בלילות היינו הופכות לגיבורות-העל שהמצאנו בגיל תשע. אני הייתי בלונדינית מעופפת בשם דיאן והיא התיזה קרני לייזר מתוך עיניה וקראו לה קולי, שמות בעלי צליל מספיק אמריקאי בשביל להציל את העולם בלילות ואז לחזור בזמן לארוחת בוקר כאילו כלום לא קרה, כשרק חיוך מסתורי בקצה השפתיים מסגיר את שאריות ההרפתקה שהתחוללה מעל גגות העיר. בַּלילות העיר לא הייתה חשובה באמת, אני עפתי מעליה וקולי ראתה דרכה, ושתינו שכחנו אותה מאחור. אבל לאור היום שבנו לחיות בה, משתדלות מאוד להיראות כמו כולם, שלא תבצבץ חלילה זהותנו הסודית האמתית.

על מנת שלא לעורר חשד, עסקנו באמנות. איש לא יכול היה לגלות אותנו מבעד לקליפת התחפושת הזאת והיינו מוגנות מכל פגע. קולי ואני מכרנו את הציורים שלנו רק בזוגות. ציור אחד שלה, ציור אחד שלי, כותרת אחת: "ללא כותרת", תמיד. בלילות היה הכול פשוט יותר. הימים, הם היו הבעיה.

  הכול התחיל בבוקר. באותו יום אור השמש היה לבן והחדר היה לבן, ולא הצלחתי להתרכז. ישבנו בסטודיו שלנו בתוך הבדים הלבנים הגדולים הפרושים על הרצפה וציירנו, גב אל גב, כשקולי אמרה "אני הולכת". "לאן אנחנו הולכות?" שאלתי. "לא אנחנו, רק אני," אמר הקול שמאחוריי. "רק את?" שאלתי והבטתי על בד הציור. ראיתי את הצל החיוור של עצמי ורק קטע זעיר מצלה של קולי משורטט גבשושי על הקנבס, "לאן את הולכת בלעדיי?" "אני לא יודעת," צלה זע מעט, "אולי לטייל.  בחוץ."

בלעדיי, אלא שמאז גיל תשע מעולם לא נפרדנו, נזהרות שלא לפרק את הקרום העדין שחיבר אותנו ביחד והעניק לנו את כוחותינו. לא אמרתי דבר, אבל העורף שלי נעשה קר מחרדה בלתי מוסברת, שנזלה לאטה במורד הגב וחלחלה אל פנים הגוף. כשסיימתי למלא את הבד שלי ראיתי שקולי עדיין עובדת מאחוריי, היא הבחינה בכך שסיימתי לפניה ושמה את זרועה השמאלית על הבד.

   "אל תסתכלי," אמרה. דווקא הסתכלתי, וראיתי ששתינו ציירנו אותו דבר.

*   *   *

פגשתי אותה לראשונה בגיל תשע, באחד מהטיולים שלי ברחובות. בחוץ היה קר אבל יבש, שעת צהריים אבל חושך, טשטוש החושים הרגיל של החורף, כשהכול סביב מרגיש זר. רציתי לחזור, אבל לא הביתה, רק לחזור, ולא היה לי לאן. התיישבתי בגינה הציבורית ואז ראיתי אותה, היא הסתתרה מאחורי שיח והציצה אל ארגז החול, ובכל פעם שהתרוממה השמיעה צליל ירייה – טשששיו! – והסתתרה בחזרה.

"מה את עושה?" שאלתי בלי לרדת מהספסל. היא הרימה את ראשה והבחינה בי, "אני יורה קרני לייזר מהעיניים," הסבירה, "אני לוכדת את פושעי הזמן." "מי אלה?" "הם אנשים כאלה מרושעים שיכולים לנסוע בזמן והם מנסים להרוס את העולם, ואני היחידה שיכולה לעצור בעדם." קמתי וניגשתי אליה, "איך קוראים לך?" שאלתי, "קולי", ואני מיד הבנתי שזה איננו שמה האמיתי, וגם אני רציתי שם לא אמתי. באותו רגע יכולתי לראות את פושעי הזמן בארגז החול, עם שריונים גדולים וסקייטבורדים מרחפים. המקום היה מוכר לי, כי חלמתי עליו וראיתי אותו בטלוויזיה, והכללים היו מאוד פשוטים, היו רק רעים וטובים, ושום דבר אף פעם לא השתנה.

