בית

בבל , , 21/9/2019

                           

 

דרור שר האשה שלא היתה שם

תל אביב של האייטיז, הרומן שלא היה עם יוסי אלפנט והאמת מאחורי מיתולוגיות הפינגווין. כמעט עשור מאז שיצא לראשונה, "נערתו" של נילי לנדסמן הוא עדיין ספר הרוק הכי טוב (אם לא היחיד) שיצא אי פעם בעברית. לרגל גיליון הרוקנ'רול וההוצאה המחודשת שלו תפסנו אותה לשיחה.

1982-1983. בתוך פרק זמן של לא יותר משנתיים הספיקה סצינת הפוסט-פאנק המקומית שהתפתחה סביב מועדונים כמו הפינגווין, הליקוויד וקולנוע דן לממש את החזון התל אביבי באופן הקרוב ביותר לשלמות. המאות הבודדות שפקדו את המועדונים התל אביביים דוברו בכל פינה, זכו לכתבות בעיתונים ואפילו חדרו למהדורות החדשות. לרגע היה נדמה שבקרב הנצחי בין השאיפה התל אביבית לבינלאומיות ובין הקרקוע המקומי שנכפה עליה על ידי שאר המדינה, ידה של תל אביב היתה על העליונה. בעיר שרואה את עצמה כהמשך ישיר של לונדון וניו יורק ושעסוקה בניסיונות מתמידים ליישר איתם קו, האייטיז יצרו כאן לרגע את התחושה שלא לגמרי ברור מי מקדים את מי - הלואר איסט סייד בניו יורק או שינקין בתל אביב.

אבל כמו שיכול לקרות רק בתל אביב, גם כשהיא פוגעת בול משהו חייב להשתבש. אחרי זמן קצר של פעילות אינטנסיבית התנפצה הסצינה לרסיסים. בניגוד למה שהשתקף דרך עיניה של התקשורת, החבורה שהתקבצה סביב שלושת המועדונים היתה קטנה, פגיעה ולא מגובשת במיוחד. הכישלון המסחרי הטוטאלי של להקות כמו כרומוזום, ז'אן קונפליקט וסיאם הובילו את המוזיקאים שהיו אמני הבית של אותם מקומות לעלות על המטוס הראשון מערבה ולנסות את מזלם במקום שבו פוטנציאל המכירות של אלבום הוא יותר מכמה עשרות עותקים. בתוך כמה חודשים לא היה כאן כמעט אף אחד. פורטיס עלה על מטוס חזרה לאמסטרדם, שם חבר לסחרוף וליתר חברי מינימל קומפקט בדרך לקריירה באחת מלהקות הניו-ווייב המצליחות באירופה ממקום מושבם בבלגיה; חברי להקת סיאם מצאו את דרכם לאנגליה; יוסי אלפנט היגר לניו יורק; תצוגות הטירוף של שולץ הפכו למורשת קרב אורבנית; ורק דני דותן נשאר כדי לפזר הצהרות על סקס בשירותים ושינקינאות.
 
שאלה של תזמון

כשנילי לנדסמן הגיעה לעיר מקיבוץ איילת השחר והתחילה לכתוב ב"העיר" שנות הזוהר של הפינגווין כבר היו להיסטוריה. "כל המוטיבציה שלי היתה של מישהו שהפסיד את כל הכיף", מספרת לנדסמן. "בגלל שהייתי בקיבוץ ובגלל שהיה לי את הטעם הלא נכון הסתובבתי בעיר הזאת בלי להיות בפינגווין, בליקוויד או בקולנוע דן. הבנתי מה קורה סביבי רק כשהגעתי לעיתון 'העיר', ואז כבר היה מאוחר מדי. בסופו של דבר בזמן אמת היו בפינגווין 300 איש ובדיעבד 3,000 אמרו שהם היו חלק מזה. אני הייתי באמביציה טוטאלית לדעת מה היה שם. ידעתי שפספסתי משהו מדליק ולא התכוונתי לוותר".

כמי שהרגישה שדלתות הרכבת נסגרו על קצות אצבעותיה הקדישה לנדסמן את השנים הבאות לחקירה של כל פרט בדברי הימים של התקופה - היא כיסתה את סצינת הרוק המקומית במקומונים, ראיינה את כוכבי התקופה, שרצה מאחורי הקלעים ועישנה שאכטות עם כל מי שגלגל. 15 שנה לאחר שהגיעה לתל אביב כעיתונאית צעירה, ב-1999, הוציאה לנדסמן את "נערתו", רומן רוק שהפך מאז לספר קאלט של כל מי שענייני תרבות פופולרית מקומית זורמים בדמו.
 
