בית

בבל , , 22/8/2019

                           

 

סמי דואניאס עיר לבנה מדממת

יש ספרים, לא הרבה, שתופסים אותך כבר מהדף הראשון. הם לא מבקשים אורך רוח אינטלקטואלי ורגשי כדי להיכנס לקצב של העלילה ולהתחבר לשפה של המספר, כמו ברוב הספרים האחרים. הם פשוט מסתערים קדימה, כובשים עמדה אחרי עמדה ומוליכים את הקורא באף לעולמות אחרים. והקורא שוקע בתוכם בהתמסרות, עושה הפסקות בקריאה רק כדי לשוב ולשקוע לתוכם שוב. זה לא משנה אם אלה רומנים, אוטוביוגרפיות או ספרים היסטוריים. כל עוד עולה מהשורות הראשונות אותה מוזיקה מיוחדת, צלולה ומוחשית, העין מתחילה את ריצתה אל קו הסיום עם ידיעה שהיא לא תפסיק עד שהסיפור ייגמר.
אולי בגלל שיש כל כך מעט ספרים כאלה, יש כל כך הרבה אנשים שלא קוראים ספרים.

"השטן בעיר הלבנה", ספרו של העיתונאי האמריקאי אריק לארסון ("ניו יורקר", "וול סטריט ג'ורנל" ו"טיים"), הוא דוגמה מצוינת לספר כזה. כשיצא בארצות הברית לפני חמש שנים, הוא זינק לראש רשימות רבי המכר ושהה שם שבועות ארוכים. עבור אמריקאים רבים חשף ספרו של לארסון אירוע היסטורי שנדחק מהזיכרון הקולקטיבי של אומת הפסים והכוכבים: הקמתו של היריד העולמי הגדול בשיקגו בשנת 1893, ששמו הרשמי היה "התערוכה הקולומביאנית העולמית" אך הוא נודע ברחבי העולם בתואר "העיר הלבנה". "יכול להיות שאם העיר ניו יורק היתה זוכה להקים בשטחה את היריד העולמי – כפי שהיא רצתה מלכתחילה - ולא שיקגו, היריד היה נחרת בזיכרון העולמי", אומר לארסון (54), תושב סיאטל, בראיון טלפוני. "אין ספק שהוא ראוי לכך. הוא שימש מודל להרבה ירידים שקמו אחריו בארצות הברית והיה האירוע הלאומי החשוב ביותר בתולדות ארצות הברית בשנה בה הוא התקיים".

היריד העולמי של שיקגו היה אכן מפעל אדריכלי ענק שהתחרה בזכרו של יריד עולמי אחר שהתקיים בפריז כמה שנים לפניו, ב-1889, לציון 100 שנה למהפכה הצרפתית. בני שיקגו, שזכו לארח את היריד היוקרתי בעירם, ביקשו להאפיל במלאכתם על היריד הפריזאי (שהציב במרכזו מגדל ברזל ענק שבנה הארכיטקט גוסטב אייפל) ובנו על גדול אגם בסמוך לשיקגו מתחם מפואר שכלל אי טבעי, עשרות מבני תצוגה, בנייני ענק, שדרות וגנים. בתוך שנה וחצי בלבד הקימו האמריקאים עיר יפהפייה מלאה ביצירות אדריכליות נדירות עבור 27 מיליוני המבקרים שביקרו ביריד במשך ששת חודשי פעולתו. "ההקמה של היריד היתה ממש נס", אומר לארסון. "כשעבדתי על הספר שיפצו אצלי את המרתף, וזה לקח שישה חודשים. אז תחשוב על יריד כזה ענק שמוקם תוך שנה וחצי. זה לא ייאמן".

לאמריקאים תמיד חשוב להיות ראשונים.
"נכון, ובאותה התקופה התפיסה הזאת היתה בשיאה. אולי זה בגלל שההיסטוריה שלנו רצופה בטלטלות. היום אנחנו מתמודדים עם ההכרה שזה עבר, שאי אפשר להיות תמיד הכי טובים, מספר 1. חלק מבינים את זה אצלנו וחלק, לצערי, עדיין מתקשים לקבל את זה".


אלא ש"השטן בעיר הלבנה" אינו מסתפק בתיעוד שלביו המורכבים של הפרויקט המגלומני שהנהיג דניאל ה' ברנהם, מהאדריכלים האמריקאים החשובים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. לארסון משלב בסיפור חייו הקצרים והסוערים של היריד גם את סיפורו של ד"ר ה' ה' הולמס, פסיכופת שהתגורר בשיקגו באותן שנים ורצח עשרות נשים וילדים עד שנתפס.וכך, לצד תיאור הישגיהם הכבירים של ברנהם ועשרות חייליו (בהם פרדריק לו אולמסטד, מתכנן הנוף המפורסם) מגולל לארסון את מסע הרציחות הנורא של הולמס שנעשה בקור רוח מצמרר ובחשאיות גמורה. אלפי מסמכים, עדויות, תכתובות וידיעות עיתונאיות מתלכדות לסיפור מרתק שבמרכזו שני כוחות אדירים: יצירה והרס, חיים ומוות, יופי וזוועה, יין ויינג.
איך הגעת לכתוב על היריד העולמי?
"דרך הולמס. קראתי עליו איפשהו ואני חייב לומר שלמרות שמצאתי אותו מסקרן, לא תכננתי לכתוב עליו ספר. היה בו משהו כל כך סליזי, ולא רציתי לחבר מין מותחן פשע פורנוגרפי. ואז, במהלך התחקיר, קראתי על היריד של שיקגו והבנתי שזה מה שחיפשתי. זה הסיפור ההיסטורי שרציתי לספר: מלחמת אור חושך שמתרחשת במקום ובזמן אחד. סיפור של ד"ר ג'ייקיל ומיסטר הייד. השם של הספר היה לי בראש כבר מהיום הראשון".

