בית

בבל , הודפס ב, 18/2/2018

דרור בורשטיין יש חדש תחת השמש

בסדנת-ההדפס הוצגה ב-2003 תערוכת תצריבים של משה גרשוני, שכותרתה "תחת השמש", ושלוותה בספר שעיצבה בתיה סגל. הספר של סגל הוא ספר-פסוק, כלומר, ספר שכל-כולו שני פסוקים מספר "קוהלת", עמוד למלה או לצמד מלים, וכמה עמודים שחורים כמעט לגמרי. הפסוקים לקוחים מפרק ד': "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה: וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש". אין זו הפעם הראשונה שגרשוני מציג כתובות מסוג זה על רקע שחור (הכתובת "לא אבא ולא אמא" הוצגה בסדנת-ההדפס, ובמוזיאון תל-אביב הוצג קטע אחר מ"קוהלת": "כי החיים יודעים שימותו"). לכאורה, אין בעבודות אלה דבר זולת מה שכתוב בהן, כלומר, יש לשייכן ל"פקולטה" של הטקסט, לקרוא בהן, ולא להתבונן בהן כבאמנות חזותית. אבל אין זה כך.


אין חיים מוסריים

העבודות מעלות שאלות רבות. האם זה כתב-יד? ואם כך הוא, מי הוא הכותב? אין זה כתב-יד פשוט, הן מפני שהוא כתוב הפוך, בכתב "מראה", והן מפני שהוא כה רועד מתוכו, נפצל, מתעבה "שלא לצורך", מתעקם, מטפטף, עד שרק ידיעת המקור ב"קוהלת" מאפשרת את קריאתו הרצופה. כתב זה הוא אנטי-קליגרפיה, או פרודיה קודרת על מושג הכתיבה התמה. גרשוני כאן הוא סופר סתם במשמעות המודרנית של המלה "סתם", סופר הכותב מן הריקנות הסתמית ומן הייאוש. זוהי כתיבה לא תמה ולא תמימה, בדיוק מכוח הידיעה המוקנית לקורא בספר "קוהלת", הספר שהוא מופת ספרותי ופילוסופי של עיניים פקוחות. הפסוק שגרשוני כותב מחדש הוא אחד משיאי הספר, מפני שהוא מבטל את המובן מאליו העמוק ביותר ביחס לחיוב הקיום האנושי. אפילו המתאבד אינו טוען כי ההתאבדות היא דרך הפעולה הנכונה למין האנושי כולו. הוא בוחר בפעולה פרטית. אבל מחבר "קהלת", שמקובל כי הוא שלמה המלך, החכם באדם, אומר משהו הרבה יותר כללי מאשר הבעה של מיאוס פרטי בחיים. הוא מדרג את אי-הקיום מעל הקיום שתם ומעל הקיום ההווה.
הקיום הוא רע מבחינה מוסרית, ולכן יש להעדיף כמה שפחות ממנו. חיים מוסריים אינם אפשריים מתחת לשמש. פרשני ודרשני הפסוק הבחינו בכוחו המרסק, העומד כמיטען חבלה בתוך התנ"ך, מול המצוות, ולכן ניסו לסייג את תחולתו. במדרש זוטא, למשל, נאמר, "המתים, אלו דור המבול, 'מן החיים' אלו סדומים ועמלקים", וכדומה מפרשים גם רש"י ואבן-עזרא.

מעשה הכתיבה של גרשוני, אם כן, "נגוע" בידיעה שמקנה ספר "קוהלת". הידיעה הזו מפנימה אל האותיות התרסה זועפת. המלה "הרע" מן הפסוק צווחת את הרוע שלה, באותיות עבות ובחידוד של הע', המונפת כסכין כלפי שמים; הה' של "נעשה" מאיימת להיסגר כשני מעגלים, כצבת או כלוע; המלה "השמש" כולה כמו נשרפת ומתפוצצת, והש' האחרונה הופכת למערבולת של ש', לאליפסה שכמו בלעה את אור השמש המשקיפה על כל הרע. והמלה "אני" ממועטת מאוד, בניגוד לרוב אחיותיה, "כתובה" במעט חומצה, יחסית.


משה (קוהלת) גרשוני

אמרנו קודם כי לפנינו "כתיבה מחדש" של "קוהלת". זה נכון גם פשוטו כמשמעו: גרשוני כותב מחדש דבר שכבר נכתב ונדפס. אבל המעבר שלו הוא אינטר-טקסטואלי בלי לשנות מן המשמעות. אין זו "העתקה" פשוטה, מפני שצורת המלים היא גם חלק ממשמעותן. מעבר לכך, המעשה של גרשוני הוא אינטר-טקסטואלי בעצם כתיבת המלה "אני". שהרי ה"אני" הזה אינו רק קהלת: מרגע שמשה גרשוני כותב "אני", ה"אני" הוא גם גרשוני. ואולי גם כמה מן הקוראים, שמוזמנים להבין את מקומם אל מול הפסוק. וה"אני" של גרשוני מבטא אולי אמת קיומית כללית, אבל אולי גם אמת פוליטית, הנטועה בהקשר המלחמתי של ישראל בסתיו 2003. אין סתירה בין השניים. בכל דור ודור רואה אדם בעיקר את "המעשה הרע" שלפניו.