   "אני דיאן," אמרתי, "דיאן?" לפי המבט שלה מיד ראיתי שהיא מבינה, "כדאי שתתחבאי, כי לפושעי הזמן יש חלליות קטנות כאלה והם יכולים לירות מהאוויר." "זה בסדר," אמרתי, "אני יודעת לעוף."

*   *   *

   הפכתי כל מגירה בחדר שלה. חשבתי שאולי אמצא מכתב ממישהו, או פיסת נייר עם מספר טלפון. אם קולי רוצה לצאת בלעדיי,  הרי שהיא פגשה מישהו אחר והיא מסתירה אותו ממני. מי זה יכול להיות, חשבתי כשיישרתי את הניירות שלה מהבנק אחד אחד, ומה הוא עושה פתאום בתוך חיינו. הרי גיבורות-על חיות ופועלות לבד, איך הן יוכלו להציל מישהו באישון לילה כשבקצה גלימתן המתנפנפת מכורבל לו איזה ברנש. כשהיינו בנות תשע, ושיחקנו במלחמה נגד פושעי הזמן, לא היה לנו פנאי לאנשים אחרים. כך היה תמיד, עד הבוקר הזה. הבוקר תמיד הורס הכול.

   בצהריים קולי כבר נרגעה מהצעקות, ורק ביקשה ממני בנימוס לסדר את החדר שלה בחזרה. שתקתי כשהבטיחה לי, במצח נחושה, שהיא יוצאת לטייל לבדה הערב ולא עם מישהו זר. שתקתי גם כשאמרה שהיא זרקה את הציור שציירה אתי בבוקר כי הוא יצא דומה מדי לשלי. כמעט ולא אמרתי דבר כשהיא הוסיפה שכעת תכין ציור חדש, לבדה, במקום זה שהשליכה. כמעט, כלומר אמרתי משהו, ולמרות שזה היה רק חצי-משפט ממולמל, קולי נכנסה לחדר הסטודיו שלנו עם דמעה קטנטנה על הריס.

   ישבתי בסלון והסתכלתי על בהונות הרגליים שלי. הן כמעט זהות, אלה של ימין ואלה של שמאל, רק הפוכות, כמו בכתב ראי. מה קרה לקולי פתאום, חשבתי, היא שונה כל כך עכשיו. אולי לא שונה במיוחד ממה שהייתה אתמול, ואולי לא הייתה שונה אתמול ממה שהייתה שלשום, וכך המשכתי בחישוביי עד אשר התחלתי להבין שהשינוי הזה איננו חדש כלל. אתמול היא צחקה מבדיחה שלא הבנתי, ושלשום היא נעלמה לי בסופרמרקט למשך כמעט חמש דקות. כמה זמן זה כבר נמשך, ואיך לא שמתי לב, ונזכרתי איך בשבוע שעבר ישבנו באוטובוס והיא חייכה למישהו שהארנק שלו נפל כמשתתפת בצערו. אז חשבתי שהיא מחייכת לעצמה.

   קולי הלכה לצייר בלעדיי, ולכן הבחנתי בשינוי רק היום.

   הסתכלתי באגרופי – הוא היה קמוץ, הפכתי אותו ומתוכו בקע מכחול לח משימוש. ניגשתי להציץ לתוך הסטודיו, קולי ישבה שם לבדה מול הבד המצויר. כשנכנסתי, היא הרימה את ראשה והסתכלה, אבל לא עליי.

*   *   *

   קולי הביאה איתה את השכחה.