כתבת את הספר 15 שנה אחרי שהתחלת לכתוב על רוק ב"העיר". מה גרם לך להחליט בסוף שנות התשעים לחזור לפרק הזה בחייך ולכתוב עליו רומן?
"כתבתי את הספר אחרי שילדתי את עמנואל (בנה הבכור מנישואיה עם חגי לוי - יוצר "בטיפול" - ד.ש). חשבתי שאני כבר לגמרי מחוץ לזה. אני זוכרת שאמרתי לאנשים שאני כותבת רומן היסטורי, שאני כותבת על משהו שנגמר, פרק שהיה בחיי ונסגר. בחודש השישי להיריון הלכתי לאיזו הופעה של להקת ריר וכבר לא יכולתי לסבול את הבומים ולא יכולתי לעמוד על הרגליים כל כך הרבה שעות. כשכתבתי את הספר עשיתי את זה כסוג של הונאה עצמית, כי אתה אף פעם לא באמת נפרד מהנעורים שלך או מפנטזיות הנעורים שלך, ותמיד יש לך איזה חלק שנורא נמשך לדבר הזה. היה בתקופה הזאת יותר מההארד-קור של המוזיקה והבילויים וסגנון החיים, זה היה גם העמדה התל אביבית המתבדלת שמדי פעם מבליחה של האנשים שרוקדים עם הפנים לקיר. הגישה שאנחנו לא באמת חלק מהמזרח התיכון, שאנחנו חלק מאיזו הוויה גלובלית, שאתה קורא את 'המלודי מייקר' בעניין גדול יותר משאתה קורא 'מעריב'. על זה רציתי לכתוב".
 
לך אלפנט
 
כבר בשורה הראשונה שלו "נערתו" מתגלה כספר שלא תקראו לעתים קרובות בעברית. כל עמוד בו מדיף ריחות חזקים של עשבים מתוקים וכימיקלים כבדים, מהדהד בפסקול של Pאנק וניו ווייב ועושה שימוש בשפה שתהיה כמעט לא מובנת למי שחיי סצינת הרוק התל אביבית לא היו מנת חלקו. אך מעל לכל מהדהדת בספר דמותו של בוקי קליין, רוקר שחי על הקצה החד של התער ומעביר את גיבורת הספר, אילנה, מסכת של עליות חסרות פרופורציות ונפילות מרסקות עצמות. מי שמכיר את ההיסטוריה של תרבות הרוק המקומית לא יתקשה לזהות בדמותו של בוקי את ההשראה שלה, יוסי אלפנט, הדוגמה הקיצונית ביותר לאורח החיים של הרוקנ'רול בהיסטוריה המקומית. גם במרחק של יותר מ-20 שנה הדמות של אלפנט מהפנטת. אף על פי שבחייו לא הצליח להשלים אלבום מלא, דמותו שימשה השראה לדורות של מוזיקאים ששואפים לחיות את הדבר האמיתי. הוא הפך לחביב המקומונים, דיבר בחופשיות על הרגלי הסמים שלו ושטף את הסצינה התל אביבית באבק כוכבים אפל, והכל מגובה בכריזמה יוצאת דופן ובתווי פנים שמשדרים אותנטיות טוטאלית.

"הפעם הראשונה ששמעתי על יוסי אלפנט היתה כשהוא חזר לארץ והתראיין לאחד העיתונים", משחזרת לנדסמן. "הוא בדיוק חזר מניו יורק ועשה את 'מאמי'. שאלו אותו אם הוא מתגעגע לניו יורק והוא אמר שלא, כי כל בלוק שם מזכיר לו דילר אחר. אני לא הייתי כל כך בעניינים באותה תקופה, אבל המשפט הזה נחרת לי בזיכרון. אף אחד לא דיבר ככה בעיתונים. זה השאיר עלי רושם עצום. חוץ מזה היתה תמונה שלו עם השערות העומדות והמשקפיים. אי אפשר היה להחמיץ את זה. זה היה מאוד סקסי".

זמן קצר לאחר מכן נסעה לנדסמן לאמסטרדם לשהות של שמונה חודשים, שם עברה סוג של מהפך. "זרקתי את כל הבגדים הישנים שלי ועברתי ללבוש רק שחור ועור, פגשתי את ג'ף שפירו ואת הדר גולדמן והלכנו לראות הופעות של כל הלהקות המגניבות של התקופה. כשחזרתי כבר הייתי בעניינים, רציתי להיות כתבת רוק וזה כל מה שעניין אותי. אחת הכתבות הראשונות שעשיתי אחרי שחזרתי היתה על אלפנט".
 