קשה להתעלם גם מן האפשרות ש"המעשה הרע" כולל כאן גם את יצירת האמנות עצמה. כלומר, מעשה הכתיבה מחדש ממשיך קו של סירוב לאמנות "יפה", שנמשך אצל גרשוני כבר זמן-מה (דוגמה לכך היו ציוריו השחורים שהוצגו בגלריה גבעון בתל-אביב). במלים אחרות, הפסוק הוא גם הסבר מדוע אין גרשוני מצייר ציורים, אלא "רק" כותב מחדש את קוהלת. כי אם האמנות היא בכלל "המעשה הרע" אל מול העוול המוסרי, ייתכן שמוטב לאמנות לשתוק, כלומר לנקוט דיבור "לא אמנותי", שרובו ככולו שחור. כמו בתצריבים של רמברנדט מאפשרת הטכניקה של התצריב לגרשוני את העימות של האור הבהיר עם החושך המוחלט. קשה להשתחרר מן ההרגשה כי החושך מאפיל כאן גם על הצבע, כלומר על האמנות בכלל, משתיק אותה בעזרת הדיבור של קוהלת. אחרי המלה "השמש", האחרונה בשני הפסוקים, מכיל הספר דפים שחורים, או כמעט שחורים. השמש המאירה את המעשה הרע אינה יכולה לספק אור מעבר לידיעת קיומו של הרוע. לאמנות, כמו לאנשים, לפי זה, מוטב לא להיות מאשר להיות, לא להיות כדי לא לראות את המעשה הרע.


המתים שכבר מתו

השימוש בהדפס הופך את הכתב. נדרשת מראה כדי להתבונן בו. מראה מדומיינת זו היא הזמנה ממשית, מעשית, יציאה מן הקריאה השגרתית וההרגלית של הפסוקים ב"קוהלת". ההיפוך, כמו הניקוד בשירה, מבקש התעכבות, דיוק, ויחס של קדושה, ולפחות של רצינות, ביחס לכל מלה ומלה. אבל אין זה הכל. שאלנו: מי הוא הכותב? כלומר, היכן הוא "נמצא"? ברור כי אינו עומד וכי לא עמד מול הדף. ברור כי זה נכתב "רגיל" ונקרא "הפוך". אם כן, היכן הוא? כותב המלים הללו מצוי מצדו השני של הדף. מן הצד האפל, השחור לגמרי, של דף הנייר. משם הוא כותב ומדבר, ואנו רואים את היפוכו של כתב ידו מכוח אותה חציצה, מכוח האפלה שהוא שרוי בה. הכותב מכיר בחוסר האפשרות שלו לדבר אלינו דיבור פשוט דרך יצירת האמנות. הוא יודע כי המסר שלו, מיד עם כתיבתו, הוא כבר בלתי מובן. ולו מפני ש"המעשה הרע" בעיני הוא "המעשה הטוב" של זולתי. לכן המלים כאן קובעות משהו, אבל גם חוסר אמון בכוחו המבטא, כלומר, קובעות גם את היפוכו של ההיגד, היפוך פשוטו כמשמעו. שהרי אם זה כתוב "ככה", האם יכול להיות לזה תוקף כמו לפסוק המקורי? כך או כך, חוזרת השאלה: היכן מקומו של הכותב? מהו החושך הזה שבצדו השני, החסום, הנסתר, של הדף? האין כבר ברור לנו כי היד הכותבת כאן נשלחת מעברם של "המתים שכבר מתו"?



שמש

תצריב מתוך "תחת השמש" / הודפס והוצא לאור בידי סדנת ההדפס ירושלים. 2003

ספרים מאת דרור בורשטיין

אדם בחלל

"החלל הוא כמו תערוכה גדולה במוזיאון הפתוח רק בלילה והכניסה אליו חופשית תמיד, אך המוזיאון כמעט ריק ובתערוכה מעטים בלבד צופים, הגם שכולם ישֵנים במוזיאון מדי לילה. >>>

בלי שום מקרה מוות

בשנת 1949 הוקם בגליל המערבי קיבוץ לוחמי הגיטאות. מיסדיו עברו את המלחמה במרחבי ברית המועצות או כאסירים במחנות וגיטאות במרכז אירופה ובמערבה.

