לפעמים היא משתעשעת במחשבה לבצע תעלול עצום בגודלו, כמו להזמין את האיש שהיא אוהבת אל דירתה, ולהוביל אותו אל הספרייה השעונה אל פינת הקיר שבחדרה; להוביל לשם כבדרך אגב, כאילו התכוונה לגשת אל השידה, או החלון. הוא ייעצר, בוודאי, מול הספרייה ויתבונן ארוכות במדפיה המתבקעים מספרים עבים: אמנות, מדע, ספרות יפה, צפופים כקהל חנוק. "מרשים," הוא יחייך כמאשר, ויחלץ ספר אחד. "אל תגזים," היא תאמר בביטול נרגש, ותקבע את עיניה בשידה, או בחלון. הוא יפתח את הספר, בתנועה שאננה של אדם שזיהה את הכריכה וכל המילים המסתתרות תחתיה כבר כנועות לקראתו. ואז תקפא התנועה, היא תראה מהצד את גבותיו מתכווצות. "מה..." הוא יגיד וישתתק, יהפוך עוד כמה דפים אך ללא הועיל, כולם יהיו ריקים, עד האחרון שבהם, מאות מחיצות ריקות שביניהן אין אפילו אות אחת שתחכה שיסתכל בה. "מה קורה כאן?" קולו רווי הפתעה אמתית. "למה אתה מתכוון?" קולה, יבש. הוא ימשוך ספר נוסף מהמדף. יעלעל בו, אלבום אמנות, גם דפיו יהיו לבנים כולם, ציורים ריקים ייפערו בכל דף ותחתיהם ייעדר שם הצייר, שנת הציור, המידות. האיש שהיא אוהבת יביט בה בחשד, "הספרים האלה ריקים." "מה פתאום, איך אתה מדבר?" תגיד. "את לא רואה?" הוא יצביע על דף לבן בספר ויגיש אותו לעיניה בתוכחה, "אין כאן דבר." "אני חושבת שאתה מדמיין דברים," תמשוך בכתפיה, "זה ספר אמנות רגיל לחלוטין. שנינו מביטים כעת באותו ציור מפורסם, אתה ודאי מכיר אותו." היא תאהב את המבוכה הזאת, את אצבעותיו הלוחצות על הנייר, הוא יביט פעם בה ופעם באלבום האמנות הריק, ואז בספרייה כולה. אחד מהם טועה בוודאי, הוא יאמר לעצמו, טועה או משקר או מטורף, אך מי מהם? שוב יביט בספרייה, ושוב ישיר מבט לעיניה. מבטה הזהיר לא יסגיר שום רגש, היא תמתין לתגובתו בדממה. הוא יירתע צעד אחד אחורה וישתהה מעט על מקומו, מהורהר. אחר כך יעביר את כף ידו על שורת הכריכות שעל המדף, חוכך בדעתו. יבחר מה שיבחר, היא טיפלה מבעוד מועד בספרים כולם, אף לא אחד מהם יציית לו. לבסוף יוריד ספר רך של קפקא ויפתח אותו באמצעו: לבן. "בבקשה, לא כתוב כאן דבר," יאמר, אטי מאוד ורחוק, כבר אינו בוטח במילים. "בוודאי שכתוב," כעת תרשה לעצמה אפילו להישמע חסרת סבלנות. "בסדר," הוא יאמר, ויצביע על נקודה אקראית באחת הפסקאות החסרות, "מה כתוב כאן?" "'ואת'," תאמר ללא היסוס. "וכאן?" "'היו'". ידפדף כמעט בזעם לעמוד אחר, "וכאן?" "'אם'," תגיד בניצחון. על כך לא יוכל להתווכח עוד, והוא ייאלץ להיכנע לשקט. ישמוט את הספרים באפיסת כוחות, מביט במאות אלפי הניירות הריקים הנחים בגיחוך בין הכריכות הצבעוניות והקולניות, בכל המילים שנעלמו באכזריות, ובשתיקה העבה שתשתרר ישאל אם אפשר לשתות משהו. או אז תדע כי התעלול הצליח, ושכעת הוא חושב שני דברים: 1. היא בעצם אינה יודעת דבר. 2. זו אינה אשמתה.
חברים דמיוניים, אהובים חלומיים, זיכרונות רחוקים. ספר הביכורים של רחלי רוטנר, הצד האחר של העולם, הוא יצירת קומיקס למבוגרים המורכבת משני סיפורים (”חלום”, “בית”) ונובלה (”שער”).
רוטנר משלבת באופן יחודי מציאות ופנטסיה תוך ערבוב סגנונות רישום מגוונים.
>>>
"...לרוע המזל, קיימים רק מעט מאוד מחקרים כלליים על תולדות המו"לות באמריקה, ולמעשה מדובר בדרך כלל בסקרים רחבים. גם ספרי הזיכרונות מעטים להפתיע – יש קומץ ביוגרפיות של מו"לים אמריקנים ובריטים מפורסמים, וכמה ספרים על תולדות התאגידים.
>>>
"אנא הצטרפו עמי אל אי־הסדר הזה של ארגזים שנקרעו לרווחה, האוויר רווי אבק שבבים, הרצפה מכוסה קרעי נייר, ללכת עמי בין ערימות הכרכים הרואים שוב אור יום לאחר שתי שנות חשכה.
>>>