ואחרי זה פשוט נהייתם חברים?
"אלפנט אף פעם לא החמיץ עיתונאי שפרגן לו. הוא מאוד רצה תשומת לב והכרה, ואותי הוא תכף אימץ בתור עיתונאית החצר. הוא ממש חשב שאני מבינה מה הוא עושה, ואני חשבתי שהוא עוצר נשימה. זה בן אדם שהיה מדבר בשפה משלו, שפה שחלק מפליטי התקופה דיברו בה ובספר ניסיתי לשחזר אותה. אף אחד לא דיבר כמו אלפנט. היה לו מין חיבור של ערסיות מטורפת עם איזו קוליות של בן אדם שהסתובב כמה שנים בחו"ל. כולם אמרו שהוא ג'אנקי, שהנה יש לנו איגי פופ משלנו. והוא גם תרם לא מעט לסיפור הזה, כל פעם שראיינו אותו הוא אמר 'אני רוצה למות כמו הגיבורים שלי', הוא ממש פמפם את זה. זה נורא מצא חן בעיניו לגלם את גיבור הרוקנ'רול המקומי, למרות שהוא היה אז נשוי וחי חיים די בורגניים. אבל תמיד היה בו גם משהו מאוד נחמד ורגיש, הוא לא היה איזה בן אדם שמנפץ בקבוקי בירה ובועט בחתולים".
 
אז האגדות הן לא לגמרי אמיתיות?
"תלוי איזה. היתה לו בעיית סמים גדולה והיא לגמרי היתה אמיתית. הוא לא הסתיר אותה ודי נאבק בה. היתה הגמילה המפורסמת שבה ארגנו את ההופעה 'למה פיל' בקולנוע אלנבי וניצן זעירא החליט לשקם אותו. באותה תקופה התחילה סצינה של לחזור הביתה - ברי חזר מחו"ל עם פורטיס, והם הוציאו את 'סיפורים מהקופסה'; ניצן הקים את נענע דיסק, ופורטיס נתן לו את השם הזה. הכל התחיל בדירה הזאת של ניצן בשדרות בן ציון, שגם משוחזרת בספר. ניצן החליט להוציא תקליט לאלפנט, אז הם גייסו אותי בתור עיתונאית חצר, לכתוב קומוניקטים וכאלה. לא קיבלתי שקל כמובן, אבל נורא רציתי להיות בחברה הזאת".


ומה קרה שם בפועל?
"היינו יושבים שם, מנסחים ובונים את חזון אחרית הימים של ניצן. אז גם הכרתי את אלפנט ממש טוב ונהיינו חברים. בזמן שאלפנט היה בחזרות הוא פשוט שנורר את כולם. היתה מין רשת אבטחה שאסור לתת לו יותר מ-50 שקל והוא פשוט גבה וגבה כספים. אני הייתי החוליה החלשה, אותי הוא הפיל ראשונה. הוא התקשר אלי יום אחד בקריז, הוריד אותי למטה והלך איתי לכספומט. כמובן שהיה לו מלא סטייל, אז הוא לקח את הכסף שהוא היה צריך לסמים פלוס חמישים שקל שיהיה לו למונית וסיגריות. אני זוכרת שאחר כך הסיפור הזה לא עזב אותי, איך כשכולנו התגייסנו סביבו ועבדנו עבורו בהתנדבות בגלל הכריזמה המטורפת שלו והאמונה העצומה והיוקדת בכישרון האדיר שלו, באותו זמן שהוא בכלל לקח מכולם כסף בלי שאף אחד יקלוט. חשבתי שזה סיפור ענק וזה לא עזב אותי. אחרי שנה או שנתיים הוא מת מדום לב בלוגוס".
 
הרומן שלא היה
 
בקרב לא מעט אנשים "נערתו" ידוע כספר שנילי לנדסמן כתבה על הרומן שלה עם אלפנט. בשיחה עם לנדסמן היא אומרת שזה בכלל לא נכון. "אחרי שיוסי מת חשבתי למה הוא לא רצה שאני אהיה האשה שלו". הייתי מאוהבת בו בטירוף ועלה בדעתי שיש משהו שעשיתי לא נכון, שהיו צמתים שאם הייתי מתנהגת בהם אחרת זה היה מגיע לשם, שאולי אין בי את מה שצריך. התחלתי לחשוב למה אף פעם לא הייתי נערתו של כוכב רוק, אפילו כוכב רוק שלא מצליח לו. אז ב'נערתו' בניתי מין ביוגרפיה חליפית של מישהי שלא באה מהקיבוץ ולא הפסידה את כל האקשן. מישהי שחיה את הדבר האמיתי בזמן האמיתי".
 