   כשפגשתי בה לראשונה, באותה גינה אפורה וסגרירית, הייתי כועסת ומיואשת, ורציתי מאוד. אחרי שקולי הופיעה ולימדה אותי להיות דיאן, הבלונדינית שיודעת לעוף, שכחתי הכול. שכחתי על מה כעסתי, שכחתי מה היה הדבר שייאש אותי כל כך, ושכחתי מה רציתי מאוד. לפעמים, כשהיינו רחוקות זו מזו, היה מתגנב משהו פנימה, טעם עדין של ייאוש, ורצון חריף החל מתפתל בעורקים, אבל לא זכרתי למה אני משתוקקת. בדרך כלל, כשהתחלתי להיזכר, הייתה קולי חוזרת ומסך סמיך היה עוטף את הכול.

   מעולם לא הייתה קולי זרה לי כמו אותו היום. כשהיינו ילדות היו פעמים בהן שיחקנו במלחמה נגד פושעי הזמן בגינה הציבורית, והכול היה הופך קר פתאום, ואני לא הבנתי איפה אני נמצאת, וקולי נראתה מאיימת ואחרת, עם קרני הלייזר שלה שהיו לפתע אמיתיות. באותם רגעים פושעי הזמן היו אמיתיים יותר ממני, הסקייטבורדים שלהם סנוורו אותי בהבזקי שמש לבנים, ולא יכולתי לדעת מה קיים ומה המצאתי בעצמי. ואז קולי הייתה אמיתית, ואני רק ילדה שהיא מדמיינת, ופושעי הזמן היו אומרים לה להפסיק לשקוע בהזיות. אם הייתה מפסיקה לדמיין אותי, הייתי נעלמת.

   אבל זה קרה רק לעתים רחוקות. מלבד אותן פעמים, קולי תמיד הייתה אתי, עד שהלכה לסטודיו לצייר בלעדיי.

   היא יצאה מכליה כשראתה את הציור שלה בתוך שקית אשפה גדולה. "אני לא מאמינה שעשית דבר כזה", היא אמרה ולא הפסיקה להעביר יד מבולבלת בשיערה, "נדמה לי שאני לא מכירה אותך יותר." "אנשים משתנים," עניתי לה בעוקצנות, והיא התרתחה. "מותר לי להשתנות אם אני רוצה," היא צעקה, ועיניה כמעט ירו את קרני הלייזר שלהן, אלא שברגע האחרון היא ריסנה אותן. אסור היה לנו להשתמש בכוחות-העל שלנו לאור היום. "את אנוכית," אמרתי לה, "את התחלת את הכול, את נכנסת לחיים שלי והשתקעת שם, ועכשיו את רוצה לעזוב, אני הרי לא יודעת מה לעשות כשאת אינך". "אני לא הולכת לשום מקום", היא ענתה. "את הולכת מכאן," אמרתי, "את עפה ממני." "את זו שיודעת לעוף, לא אני," השיבה לי טענה ניצחת. תפסתי אותה בכתף וזרקתי אותה אחורה, אבל היא נפלה דווקא קדימה, זה היה מאוד מוזר. היא שכבה על הרצפה בצורה עקומה.

   "הרגל שלי," היא אמרה. התקרבתי אליה ובעטתי בה.

*   *   *

   בערב הייתי לבדי. קולי יצאה, בוודאי כדי לפגוש את הבחור ההוא מהאוטובוס, שהיה מספיק טיפש בשביל להפיל את הארנק. מרגע שראיתי את הכוס השלישית בכיור ידעתי שהכול השתנה, ולא מהיום. לאט לאט, בשבועות האחרונים, קולי בנתה לה חיים אחרים. חיים בהם היא נפגשת עם אנשים שאתמול היא כלל לא הכירה, חיים בהם היא הולכת לטייל מבלי לתכנן לאן, חיים בהם היא מדברת על ספרים שלא קראתי ולומדת מילים שאיני מבינה. ישבתי בסלון, בדירה המוכרת, והרגשתי מבעד גופי את קולי הולכת בחוץ ברחובות שמעולם לא ראתה קודם לכן. הולכת דרך חושך זר, רוח זרה, אולי אפילו אנשים זרים ששואלים אותה לשמה. צבע יבש דבק באצבעותיי ולא הצלחתי לשטוף אותן. על ידית המכחול היו כתמים.

את משוגעת או מה, לכי ותחזירי אותה, אמרתי לעצמי, היא בוודאי כבר התחרטה על הכול ומחכה שמישהו יראה לה את הדרך הביתה. פתחתי את החלון הפונה אל הרחוב. חושך בחוץ, כבר מותר לי לעוף, אבל בחרתי בכל זאת ללכת ברגל.

   רגל ימין כאבה מהבעיטה. יצאתי החוצה ולא הכרתי את הרחוב, כאילו אני יוצאת מביתי לראשונה. הלכתי מתחת לפנס ובמדרכה ממול חלף מישהו, מבזיק אליי חיוך בחשכה. בחילה התפשטה בתוכי והגברתי את קצב ההליכה. קולי השתגעה, אמר קול מודאג בתוכי, היא זקוקה לעזרתך, ואת גירשת אותה. אם לא תחזירי אותה הביתה בקרוב היא תיסחף לתוך המערבולת. היא תכיר אנשים חדשים, היא תיתן להם לפלוש לעולמה, היא תתלבש אחרת, היא תתנהג אחרת, ואפילו לא תרגיש בכך. היא תפסיק לדמיין אותך, ואת תיעלמי. האם תתני לזה לקרות? דיאן, עלייך להציל אותה. מהרי להצלה, דיאן!

   הבהלה זירזה את צעדיי וכמעט שעפתי. רצתי בתוך רחוב חשוך, קולי לא הייתה שם. נכנסתי לרחוב הבא ומשם לסמטה הסמוכה אליו, ואחר כך לרחוב שנראה בדיוק כמו הראשון, ואולי היה זה אותו רחוב, התקשיתי להחליט. ברחוב הבא הייתה עוד סמטה, והתחלתי להאמין שאני פשוט רצה במעגלים. עצרתי בנשיפה, פניתי לשמאלי ונכנסתי אל הגינה.

   לא הייתה זו אותה גינה ציבורית משכונת ילדותי, היא הייתה קטנה יותר. באפלולית הריקה רק קולי נראתה, יושבת בחול ליד הספסל. רגליה פשוטות קדימה, יד אחת מונחת על הספסל שלשמאלה, היד השנייה מוטלת ברפיון על האדמה. עיניה פקוחות לרווחה, עגולות, כאילו היא צופה במסך קולנוע ענקי.

   "קולי, מה את עושה שם," אמרתי, היא לא ענתה. תחילה חשבתי שהיא מתה, אבל אף אחד לא מת כשהוא יושב זקוף באוויר. אחר כך חשבתי שהיא השתגעה, אבל ביטלתי את המחשבה הזאת כי לא ידעתי איך מטפלים במשוגעים. לבסוף עברה בי, ממש לרגע, המחשבה שאולי פושעי הזמן תפסו אותה סוף סוף, אבל לא הייתי בטוחה אם הם היו אמיתיים ואם קולי לא המציאה אותם כשהיינו בנות תשע.

   נגעתי בה, היא עדיין לא זזה, התרחקתי מהמקום, היא לא הגיבה כלל. לבסוף תפסתי בשתי ידיה ומשכתי אותה שתקום, והיא סוף סוף פלטה צווחה קצרה, והזדרזה לקום בעצמה. הרגל שלה הייתה עקומה נורא, ויד קרה סגרה על ליבי וסחטה אותו: שברתי אותה.

   "קולי", אמרתי בשקט, "אני לא קולי, אני דיאן", היא אמרה, "אני דיאן," תיקנתי אותה, והיא חייכה חיוך עייף ואמרה "שתינו". המילה המתוקה הזאת, "שתינו", פוררה את היד הקרה שעל לבי, שוב היינו אחת. "אל תצאי יותר בלעדיי, קולי, טוב?" שאלתי ברוך והיא ענתה: "טוב." חלפה על פניי וצלעה לכיוון השביל המוביל אל מחוץ לגינה. חשבתי שעליי לתמוך בה, שהרי לי יש שתי רגליים בריאות, אך כששלחתי קדימה את רגלי הימנית ונשענתי עליה היא התעקמה. נפלתי. קולי נפלה גם היא, כמה מטרים לפניי. כשישבתי על האדמה, התבוננתי ברגלי: היא הייתה שבורה. כשנשאתי את מבטי לא ראיתי את קולי יושבת על הקרקע, רק את עצמי.

   הסתכלתי בפליאה ברגלי העקומה, רגל שטיילה, בוודאי, עם אנשים זרים כשלא השגחתי בה. אחר כך הסתכלתי באצבעותיי המוכתמות, שציירו דברים מבלי לשאול אותי. מה קרה מאז, ואיך לא הבחנתי בשינוי, ומתי הפכנו שתינו לאחת, או להיפך. ידעתי שמשהו נורא קרה. קולי הצילה אותי מפושעי הזמן, אבל הם הרי לא אמיתיים, המצאתי אותם כשהייתי בת תשע, כשהחלפתי את הייאוש בשכחה. "אל תחשבי על זה", אמרה קולי, "פשוט תמשיכי ללכת והכאב ייעלם".

  כתמיד, הקשבתי לקולי, והכול נשכח, שוב. שתינו קמנו, רגל שבורה אחת, שני ציורים, תמיד ביחד, ללא כותרת. צלענו החוצה, יודעות שמחר הכול יחזור לקדמותו, הבית יהיה אותו בית, והיום יהיה אותו יום, ואף אחת מאיתנו לא תשתנה. לא דיאן, לא קולי, לא אני, לעולם לא אני. תמיד נהיה בנות תשע, משחקות לבדן בגינה ציבורית רטובה, ילדה קטנה עם צלה. חזרנו לאט, היא מלפניי, שפופה ואדישה, והתעלמה ממני כל הדרך הביתה. ואני נזכרתי בפעם ההיא שחזרתי הביתה מהגן מכוסה בבוץ, ואבא ואמא פתחו לי את הדלת ושאלו מי אני.

ברשת מ-21/07/08

ללא כותרת / רחלי רוטנר

הצד האחר של העולם

חברים דמיוניים, אהובים חלומיים, זיכרונות רחוקים. ספר הביכורים של רחלי רוטנר, הצד האחר של העולם, הוא יצירת קומיקס למבוגרים המורכבת משני סיפורים (”חלום”, “בית”) ונובלה (”שער”).

רוטנר משלבת באופן יחודי מציאות ופנטסיה תוך ערבוב סגנונות רישום מגוונים. >>>

חלום

פרק ראשון מתוך "הצד האחר של העולם" >>>

ספרים ריקים

לפעמים היא משתעשעת במחשבה לבצע תעלול עצום בגודלו, כמו להזמין את האיש שהיא אוהבת אל דירתה, ולהוביל אותו אל הספרייה השעונה אל פינת הקיר שבחדרה; להוביל לשם כבדרך אגב, כאילו התכוונה לגשת אל השידה, או החלון. >>>

אלי אשד מטרזן ועד זבנג

הסיפור של הספרות הפופולרית העברית. מטרזן ועד זבנג מציג תיאור מלא, מפורט ומקיף של כל הגיבורים המופיעים בחוברות ובספרים רבים, מימי המנדט והבלש העברי הראשון דוד תדהר ועד סדרת הקומיקס המודרנית "זבנג". >>>

דניאלה כרמי ירושלים על הים

שְׁנֵי יְלָדִים שֶׁמְּחַפְּשִׂים בֶּן–זוּג לַמְּטַפֶּלֶת שֶׁלָּהֶם, יוֹצְאִים אִתָּהּ לְטִיּוּל רַגְלִי בְּעִקְּבוֹת וִירוּס מַחְשְׁבִים חָצוּף. עַד מְהֵרָה נֶהֱפָךְ הַטִּיּוּל לְשַׁיִט הַרְפַּתְקָנִי עַל פְּנֵי אֲגַמִּים וְיַמִּים בִּירוּשָׁלַיִם. >>>

אדם רבינוביץ הלב

"הלב" (לגיל) 2000 דמותו של מרקו מתוך סדרת טלוויזיה, אנימציה יפאנית, המבוססת על "הלב" של ד''אמיציס. מתוך סטודיו - גליון 119 >>>

נמרוד קרת מופע הקסם התאילנדי

וריאציה על די.ווי.די. ניקוי מתוצרת תאילנד >>>

גירסה להדפסה