הרומן מדגים איך ההיסטוריה האמריקאית מיטלטלת בין קדמה והרסנות.
"נכון, ברנהם והולמס מייצגים כוחות שהניעו את ההיסטוריה האמריקאית, אבל הם מייצגים תקופה מסוימת שאני באופן אישי מאוד אוהב לעסוק בה – סוף המאה ה-19. באותן שנים האמריקאים באמת חשבו שהם יכולים לעשות הכל, שהבלתי אפשרי הוא אפשרי. היה הרבה היבריס. ואנשים אכן עשו את הבלתי אפשרי. לפעמים הם הצליחו ולפעמים הם נכשלו.
"אני חושב שברנהם והולמס היו דמויות הירואיות, אם כי בדרכים שונות מאוד. שניהם היו טיפוסים קיצוניים, דוגמאות מובהקות של טוב ורע. מצד אחד עומד ברנהם האידיאליסט, איש ציבור חדור בתחושת אחריות שבאמת עשה כמיטב יכולתו לטובת שיקגו; ומהצד השני עומד בחור יצירתי, אפילו גאון, הולמס, שעשה שימוש בגאונות שלו בכיוון הפוך לגמרי. הולמס היה הפרוטוטיפ של הרוצח העירוני כפי שאנו מכירים אותו היום. היו לפניו 'רוצחים סדרתיים' גדולים יותר, במערב הפרוע למשל, אבל הולמס היה הרוצח הראשון בארצות הברית שחי ופעל בסביבה עירונית".

כמו ג'ק המרטש, שפעל בלונדון כמה שנים לפני שהולמס החל לרצוח.
"נכון, ולמרות שהולמס רצח הרבה יותר אנשים ממנו הוא נשכח. ייתכן שזה בגלל שהתיק של הולמס נסגר בהרשעה ובהוצאה להורג, ואילו ג'ק המרטש המשיך להלהיב את הדמיון משום שמעולם לא נתפס".

יש ב"השטן בעיר הלבנה" איזו אמירה על החיים האמריקאיים היום? איזה אג'נדה סמויה?
"אני לא כותב כדי לשרת אג'נדה. אני מעדיף לספר סיפור מהנה וטוב. עם זאת, אני חייב להודות שבמהלך התחקיר לא יכולתי שלא להשוות בראשי בין חוש האחריות הציבורית של ברנהם, שנתפס בסוף המאה ה-19 כמטרה נעלה, ובין המצב היום. הדהים אותי ההבדל בין המחויבות הציבורית של ברנהם לבין התנהלותם של אישי ציבור בימינו. בכל מקרה, זאת לא היתה המטרה שלי".


מה שהופך את "השטן בעיר הלבנה" לספר מהנה וסוחף כל כך הוא כשרונו הגדול של לארסון כמספר סיפורים. נסיונו העיתונאי ניכר באופן שבו הוא מארגן את מרכיבי העלילה, אלפי עובדות, גדולות כקטנות, מחיי היומיום של שיקגו באותן שנים. הוא בונה את המתח ביעילות, קופץ מקו עלילה אחד לקו עלילה אחר, אבל לא מטביע את הקורא בנחשול של נתונים היסטוריים. "אחרי שאספת מספיק פרטים ואתה ניגש לספר סיפור שמבוסס על אירוע היסטורי", אומר לארסון, "אתה חייב לפרק את האירוע עד לרמת הדי.אנ.איי שלו ואז לחבר מחדש את המולקולה. באופן כזה, הסיפור מתגלגל באופן טבעי, כמו בחיים, בלי לדעת איך הוא ייגמר. ברומן היסטורי אתה לא ממציא סיפור, אתה צריך לנסות לספר סיפור כאילו שהסוף לא ידוע לך מלכתחילה. להשתמש במעבר מפרק לפרק בטכניקות של השהיה, עיכוב, מתח, לסיים לפעמים פרק בשאלה".

לארסון נולד וגדל בלונג איילנד. בבגרותו הוא נדד בין מדינות שונות עד שהתיישב בסיאטל, התחתן והקים משפחה (יש לו שלוש בנות). את הכשרתו כעיתונאי רכש בבית הספר לעיתונות שבאוניברסיטת קולומביה, ואת דרכו המקצועית כעיתונאי החל בעיתון מקומי בפנסילבניה. היום, כאמור, כוללים קורות חייו כתיבה למגזינים נחשבים ופרסום חמישה ספרים, רובם, בדומה ל"השטן בעיר הלבנה", מבוססים על אירועים היסטוריים נשכחים.