עיקרו של ספר זה הוא תמצית מסיפוריהם של מייסדי הקיבוץ, סיפורים המובאים כאן בקולם שלהם. >>>

הרוצחים

שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שפִּרסם כמה ספרים של פרוזה ניסיונית ועיקר עיסוקו גניבות ספרותיות קטנות. כמה צלחות חומוס במסעדת "עבאס" בירושלים עם חבר ילדות, המשורר נחמן לורי, בבוקר אחד של יוני במהלך שבוע הספר שלפני רצח רבין, משכנעות אותו לשדוד ספרייה. >>>

ערים תאומות

דרור בורשטיין מביא לקורא העברי טעויות הגהה ודפוס, טעויות ניווט, הסכמי ערים תאומות ושאר אי הבנות. >>>

אבנר ברנר

בסופו של דבר נופל אבנר ברנר ומתמוטט בלא סיבה. 1987. ישעיהו ליבוביץ` מגיע להרצאה בפני תלמידי תיכון דתי בעיר ליד הים, אבל בשל חקירת רצח ההרצאה מתבטלת ושערי בית הספר ננעלים עליו. ספר אפור נופל אל האסלה, וגורם להצפה. >>>

 

חומרים מאת דרור בורשטיין

על הגג

מן הגג, קומה אחת בלבד מעל דירתי, העיר נראית אחרת. מטרים ספורים כלפי מעלה, וצמרות העצים כבר נמצאות מתחת, כמו עננים בשעת טיסה. אפשר בקושי לראות פיסת ים רחוקה. >>>

טִיטַנְיוּם

שלג קל ירד על בִּילְבָּאוֹ. ישבנו שם מתחת למוזיאון גוגנהיים וחיכינו לפתיחה. כמה מטרים מאיתנו עמד האדריכל הנודע פרנק גֶרִי והתבונן בעיון במבנה המפואר שתכנן ושהקנה לו תהילת עולם. >>>

הגשר

לאור תלונות של מטיילים באזור הגולן על הצורך להקיף את האגם כדי להגיע מטבריה לעין גב ולסוסיתא, הוחלט להרים גשר בין הצד המזרחי והמערבי של הכנרת. >>>

הרוצחים: ההתחלה

בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של >>>

תחזיק את הסולם

תחזיק את הסולם, שלא ייפול לכם המשורר ויישבר לחתיכות, צעק-צחק המו"ל לוּאיס ירקוני מהדוכן ממול, תתנו לו קצת ספרים, שלא ישתעמם שם בשמים, עלץ מפינתו פופאי ברקוביץ', אמרו ברמקול: נחמן לורי, המשורר זוכה פרס פוגל יחתום עכשיו על 'גיאוגרפיה' >>>

סנט הלנה

מעטים יודעים כי כריית תעלת פנמה, שהחלה בשנת 1904, היתה רק השלב הראשון בתכנית לחיבור אפריקה לדרום אמריקה. דרור בורשטיין מספר על שתי תכניות שבוטלו. >>>

על הסרבנים

מנהיגיה האמיתיים של ישראל יושבים בבית הסוהר. אם מנהיגות היא מבט במציאות ובעקרונות, וקביעה של פעולה לפי מכלול המציאות והעקרונות, הרי שחמשת הסרבנים הם המנהיגים הגלויים היחידים של המדינה כיום. >>>

שתי הליכות בעקבות יעקב שבתאי

בעקבותיו של מאיר ליפשיץ, גיבורו של שבתאי, ברחובות תל אביב ואמסטרדם. >>>

הגן בגבעת רם

גן אמיתי יודע את מקורו ומתייחס אליו. והמקור הוא גן-עדן, אבי כל הגנים. דרור בורשטיין על הגן בגבעת רם. >>>

בוא אלי פרפר נחמד

"בספר הקלאסי, החביב לכאורה הזה יש שירים תמימים, קצרים. ילדים אוהבים אותם. לאחרונה, כשהקראתי ממנו לבתי, חשתי צמרמורת. אחר כך הבנתי למה." דרור בורשטיין על פניה ברגשטיין. >>>

בית המשפט העליון

השופטים, ממש כמו השומר מול שער החוק, נתפסים אז בדיוק כפי שהם, עומדים - בדיוק כמו האיש המחכה לפני השער - בפתחו של החוק במלוא מובן המילה, שלטי ה"אין מעבר" הקטנים המגינים עליהם מסתרגים, ועל מבטיהם השיפוטיים, כמו עלינו, חולש מבט רואה-כל, הנשקף מכל החלונות. >>>

פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז

פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו‏...‎‎ אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>>

קניון מלחה

רק בישראל כל מי שנכנס לקניון, מקום שאמורים להוציא בו כסף, לבלות, עובר טקס צבאי: שומר חמוש עוצר אותו, תא המטען נפתח. חיפוש. טקס המעבר הביזארי הזה ממחנה צבאי לעולם הצריכה, הוא קיצור ההיסטוריה של הישראליות בעשורים האחרונים. >>>

מטר המטאוריטים

המבט באריה בגן-החיות הוא גם מבט בכלוב. אנו ממקדים את הראייה בחלל שמעבר למוטות המתכת הצפופים, מתעלמים מן העובדה שמבטנו מתאפשר בגלל הסורגים, שהסורגים הם ההופכים את הפחד ליופי. ביום רביעי שעבר כל גופו של האריה הגדול שבשמים נמלא שאגות אור. >>>

 

http://readingmachine.co.il/home/articles/1226563969