ועדיין, איכשהו, עד היום כולם חושבים שהסיפור אמיתי.
"יש המון הטעיות ביוגרפיות בספר. באמת הייתי באמסטרדם באותה תקופה, ובאמת הרבה מהמילייה שלי אז נכנס לספר באיזושהי צורה. האמת היא שגם לא חשבתי שזה יהיה נורא אם זאת תהיה הביוגרפיה שתידבק אלי. אבל זה לא אמיתי במובן שמעולם לא היינו זוג. לא היה בינינו רומן. הוא נורא אהב אותי, ואני הייתי לבטח דלוקה עליו בטירוף, אבל זה לא התממש. אפילו לא עשינו סקס כי כשהיינו קרובים הוא כבר לא היה במצב. זה נורא הטריד אותי ובעצם בגלל זה כתבתי את הספר, כדי להבין ממה הייתי כל כך מוטרפת".
 
מאיפה שאת מסתכלת על הספר היום, את עדיין מרגישה שלמה עם מה שהוא מייצג?
"היום אני כבר לא שומעת באטהול סרפרס. אפילו את ניק קייב, בן אדם שפעם היה לי בתקליטייה כל דבר שהוא אי פעם הקליט, אני בקושי שומעת. אבל אני כן מבינה את החיבור לזה. זה שעברתי להתעסק באופנה וביוגה ועברתי לעולמות אחרים שהם כאילו מנוגדים, זה רק נראה ככה מבחוץ. אתה לא נפרד מזה. כשכתבתי את הספר חשבתי שאני כותבת על מי שהייתי, וכשסיימתי אותו היה לי לגמרי ברור שאני כותבת על מי שאני עכשיו ועל מי שאני מתגעגעת להיות. זה לא מקרה שהתגרשתי כמה חודשים אחרי שהספר יצא. זה טלטל אצלי משהו והזכיר לי שבעצם אני עדיין אותו בן אדם שמחפשת בלגאן וצרות יותר מזאת שנדמה לה שהיא נהייתה בורגנית טובה. ובכל זאת, אני בת 43, יש לי שני ילדים, אני כבר לא הולכת להופעות כי יש לי הרגשה שמה שאני זוכרת זה מספיק לי. למרות ששלחו אותי לפני שנתיים לחזרות של מינימל קומפקט וישבתי שם וכל הגרוּפיות שלי חזרה אלי. לא רציתי לזוז וממש הצטערתי שיש לי ילדים ואני צריכה להוציא אותם מהגן. אבל זה היה החלק הכי כיף בלהיות עיתונאית רוק ובלכתוב ספר, להיות בתוך זה. לראות שמאחורה זה לא נראה כמו מקדימה. בסוף אף אחד לא רוצה באמת לשבת בשוליים, למרות שזו חברה נורא טובה. זה הדבר שאני הכי זוכרת מיוסי, את הרצון שלו להתפרנס מזה ושיכירו בו ובכישרון שלו. אתה לא יכול שלא לחשוב על זה שאם הוא היה שורד יש סיכוי טוב שזה היה קורה".


(הראיון נדפס לראשונה במגזין TimeOut תל אביב ב-25.12.08)


אלבום זהב

מה גורם למבקר רוק כבד ישראלי לנטוש הכל ולעבור לגור בצפון דקוטה, היכן שמים רותחים שנשפכים מכוס קופאים עוד לפני שהם פוגעים בקרקע? את הפתרונות תוכלו למצוא ב"אדון הסימפטום", ספרו הראשון של גלעד >>>

 

נילי לנדסמן נערתו

"כך נחתנו. ביום השלישי של חודש מאי, שנת 88. תחילתו של קייץ עכור ומכוער, שבסופו איבדתי את בוקי ונותרתי בחיים. אני כבר לא בטוחה אם היה חם מהרגיל או שפשוט שכחנו כמה מהבילים הם הקייצים בת"א, אחרי שנים של חיים בעיר אירופאית ששרויה רוב הזמן בכפור... >>>

יהלי סובול בין דירות

בתל אביב, בין אנרכיסטים לשעבר ובליינים, סוחרי סמים ואנשי תיאטרון, מסתובב שאול, משורר שנגמרו לו המילים. >>>

יהלי סובול בין דירות

קטע הפתיחה של הרומן החדש של יהלי סובול. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית