קטע מתוך נאום לרגל קבלת פרס גיאורג ביכנר לספרות, 1970

נכבדי, אנו עומדים לדון באזור עלום, אזור שאיננו חיים בו; אזור שאנו אומדים אותו ומתקיימים בו בצביעות, במין התנגשות חזיתית; באי-הבנה פטאלית של הטבע, שנהפכת תדיר לקטלנית; אזור שבו אפילו המדע אינו יכול להצילנו; התופעות קטלניות לנו, כמו המלים שאנו מעבדים במוחנו, מפני שאנחנו נטושים. אלפי, מאות-אלפי המלים שהגינו, שאפשר לזהותן, מחד גיסא, על פי אמיתותן הידועה לשמצה, שאינה אלא שקר מביש, ומאידך גיסא, על פי שקריהן הידועים לשמצה, שאינם אלא אמת מבישה, בכל השפות, בכל המצבים, המלים שאיננו מהססים לבטא, המלים שאנו כותבים והמלים שאת דובריהן אנחנו משתיקים, מלים שעשויות אפס ואינן משמשות לדבר, מלים שאנו מכירים ומשתמשים בהן על מנת להעמיד פנים, מלים שאנחנו נצמדים אליהן משום שאנחנו יוצאים מדעתנו מרוב חוסר אונים, מייאוש של טירוף, מלים טמאות, מלים שאיש אינו שת לבו אליהן, מלים מחוקות, מושחתות, מכלימות, כוזבות, מלים שמום בהן, מעורפלות, מלים שבין הערביים בלבד; שאונסות דרך זה שאונסן; אופיין של המלים נקבע לפי זה שנוהג בהן באלימות ומבישן; מצבן הוא כמצבו של זה שאונסן: חסר אונים, מאושר, קטסטרופי...
 
אנחנו נוהגים לומר: אנחנו מעלים הצגת תיאטרון שנמשכת עד אין קץ... אבל זהו תיאטרון שבו אנו עוסקים בכל בלי להיות כשירים לדבר - ועד כמה שמחשבתנו מגעת, אנחנו זוכרים תיאטרון שחולף במהירות דרך רפליקות נשכחות... זהו, ללא ספק, תיאטרון של גופות - שני לפחד מפני הרוח, ולכן, לפחד מפני המוות... אין לנו מושג אם מדובר בקומדיה או בטרגדיה, או בקומדיה על אהבת הטרגדיה... אך מעל הכל, מדובר בדבר-מה מחריד, בעליבות נכמרת, בחוסר אחריות... אנחנו חושבים, אך שותקים: זה שחושב מתמוסס, ממיט שואה, הורס, מוחק, כי הרי המחשבה היא - על פי ההיגיון - חיסולם ההיקשי של כל הרעיונות... אנחנו (וזאת ההיסטוריה ורוחה של ההיסטוריה): הפחד, הפחד הגופני והרוחני, ופחד המוות של זה שיוצר... זה שאנחנו מפרסמים אינו זה שמתרחש, הזעזוע אחר, ההוויה אחרת, אנחנו שונים, הבלתי נסבל שונה, המחלה אינה זו, המוות אינו זה, המצבים שונים לחלוטין... יש לנו, אנחנו אומרים, זכות לזכויות, אך בעצם יש לנו רק זכות לשלילת זכויות...

 
 
(נדפס לראשונה בגליון מס' 16-18 של כתב העת "קו/המעורר", 2004)

מייסטרים דגולים

רגר, מבקר המוזיקה הזקן של הטיימס, מזמן את חברו הקשיש אטצבאכר לפגישה דחופה במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה בשעה אחת-עשרה וחצי.
למעלה משלושים שנה, מספר לנו אטצבאכר, בכל יום סירוגי מלבד יום שני. >>>

הטובע

שלושה פסנתרנים צעירים נפגשים ב- 1953 במוצרטאום בזלצבורג כדי ללמוד אצל הורוביץ הגדול: ורטהיימר מווינה והמספר מזלצבורג הם מוכשרים מאין כמותם, טובים מרוב הווירטואוזים בני זמנם, ונכונה להם קריירה עולמית מבטיחה. הצעיר השלישי, שמגיע מקנדה, הוא גלן גולד. >>>

הטובע (ההתחלה)

גם גלן גולד, ידידנו וגדול הווירטואוזים בנגינה בפסנתר במאה הזאת, הגיע רק לגיל חמישים ואחת, חשבתי כשנכנסתי לפונדק.
אבל הוא, שלא כמו ורטהיימר, לא התאבד, אלא מת מוות טבעי, כמו שאומרים. >>>

ז'ורז' פרק החיים הוראות שימוש

בחודשי חייו האחרונים הגה הצייר סרז' ולן את הרעיון ליצור תמונה אחת שתכנס את כל ניסיונו: יהיה בה כל מה שאי פעם נרשם בזיכרונו, כל התחושות שחלפו בו, כל החלומות שלו, התשוקות שלו, כל המרכיבים הזעירים שסכומם היה חייו. >>>

אלי סמית המקרית

אסטריד מצלמת שְׁחָרים בסוני הדיגיטלית שלה. התריס בחדר של מגנוס מוגף תמיד. הוא אף פעם לא מתרחץ, לא במקלחת ולא באמבטיה. >>>

גירסה להדפסה