"אני לא מחשיב את עצמי כהיסטוריון. התיעוד ההיסטורי הוא לא מה שעומד בראש מעיניי. אני מעדיף להיקרא 'מאייר' (Animator) של היסטוריה. המטרה שלי היא לא ליידע בהכרח על מה שקרה ביריד העולמי בשיקגו – אם כי הספר, ללא ספק, מתעד את כרוניקת האירועים – אלא ליצור אצל הקורא חווייה היסטורית שאפשר לשקוע לתוכה ולצאת עם תחושה שהיית ממש בעולם אחר. ניסיתי לשחזר פרטים קטנים מהמציאות של שיקגו, רחובות, בתים, אפילו ריחות. רציתי ליצור עולם אמין עד לפרט הקטן ביותר".

למה אתה בוחר לכתוב ספרים על סמך אירועים היסטוריים, ולא כותב, למשל, רומן בדיוני?
"קשה למצוא סיפור טוב, אבל מה שאותי מעניין במיוחד זה לגלות אירועים נשכחים שנחשבו בשעתם למרכזיים. ההוריקן בגלבסטון, למשל, משנת 1900, הוא דוגמה טובה. כתבתי עליו את ספרי השני, 'Isaac’s Storm'. למרות שהוא קטל אלפי אנשים – יש אומרים כ-10,000 – לא שמעו עליו מחוץ לטקסס. גם אנשים בשיקגו לא ידעו שבעירם פעל רוצח סדרתי שהרג עשרות אנשים, אם לא מאות. מחוץ לשיקגו אנשים בכלל לא שמעו על היריד או על הולמס. אני אוהב את אלמנט ההפתעה הזה, את הגילוי".


למה שילבת ברומן סיפור רצח אחר, בו התנקש צעיר תמהוני בשם פטריק פרנדרגסט בראש עיריית שיקגו, קרטר הריסון?
"התחלתי את התחקיר מתוך עניין ביריד העולמי, וכשהתעמקתי בעיתוני התקופה נתקלתי בסיפור על ההתנקשות בהריסון. זה היה מדהים לגלות שבמקביל לכל הדרמות שיצר סביבו היריד, גם ראש העירייה נרצח יום לפני מועד הנעילה הרשמי, מה שהעיב על כל חגיגות הסיום. זה היה סיפור טוב מדי מכדי לא להכניס אותו לרומן. חוץ מזה, השתמשתי בו כדי ליצור עניין ומתח. הוא היה מי טקטיקה ספרותית שהזריקה דלק למהלך העלילה. אני חושב שזה סיפור משנה שעובד היטב ברומן".

אם הולמס הפסיכופת היה פועל היום בארצות הברית – היו מוציאים אותו להורג?
"תלוי באיזו מדינה הוא היה רוצח. בטקסס וברוב מדינות הדרום היו מוציאים אותו להורג אחרי משפט. התביעה היתה מוכיחה שלמרות הסכיזופרניה הוא היה מודע למעשיו".

על מה הספר הבא שלך?
"אני לא יכול להרחיב עליו, רק לספר שגם הוא יהיה בנוי מנרטיב דומה, כלומר ממקרה היסטורי שמערב רצח. אבל הוא יתרחש בתקופה ובמקום אחרים לגמרי. לטעמי, הוא יהיה אפל יותר מ'השטן בעיר הלבנה'".



(נדפס לראשונה בגליון שבוע הספר של TimeOut, מאי 2008)
larson.jpg

ברנאר-אנרי לוי מי הרג את דניאל פרל?

דניאל פרל, כתב הוול סטריט ג'ורנל, נרצח באכזריות ב- 31 בינואר 2002 לאחר שנחטף שמונה ימים קודם לכן על ידי קבוצת "מטורפי אל" בקראצ'י. ברנאר-אנרי לוי, האינטלקטואל הצרפתי-יהודי הנודע חקר את הפרשה תוך שהוא צועד בעקססבותיהם של פרל ושל רוצחו, עומר שייח'. >>>

הדס מאור לפני שבוע, ביום שני, אתמול

לפני שבוע, ביום שני, אתמול, תערוכה שהתקיימה בגלריה עמי שטייניץ וביקשה להתמודד עם נושא האלימות נגד נשים בחברה. שם התערוכה נלקח מכותרת עיתון מעריב מיום ה- 14.12.00, שהתייחסה לרציחתן של 3 נשים בשבוע אחד. אוצרי התערוכה עמי שטייניץ, אפרת שלם והדס מאור. >>>

יגאל שם טוב מוצג מספר 1

יגאל שם טוב מתוך התערוכה "לפני שבוע ביום שני אתמול" בנושא אלימות נגד נשים. >>>

הדס מאור לפני שבוע, ביום שני, אתמול

הדס מאור על התערוכה שביקשה להתמודד עם נושא האלימות נגד נשים בחברה. אלימות פיזית ונפשית, חברתית וכלכלית >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית