נמוך ושזוף, נאה ועכברי בו בזמן, והוא מילא את כוס הברנדי שלי חמש פעמים בניסיון לקבל את המשקפיים שלי, אבל אני שמרתי עליהם. בסופו של דבר הלכתי הביתה עם השף; היא ואני החלפנו במשך כל הערב מבטים מעל הגריל המהביל. היא היתה נמוכה וכהה ויפה, ומלאה שמן מהעבודה, ואף לא אחת מאתנו דיברה בשפה שהאחרת יכולה להבין; כשהתנדנדתי במורד האבנים המחוספסות שהיו פעם גרם מדרגות של בית, בזמן שאדוניס קורא לי מאחור לחזור ולשבת אתו, היא חיכתה לי בלי אומר למרגלותיהן. אין לי מושג איך מצאנו את דרכנו ברחובות הצרים אל הדירה שלי, שהדיפה ריח של פרווה לחה, אבל מצאנו, ואני חושבת שעשינו אהבה, אני די משוכנעת שעשינו, אף שמה שאני זוכרת ביתר בהירות הוא שהקאתי אחר כך בכיור, ובבוקר התעוררתי ואלנה (אני חושבת שזה היה שמה) אספה שומן, חתיכות בשר, חתיכות קטנות של אורז, מה שנשאר מהמעיים שלי, אספה את זה מתוך הכיור אל הכוס של מברשות השיניים, ושפכה הכל לשקית ניילון.

התנצלתי, והיא הבינה וחייכה ואמרה משהו, מפנה את גבה לכיור. יכולתי לשמוע את פעמון הכנסייה מעבר לתריסים, מצלצל, שש. כשהיא גמרה היא קשרה קשר בידיות השקית והשאירה אותה ליד הצנרת מתחת לכיור, שטפה את הידיים בכיור הנקי, ייבשה אותן במגבת שלי ואז עזבה. השמש עלתה. חזרתי לישון, התעוררתי להאנג-אובר מזעזע, וזה מה שאני זוכרת, בעצם, מהשבוע שעבר. חורבות וטוב לב.

אני גוססת, אמרת לי פעם, פעם כשהרגשת חולה.

לא נכון. אל תהיי טיפשה, אמרתי. נגעתי בך כדי לראות אם יש לך חום. נראית בסדר גמור.

לא, אמרת, אני כן, הבטן שלי באמת כואבת, אני גוססת ממחלה.

הבאתי לך פפטו ביסמול מהארון באמבטיה וכיסיתי אותך במיטה עד מעבר לסנטר, והיית בסדר, הייתי בסדר.

כי אני יודעת, אני יודעת, אני יודעת שכל יום, כל שעה, הם מתנה.

אני יודעת, כן - כל רגע, אפילו הרגעים האלה, הרגע הזה, כאן, על הדשא המוזנח הזה. אני יודעת את כל זה, תמיד ידעתי, ואני מנסה לזכור את זה, כל משק כנפיים מעל חצר אחורית מלאה חצץ, כל תקווה הכי זעירה. כל דבר שאת עושה, כל דבר שאת רואה, כל דבר שאת מרגישה, כל רגע ורגע, רע או טוב, שאת חווה. לא את: אדם. כל רגע ורגע, רע או טוב, שאדם חווה.

אני פוקחת את עיני. שירת הציפורים נמשכת. עננים התכנסו מעל הבתים; הציפורים שרות בצורה המהדהדת הזאת שמבשרת גשם, ואני לא יכולה עוד לשמוע את הקיכלים ואת הקינה הצווחנית שלהם. וזה אומר אחד מן השניים.

בעוד רגע אעלה למעלה כדי לראות אם הגוזל עדיין על הכפפה על אדן החלון. אם אמצא שם ציפור, היא בטח מתה. אם לא אמצא ציפור על אדן החלון, סביר שהיא בחיים. אבל אולי נפלה, או שהרוח העיפה אותה. מה אם נפלה? יכול להיות שהיא נפלה מגובה הבית וחטפה הלם או מתה על הקרקע למטה.

אם לא תהיה שום ציפור על אדן החלון, זה מה שאעשה. אגש אל החלון וארכן החוצה. אסתכל למטה, והיא תהיה שם. או שאסתכל למטה והיא לא תהיה.

היא כבר מתה.

היא כבר עפה.





(הסיפור נדפס לראשונה בעברית בגליון 13 של כתב העת המעורר)
תרגום מאנגלית: ארנה קזין

 

alismith.jpg

המקרית

אסטריד מצלמת שְׁחָרים בסוני הדיגיטלית שלה. התריס בחדר של מגנוס מוגף תמיד. הוא אף פעם לא מתרחץ, לא במקלחת ולא באמבטיה. >>>

עולם מלון

"כי עכשיו כשאני עומדת להיעלם, אני כאן יותר מתמיד. עכשיו כשאני אוויר ולא יותר, השאיפה היחידה שלי היא לנשום אותו. עכשיו, כשדממתי לעד, חה חה, בשבילי הכול מילים מילים מילים. עכשיו, כשכבר איני יכולה להושיט יד ולדעת, זה הרצון היחיד שלי, לגעת. >>>

כמו

איימי ואש, שתי נשים צעירות שהמשיכה ביניהן, כמו המשיכה בין קרח לאש, מרקיעה אל מעבר לגבולות החבויים בין תרבויות, ארצות, משפחות, חברויות ואהבות. סמית שוברת ציפיות בקשר לניגוד בין דמיון למציאות, ומפתה את הקוראים לבחור את משמעות החיים כסיפור משכר של אהבה. >>>

 

עבר

אאאאאאאאאאאאה איזו נפילה איזו המראה איזו צלילה איזה זינוק אל החושך אל האור איזו נסיקה איזו גלישה חבטה התרסקות איזו הישמטות איזו תאוצה איזו סחיפה איזו בהלה איזו יבבה טרופה מהוסה איזו טיסה עיסה פיסה שבורה שסועה איזה לב בצניחה איזה סוף. >>>

 

סמי ברדוגו ילדה שחורה

באחד-עשר הסיפורים שבקובץ, מעניק הסופר לגיבוריו קול אותנטי וחי ובו בזמן מרחף ומתבונן בעין מפוכחת ואירונית. המשפחה בסיפורים תמידחסרה, פגומה. הפריפריה חסרת -שם, לא מזוהה. הראייה החדה של הסופר, כמעט אכזרית במפוכחות שלה, מעצימה אנושיות וחמלה גדולה. >>>

דונאטיין אלפונס פרנסואה (המרקיז) דה סאד פשעי האהבה

"...מוטב כי יחדלו לייחס לי את הרומן של ז'… : מעולם לא כתבתי יצירות כאלה, ובטוחני כי לעולם גם לא אכתוב שכמותן; רק טיפשים או רשעים יכולים לחשוד בי, או להוסיף ולהאשים אותי, חרף אמינות הכחשותי, שאני הוא מחברן... >>>

אסף שור אהרן, סיפור ספציפי

סיפור קצר מאת אסף שור שהתפרסם לראשונה בגליון מס' 2 של כתב העת "מטעם". >>>

איימי בלום בדיוק כפי שאני

לא הופתעתי למצוא את עצמי בירכתי חנותו של מר קליין, לבושה רק בגופיה ותחתונים, מוקפת בפרוות צובל.
"צובל ממש מתאים לך, ליזבט," אמר מר קליין לאחר שהניח עלי מקטורן בעל צווארון-צעיף. "מתאים בדיוק לעור שלך ולעיניים שלך. הבחורים בטח אומרים לך את זה אלף פעמים ביום. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית